בע"א 512/75, בעמ' 728, אמר השופט ויתקון בקשר לאי הגשת עיקרי טיעון: "דין הערעור להידחות. על-פי תקנה 404א פיסקה (ג) 'ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית-המשפט על סמך עיקרי הטיעון...' שמע מינה שבאין עיקרי טיעון אין הצד רשאי לטעון, וממילא שבאין טיעון, הערעור - אם המערער הוא שלא הגיש עיקרי טיעון - צפוי לדחיה". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת ערעור בשל אי הגשת עיקרי טיעון: 1. המבקשים הגישו לבית-משפט השלום באשקלון תביעה לסילוק יד ממקרקעין נגד המשיבים. בעלי הדין גרים בשכנות במושב תלמי יחיאל, והמבקשים הלינו נגד המשיבים, כי הסיגו גבול המקרקעין והקימו גדר רשת וצמחייה בתוך מקרקעי המבקשים. המשיבים הכחישו את הנטען ותמכו טיעונם על זכות חזקה בלעדית, שקמה בעקבת ויתור מצד המבקשים ובשל התיישנות. בית-משפט השלום ניסה ידו בהשגת פשרה בין הצדדים ואף יצא למטרה זו לשטח המריבה, אך מאמציו נכשלו מול סירובם של המבקשים לקבל הצעתו של בית המשפט. לגוף העניין ציין בית-משפט השלום, כי הוכח לשביעות רצונו, כי המשיבים או חליפיהם זכאים לטעון טענת התיישנות, ואין צורך שניכנס כאן לפרטי ההנמקה בסוגיה זו. מסכם בית המשפט ואומר: "בימ"ש שוכנע על פי עדויות תושבי המושב, אחד מטעם התביעה והיתר מטעם ההגנה כי שבילי העפר (שעליהם נסללו מאוחר יותר דרכי כורכר) שבין החלקות היו מקדמת דנא, לפחות מאמצע שנות החמישים, ואין ספק איפוא, שהנתבעים וחליפיהם מחזיקים בחלקת המריבה כמסומן בתרשים ת/1, תקופה העולה בהרבה על 15שנה. התצלום ת/ 2הוגש מבלי שהמודד נחקר לגביו - ואין להסיק ממנו מאומה לא לכאן ולא לכאן. המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי מאז 1954 מוחזק השטח שבמחלוקת מקו הגבול ועד לדרך העפר שבחלקות הצדדים, בידי הנתבעים וחליפיהם ללא עוררין, ודין התביעה לסלק ידם ממנו - להדחות בשל התיישנות. יצויין כי גדר הרשת והצמחיה הוקמו ע"י הנתבעים בתוך השטח שבו הם מחזיקים כאמור לעיל, תקופה המזכה אותם לטעון טענת התיישנות; ואין נפקא מינה איפוא, מתי הקימו את הגדר או שתלו את הצמחיה. נראית לי גם טענתו החילופית של ב"כ הנתבעים. היה כאן ויתור מצד התובעים וזאת לאור העובדה שהתובע בדק היטב בשטח את המצב לפני רכישת הזכויות במשק 31(עד הגנה מס. 3 עמ' 34- 35לפרוטוקול) וכן לאור האמור בסעיף 4 להסכם הרכישה שלהם (מוצג נ/1). העולה מהמקובץ שדין התביעה להדחות וכך אנוכי מחליט". 2. המבקשים לא זנחו את העניין וערערו לבית המשפט המחוזי. הפרקליט המלומד, שייצגם בערכאה השנייה, עו"ד יוסף לוי, לא הגיש עיקרי טיעון כנדרש לפי תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, ואף לא הביאם עמו ליום שנקבע לדיון בערעור. על- כן ביקש את דחיית הדיון בערעור וטען, כי אין למחוק את הערעור, מאחר שלא ניתנה לו הודעה מראש לפי תקנה 407(א) לתקנות הנ"ל, לפיה - "(א) אין שומעים בערעור טענה שקיים פגם בצורת כתב הערעור, או שלא נתמלא תנאי קודם לדיון בערעור, אלא אם הומצאה הודעה בכתב על כך למערער לפחות שבעה ימים לפני הדיון בערעור והמערער לא תיקן את הפגם או לא מילא אחרי התנאי". במלים אחרות, טענת הפרקליט המלומד הייתה, כי אמנם לא קיים את הוראותיה של תקנה 404(א), המחייבת הגשת עיקרי טיעון לפחות שבעה ימים לפני המועד שנקבע לדיון בערעור, אולם אין בידי בית המשפט ברירה אלא להיכנע לרצונו ולדחות את המשפט, וזאת מכוח הוראה, הקובעת חובה להגיש הודעה באותה שעה ממש בה תם המועד להגשת עיקרי הטיעון: לגבי שתי ההוראות - תקנה 404א ותקנה 407(א) - נקבעה תחימת מועדים של שבעה ימים לפני הדיון בערעור, ומאחר שאפשר להגיש עיקרי טיעון עד שבעה ימים לפני הערעור, לא נותר למעשה אף פעם מועד להגשת הודעה לפי תקנה .407הווה אומר, הפרקליט המלומד סבר, כי אין עליו לבקש מבית המשפט, כי ישמש בסמכותו לפי תקנות 404(א) סיפא או 404(ג), אלא הוא ביקש להסתמך על הוראה דיונית, אשר לו הייתה ישימה, הייתה מרוקנת את תקנה 404א מכל תוכן. הנני סבור, כי תקנה 407(א) אינה לעניין כלל, כאשר מדובר על אי¬הגשת עיקרי טיעון, וכאשר בית המשפט הוא שמעלה את שאלת אי-קיומה של החובה האמורה. תקנה 404א באה להסדיר ולתחום את הטיעון בבית המשפט, לא רק לצרכיו של בעל הדין השני, אלא, בראש ובראשונה, כדי לאפשר דיון ענייני ומסודר, הדרוש לבית המשפט לשם בירור נאות של המחלוקת. תקנה 407אכן באה להגביל את בעל הדין, המעלה כלפי בעל הדין השני טענת פגם, בהעלאת טענות טרומיות, עליהן לא הודיע מראש, וזאת כדי למנוע הפתעות ולהטוטים טאקטיים, המונעים דיון ענייני לגוף המחלוקת (השווה: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי) (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 636, 643). אך, כאמור, לא המשיב העלה כאן את שאלת העדרם של עיקרי הטיעון, אלא בית המשפט הוא שזקוק לכך, והוא שנדרש לכך, בצדק, כדי למנוע טיעונים בעלמא, שאינם מותווים, ערוכים ומסודרים מראש, נושא אשר אליו עוד נשוב. עניין מהותה של תקנה 407הנ"ל משתקף בע"א 92/70, בו נדונה טענה כנ"ל לגבי כתב ערעור, שהוגש במספר עותקים בלתי מספיק. במקרה האמור גרס בית-משפט זה, כי מאחר שלא הומצאה הודעה לבעל הדין, שנגדו הועלתה הטענה, כנדרש בתקנה 407(א), נרפא בכך הפגם הפורמאלי (ע"א 103/66, אשר גם שם הוזכרה תקנה 407הנ"ל, אין בו כדי להוסיף או לגרוע לצורך ענייננו). סיכומו של דבר, בהסקת מסקנות במקרה של אי-קיום של הוראות תקנה 404א בית המשפט אינו כבול על-ידי הסייג, שחל על בעל דין לפי תקנה .407 3. במקרה שלפניי סירב בית המשפט המחוזי לדחות את מועד הדיון כדי לאפשר הגשתם של עיקרי טיעון והחליט למחוק את הערעור. עם זאת הוסיף, כדבריו, על-מנת להפיס את דעתו של בא-כוח המבקשים, כי אחרי שעיין היטב בפסק-דינו הקריא והנקי של השופט המלומד של בית-משפט קמא, "לא מצאנו כל נמוק או עילה הן מהבחינה העובדתית והן מבחינה משפטית אשר עשויים או ראויים להשמע לשם סתירת ממצא או מסקנה כלשהם באותו פסק-דין". על כך בקשת רשות הערעור שלפניי. 4. לא ראיתי כל מקום להתיר ערעור כמבוקש, וזאת, בראש ובראשונה, מאחר שאין בטעמי הערעור לגופם, כפי שהוגשו לבית המשפט המחוזי, כדי להצדיק התערבות בפסק-דינו של בית-משפט השלום, ולעניין זה מקובלות עלי הערותיו של בית המשפט המחוזי, כפי שצוטטו בסיפא של הפיסקה הקודמת. אולם מאחר שעניין אי-הגשתם של עיקרי טיעון שב ועלה במקרה שלפנינו, מן הראוי שגם נקודה זו תובהר כדבעי. 5. (א) תקנה 404א קובעת כדברים האלה: (א) נקבע תאריך לדיון בערעור, יגיש כל צד לבית המשפט במספר עותקים מספיק, וימסור לצד שכנגד, את עיקרי טיעונו, לפחות שבעה ימים לפני אותו תאריך; והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת. (ב) עיקרי טיעון יכללו בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי תקנות אלה, ואת האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן, ליד כל טענה בנפרד. (ג) ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית המשפט על סמך עיקרי הטיעון, ואם רצה להוסיף טענה נוספת או להביא אסמכתה נוספת יוכל לעשות זאת רק ברשות בית המשפט, אולם אם הגיש עיקרי טיעון אין צורך ברשות בית המשפט אם היתה זו תשובה לעיקרי הטיעון של הצד שכנגד". (ב) לדעתו של ד"ר זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 640, תקנה 404א אינה קובעת סנקציה מפורשת, אך לאור נוסחה של תקנה 404(ג), הטיעון יהיה על יסוד עיקרי הטיעון (וראה גם בג"צ 409/72, בעמ' 455), ומכאן משתמע, כי בעל דין, שלא הגיש עיקרי טיעון, לא יורשה להשמיע טענותיו בשעת הדיון. (ג) אין ספק, שניתן לבטא את הפסול שבאי-הגשת עיקרי טיעון בעת שבית המשפט פוסק הוצאות (ע"א 720/68 (המ' 202/68), בעמ' 732, וע"א 16/69, בעמ' 749). למותר להוסיף, כי בית המשפט אינו מוסמך להטיל הוצאות עונשיות, והוא יכול, על-כן, בעיקר, להפחית מן ההוצאות הריאליות, בשל אי-קיום החובה הנ"ל. דא עקא, שמסקנה, שביטויה באי-פסיקת הוצאות או בפסיקת הוצאות מופחתות, אינה משמעותית במקרים רבים, והיא אף נטולת משמעות כלשהי, כאשר שני הצדדים אינם מגישים עיקרי טיעון. התוצאה היא, כי בית המשפט, שזמנו מתבזבז לריק, אינו יכול להסיק מסקנה בתחום ההוצאות, שיהיה בה כדי לדרבן בעלי דין לקיים את התקנות. אגב, גם כיום מוגשים עיקרי טיעון, במקרים רבים, זמן קצר מן הקבוע בתקנה 404א, והעדרה של סנקציה יעילה לגבי אי-הגשת עיקרי טיעון בעתיד עלול להחליש עוד יותר את ערכה של תקנה 404א. (ד) בע"א 512/75, בעמ' 728, אמר השופט ויתקון בקשר לאי הגשת עיקרי טיעון: "דין הערעור להידחות. על-פי תקנה 404א פיסקה (ג) 'ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית-המשפט על סמך עיקרי הטיעון...' שמע מינה שבאין עיקרי טיעון אין הצד רשאי לטעון, וממילא שבאין טיעון, הערעור - אם המערער הוא שלא הגיש עיקרי טיעון - צפוי לדחיה". האמור כאן טעון הבהרה. בית המשפט ביקש להביא להגשמת מטרתה של תקנה 404א, שהיא כפולה: יש בעיקרי הטיעון הודעה לבעל הדין שכנגד על קו הטיעון כדי לאפשר לו להתכונן כנאות. כן יש בעיקרי הטיעון כדי להעמיד את בית המשפט מראש על הפלוגתות שיידונו, על-מנת לאפשר לבית המשפט להקדים ולבחון את הטיעון ואת האסמכתאות, עליהם בעל הדין סומך טיעונו (ע"א 768/80, בעמ' 532). יש בעיקרי הטיעון איפוא כדי להגביר יכולתו המעשית של בית המשפט לקיים משפט, שייסב על הנושאים שבמחלוקת ויתרכז בהם, ואשר בו יוצג טיעון שהוכן כנאות. משמע, הפועל היוצא, העולה ומסתבר מתוך הדרישה לעיקרי טיעון, הוא, כי מחובת בעל הדין, המופיע בערעור, להכין עצמו כדבעי לטיעונו, שהרי בעל דין, הטוען ללא עריכת דבריו מראש, אינו עוסק אלא באילתור, שתוצאתו הישירה היא הצגה כושלת של עניינו ובמקביל גם בזבוז זמנו של בית המשפט. עיקרי הטיעון נדרשים על-כן גם כדי להבטיח, שבעל הדין יכין עצמו כנאות, יערוך משנתו ויידע מראש - ואף יודיע מראש - מה בכוונתו לטעון. בית המשפט אינו צריך לשמש אכסניה לוויכוחי סרק אלא מקום, בו מועלית תיזה מדויקת, בהירה וערוכה היטב, שעיקריה והאסמכתאות המלווים אותה מוצגים כדבעי. 6. העניין שב ועלה כאמור בע"א 768/80 הנ"ל. מ"מ הנשיא י' כהן (כתוארו אז) ציין, כי אין ללמוד מנוסחה של תקנה 404א, שמי שלא הגיש עיקרי טיעון לא יורשה לעולם להשמיע טענותיו. בית המשפט מוסמך, לפי שיקול-דעתו, להרשות השמעת טענות על-אף העדרם של עיקרי טיעון, והוא שיש ללמוד מן הסיפא לתקנה 404א(א). כאשר צד לדיון אינו מגיש עיקרי טיעון, ובית המשפט אינו מוכן להשתמש בשיקול-דעתו ולהרשות השמעת טענות ללא עיקרי טיעון או לדחות את הדיון למועד אחר כדי להתיר הגשתם - במאוחר - של עיקרי הטיעון, דינו צריך להיות כדינו של מי שלא התייצב לדיון בערעור, ועל-כן יחולו על עניינו הוראותיה של תקנה 408לתקנות הנ"ל, היינו הערעור יכול להימחק (להבדיל מדחייתו). משמע, שלוש הן החלופות, העומדות לפני בית המשפט שלערעור, כאשר לא הוגשו לו עיקר טיעון, ומניינן מן הקל אל הכבד: (א) דחיית השמיעה של הערעור למועד אחר; (ב) מתן רשות להשמיע טענותיו על-אף העובדה שלא הוגשו עיקרי טיעון; (ג) מחיקת הערעור. לעניין זה יש להבחין, כמובן, בין נסיבות, בהן חלה תקנה 408(1) או 408(3), לבין אלו, בהן חלה תקנה 408(2), היינו אם שני הצדדים או המערער לא הגישו עיקרי טיעון או אם רק המשיב לא עשה כן, שאז יכול בית המשפט לדון בערעור או לדחותו למועד אחר אך אינו יכול, כמובן, למחקו. אשר לבחירה בין החלופות, הוסיף והדגיש השופט ש' לוין, כי אין לעשות שימוש בסמכות להרשות טיעון בהעדר טיעון כדבר שבשיגרה, פן תתרוקן תקנה 404א מתוכנה. 7. לאחרונה שב ועלה העניין בע"א 780/80. בית המשפט המחוזי, אשר על החלטתו נסב הערעור ברשות, דחה את הערעור על הסף בשל אי-הגשת עיקרי טיעון על-ידי המערערים, וערעורם נתקבל. בית-משפט זה סבר, כי עולה מדברי בית המשפט המחוזי, כאילו מלמד ע"א 512/75 נזכר לעיל, כי בעל דין, שלא הגיש עיקרי טיעון, אינו רשאי בשום מקרה לטעון את ערעורו. אך, כפי שהובהר כבר בע"א 768/80 הנ"ל (שניתן אחרי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי), עומדות לפני בית המשפט מספר חלופות, ובמקרה דנן, בו הוגשו עיקרי טיעון על-ידי המשיבים, צריך היה בית המשפט לפנות לחלופות, המפורטות בתקנה 408(3); אי-הגשת עיקרי טיעון דינה כאילו המערער לא התייצב, ובהתקיים מערכת נסיבות כאמור רשאי בית המשפט לבחור בין אלה: (א) דחייתו של הערעור למועד אחר; (ב) בירור הערעור; (ג) מחיקת הערעור. הכול כפי שיחליט. מאחר שנוסחה של תקנה 408(3) הנ"ל לא עמד נגד עיני בית המשפט, בוטלה המחיקה, והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי. עם זאת הוסיף השופט ש' לוין: "לאחרונה רבו המקרים, שבהם נמנעים בעלי דין מלהגיש עיקרי טיעון במועד או בכלל, ובכך עשויה להיגרם תקלה לא רק לבעלי הדין שכנגד אלא גם ובעיקר לבית המשפט, שנמנע ממנו מכשיר חשוב להכנה מוקדמת לקראת שמיעת הערעור; מטעם זה איני סבור, שיש לעודד ציפיות בלב בעל דין, שאינו מגיש עיקרי טיעון, שיתעלמו ממחדליו, על-ידי התרת הרצועה בעניין זה" (שם, בעמ' 502). השופט ד' לוין ראה לחזק גישה זו והוסיף ואמר, שם, בעמ' 503: "עם זאת, ברצוני להדגיש את החשיבות, שיש, לדעתי, ליחד להגשת עיקרי טיעון, ובעוד מועד, לדרגת הערעור. לא בכדי קבע המחוקק את הנוהל הזה בסדר הדין האזרחי, וראה צורך לקבוע גם סאנקציה משמעותית כלפי מי שלא מקיים את הנדרש על-פי תקנות סדר הדין האזרחי בנושא זה, וגם הגדיל עשות בהרחיבו כללים אלה, שיוחדו תחילה לבית המשפט העליון, גם לדיון בבתי המשפט המחוזיים בשבתם לערעור. הניסיון הצדיק את הנוהל הזה מכמה וכמה בחינות: א. הכנה והגשה מוקדמת של עיקרי הטיעון והפניה לאסמכתאות המשפטיות מסייעות במידה ניכרת לבתי המשפט בעת הדיון עצמו. הם מביאים לכך, שהדיון יהיה ענייני, יעיל ותמציתי מכפי שעשו יהיה להיות, אלמלא נערכו והוגשו כראוי. כתוצאה מכך גם נחסך מזמנו של בית המשפט, ובמציאות הקיימת אין לזלזל בשיקול זה. ב. עורכי הדין, המכינים את עיקרי הטיעון כראוי ומבעוד זמן, יוצאים גם הם נשכרים, בכך שבהתייצבותם לדיון ובהשמיעם את טיעונם יקל עליהם לערוך את הדברים ולמקדם בשאלות, הדרושות לעניין, בצורה בהירה ומסודרת, תוך התייחסות לאותן אסמכתאות, המונחות כבר לפני בית המשפט. הניסיון מלמד, כי, למרבה הצער, רבים הם המקרים, בהם עורכי הדין, המתייצבים לדיון בערעור, מזלזלים במילוי אחר דרישת המחוקק באשר להגשתם המוקדמת של עיקרי טיעון..." הנשיא מ' לנדוי ביקש להציב מול הסיכון של התרת הרצועה, אשר חשש מפניה הביע השופט ש' לוין, את הרתיעה מנעילת דלתותיו של בית המשפט בפני בירור סכסוך לגופו בשל טעות של בעל דין או של פרקליטו. 8. ניתן לסכם את החלופות, העומדות לפני בית המשפט, בדברים הבאים: (א) התוצאות, הנובעות מאי-הגשתם של עיקרי טיעון, עולות מן הקריאה בצוותא של תקנות 404א ו-.408 (ב) אם שני בעלי הדין לא הגישו עיקרי טיעון, רשאי בית המשפט לבחור בין אלה: דחיית הדיון למועד אחר, התרת דיון ללא עיקרי טיעון מכוח האמור בסיפא לתקנה 404א(א) או מחיקת הערעור. (ג) אם המערער הגיש עיקרי טיעון, אך המשיב לא עשה כן, רשאי בית המשפט לשמוע את הערעור או לדחותו למועד אחר. (ד) אם המערער לא הגיש עיקרי טיעון, אך המשיב עשה כן, רשאי בית המשפט לשמוע את הערעור, לדחותו למועד אחר או למחוק את הערעור. (ה) ההכרעה בין החלופות מושפעת, כמובן, ממספר שיקולים, ולמותר להוסיף, כי הבחירה בין החלופות נופלת במידה רבה לאור המשקל היחסי, אותו יש לייחס - בנסיבותיו של העניין המסוים העומד לפני בית המשפט ¬לכל אחד מן השיקולים הללו. ואלו השיקולים העיקריים: דחיית המשפט, היינו אי-קיומו במועד שנקבע לו מעיקרו, פירושו על-פי רוב, כי למשפט מסוים יהיה צורך להקדיש כפל הזמן, ובכך נפגעת בעקיפין זכותם של מתדיינים אחרים, שבירור עניינם ילך ויתמשך בשל אובדן הזמן השיפוטי. מחיקה על הסף יש בה, מאידך גיסא, משום הכרעה, השוללת זכותו של בעל דין בהבאת עניינו לפני הערכאה השיפוטית, היינו, פגם דיוני יש בו כדי לגבור על הבירור הענייני לגופו. אי-הגשת עיקרי הטיעון ללא תגובה נאותה מצד בית המשפט יש בה כדי להוליך להתעלמותם של בעלי דין מן החובה, שנקבעה בתקנה 404א, ולרוקן הוראותיה של תקנה זו מתוכנן. דיון ללא עיקרי הטיעון עלול, בנסיבות מסוימות, להביא להצגה בלתי מדויקת ובלתי שלמה של הפלוגתאות; היינו, העדרם של עיקרי הטיעון עלול למנוע דיון ענייני יעיל ותמציתי, כפי שנאמר כבר לעיל, ודבר זה פוגע, בראש ובראשונה, בבית המשפט. לתוך השיקולים הנזכרים לעיל משתזרים נתונים, הקשורים לעניין הספציפי אשר עומד לדיון: האם מדובר בערעור ברשות או בערעור בזכות; מהו ההסבר אששר ניתן על אי-הגשתם של עיקרי טיעון; אם רק צד אחד נמנע מהגשת עיקרי טיעון, מיהו צד זה האם המערער או המשיב; האם אי-הגשת עיקרי הטיעון היא תופעה בודדת, או שמא יש בה ביטוי, אחד מבין נוספים, לזלזול בקיום החובות הדיוניות או בניצול לרעה של זמנו של בית המשפט. לא ניתן לקבוע כאן אמת מידה אחידה, שעל-פיה יוכרע בכל מקרה, והעניין מסור לשיקול-דעתו של בית המשפט, הדן במקרה הספציפי, אשר בו מתעוררת השאלה. למותר להוסיף, כי הכרעה שלא לנעול דלתותיו של בית המשפט ולדחות את הדיון או לשמוע טיעון ללא עיקרי טיעון מן הראוי שתמצא ביטויה בהוצאות, המוטלות על-ידי בית-משפט. כאשר שני הצדדים לוקים בקיום חובתם לפי תקנה 404א, מן הראוי לאפשר הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה. נטייתי היא, כי פרט למקרים קיצוניים לא יינעלו שעריו של בית המשפט בפני בעל דין בשל אי-קיום חובתו לפי תקנה 404א, אלא אם כן אין בהסבר שניתן כדי להניח את הדעת, אולם בכל מקרה של אי-קיום חובה כנ"ל מן הנכון לשאוף לצמצומה של התופעה ולבטא את הפגיעה ביכולתו של בית המשפט לקיים הליכים תקינים, על-ידי הטלת הוצאת כאמור. במקרה שלפנינו לא ראיתי מקום להתערבותה של ערכאה זו על-ידי מתן רשות ערעור, ומה גם שלא מצאתי טעמים לכך בגוף העניין, כפי שציינתי בראשית דבריי. הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 000, 50 שקלים. אי הגשת עיקרי טיעוןעיקרי טיעוןמסמכיםערעורמחיקת ערעור