קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחיקת ערעור שהוגש באיחור: בפני בקשת המשיבים למחיקה על הסף של ערעור המערערת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע בתיקים המאוחדים עב 2166/08, עב 2167/08, עב 2169/08 (מותב בראשות כב' השופט משה טווינה ונציגי הציבור מר דב אבדור ומר אביתר כהן), בגין הגשתו באיחור וכן בקשת המערערת להארכת מועד להגשת ערעור. פסק הדין ניתן ביום 15.3.10 והומצא לב"כ המערערת ביום 21.4.10, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור (בשים לב להשבתת בתי המשפט) היה ביום 13.6.10 (בשים לב לכך כי המועד נסתיים ביום 12.6.10, אשר הינו יום שבת). הודעת הערעור הוגשה ביום 14.6.10. הבקשה למחיקת הערעור על הסף הוגשה ככל הנראה ביום 5.7.10 (וזאת, על פי המועד שהוטבע על הבקשה בתשדורת הפקסמיליה), אך נקלטה במערכת הממוחשבת והובאה בפני רק ביום 12.8.10, לאחר שנשלחה בשנית על ידי המשיבים. זאת, כך נראה, בשל הגשתה במועד בו שבתה מזכירות בית הדין מעבודתה. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 7.7.10, וצויין בה כי הינה מהווה תגובה לבקשת המחיקה וכן בקשה עצמאית להארכת מועד. נימוקי בקשת המחיקה הם: בשים לב לחלוף הזמן, ולארכות שניתנו בגין השבתת בית הדין, אין הצדקה להגשת הערעור באיחור, כאשר הלכה למעשה עמדו לרשות המערערת כ-60 ימים להגשת ערעורה. המערערת עשתה דין לעצמה בהגשת הודעת הערעור באיחור בלא שהגישה בקשה להארכת מועד. כמו כן, ציינה מועד אחרון שגוי להגשת ערעורה, הפגינה זילות בבית הדין והעלימה מידע מבית הדין. לא הועמד כל טעם מיוחד למתן הארכת מועד. הפסיקה קובעת כי אף איחור של ימים בודדים או יום אחד בלבד טעון תירוץ והצדקה. המערערת התנגדה לבקשה למחיקת הערעור, ובתגובתה לבקשה ביקשה הארכת מועד להגשת הערעור ואלו טעמיה: בשל טעות טכנית בחישוב המועד האחרון להגשת הערעור, הערעור הוגש למחרת המועד האחרון (קרי, ביום 14.6.10 במקום ביום 13.6.10). על טיבה של הטעות נטען כי בהליך בבית הדין האזורי היתה המערערת מיוצגת על ידי באת כוח אחרת, אשר העבירה יחד עם החומר שבתיק דף חישוב מועדים (צורף כנספח א' לבקשה להארכת מועד) שגוי, אשר בגינו אירעה הטעות. נטען כי מדובר בשגגה ולא בזלזול או רשלנות. ב"כ המערערת הנוכחי ציין כי הסתמך על החישוב שבוצע על ידי קודמתו. כמו כן, לבקשה צורף תצהיר עורכת הדין הקודמת של המערערת לתמיכה בטענות בדבר הטעות. לעניין התצהיר נחלקו הצדדים באשר לשאלה האם נחתם בישראל אולם בהמשך הוברר כי אמנם נחתם בישראל. כמו כן, לטענת המשיבים, הימנעות מהצהרה בתצהיר על מועד קבלת פסק דינו של בית הדין האזורי על ידי ב"כ המבקשת דאז, אומרת דרשני ומעלה תמיהות בשאלת המועד שבו נתקבל פסק הדין. נטען איפוא כי הערעור הוגש ביום 14.6.10 בלא שהמערערת יודעת כלל כי נפלה טעות בחישוב המועדים. הסתמכות הצד שכנגד טרם נתגבשה במועד בו הוגש הערעור, ובפרט שהמשיבים הינם עובדים זרים אשר אינם בקיאים בהליכי הפרוצדורה בישראל. כמו כן, במועד הגשת הבקשה להארכת מועד כבר הוגש הערעור ולכן, כך נטען, אין מקום לומר כי כבר נתגבשה הסתמכות על סופיות פסק הדין. המשיבים הגישו בעצמם ערעור על פסק הדין (ע"ע 26225-05-10) ומכאן שקיים הליך תלוי ועומד בין הצדדים, כך שקבלת הבקשה להארכת מועד לא תביא להשחתת זמן שיפוטי. כמו כן, גם בטיעון זה יש כדי לחזק הטענה כי טרם נתגבשה הסתמכות על סופיות ההליך, באשר הגישו בעצמם ערעור. פסק הדין של בית הדין האזורי הוגש לביצוע בהוצאה לפועל בטרם הפך לחלוט, ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט, שעה שעל ב"כ המשיבים היה לפנות אל המערערת לשם התחשבנות, על פי האמור בו, אך הלה לא עשה כן. למערערת סיכויי ערעור שעה שערעורה מעלה עניינים ציבוריים מובהקים וסוגיות משפטיות עקרוניות בתחום הבניה, וכן כיוון שפסק דינו של בית הדין האזורי עומד בחלקו בסתירה לעקרונות שנקבעו בפסק דין שיצא ביום 15.11.09 מלפני בית הדין הארצי (ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה). ככל שסבור בית הדין כי יש להטיל הוצאות על המערערת בגין בקשה זו, הרי שזהו הסעד המתאים ולא סעד של מחיקת הערעור. המשיבים, בתשובתם לתגובה דלעיל, התנגדו לבקשה להארכת מועד והוסיפו נימוקיהם: בשים לב לתקופת ההשבתה, לרשות המערערת עמד זמן ארוך מן הרגיל להכנת הערעור (שכן השבתת בית הדין פגעה ביכולת להגיש מסמכים, אך לא ביכולת להכינם). הבקשה להארכת מועד עצמה הוגשה באיחור ניכר בן 77 יום ממועד בו התקבל פסק הדין בידי המערערת. המערערת ומצהיריה נמנעו מלהצהיר מידיעה אישית מתי התקבל אצלם פסק הדין, ויש בכך להעיד, לטענת המשיבים, על חוסר תום לב מצד המערערת, בשל חשיבות הפרט האמור לצורך הכרעה בבקשות דנן. הסתמכות המשיבים על סופיות פסק דינו של בית הדין האזורי התגבשה במועד הפיכתו לחלוט, ואין בהגשת הערעור באיחור בן יום כדי ללמד כי לבטל את אותה הסתמכות. כך גם לעניין הערעור שהוגש על ידי המשיבים על פסק דינו של בית הדין האזורי - אשר הוגש כנגד חיוביהם שלהם ולא כנגד חיובי המערערת בפסק הדין, ולפיכך אין בו כדי לבטל את ההסתמכות על הקביעות של בית הדין האזורי שעניינן חיובי המערערת. לנוכח העובדה כי המערערת עצמה מציינת שאמנם הערעור הוגש באיחור, יש לכאורה מקום להיעתר לבקשת המשיבים למחיקתו. עם זאת, בטרם נכריע בבקשת המחיקה, תיבחן השאלה אם יש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד, שכן ככל שניעתר לבקשה זו, תתייתר הבקשה למחיקה. על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. כאמור, עיקר טענת ב"כ המערערת הינה כי חלה טעות במניין המועדים. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון "גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית.... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית". אכן, בעבר, ההלכה היתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שקבע בית המשפט העליון מספר פעמים בעבר: "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה ..". בנסיבות המקרה הנדון, סבורני כי יש לראות את טעותו של ב"כ המערערת, הניזונה מטעות באת כוחה הקודמת, כ"טעות אופרטיבית", העשויה לעלות כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. ואכן, טעות בעלת אופי דומה של עורך דין, אשר סבר בטעות כי בחודש מרס 30 ימים ולא 31, הוכרה כבר מקדמת דנא כטעם מיוחד למתן ארכה. כמו כן, שיקול מרכזי בבחינת השאלה אם יש להכיר בטעות כ"טעם מיוחד" להארכת מועד הוא עצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד, ובעיקר - עצמת הפגיעה בציפית בעל הדין לסופיות ההליכים. כבר נקבע כי "..המונח טעם מיוחד הוא כשלעצמו אינו תוצאה של נוסחה מתמטית. שלילת השלילה אינה יכולה להוביל לתוצאה חיובית. על כן גם טעם מנומק לפשר התקלה אינו יכול לעלות, בכל מקרה, לכדי טעם מיוחד. ככל שעצמת הפגיעה גדלה, כך צריכה יסודיות הטעות להיות מובהקת יותר, על מנת שתיחשב לטעם מיוחד. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים, והמשקל שיש ליתן לאינטרס של בעל הדין בודאות השמורה לעמידה בלוח הזמנים השיפוטי...". במקרה שלפנינו, מדובר באיחור קצר בן יממה בהגשת הערעור. לא נעלם מעיני כי לרשות המערערת עמד זמן ארוך מן הרגיל להגשת הערעור בשל השבתת בית הדין, אולם שיקול זה לא אוכל להביא לחובתה, שכן מקור ההשבתה הינה הכרזה של הנהלת בתי המשפט, עליה נסמכו הצדדים כולם, באופן אשר לפיו כלכלו צעדיהם ובכלל זה - ציפיותיהם לסופיות ההליך. האיחור, איפוא, קצר ביותר וחרף הפיכתו של פסק הדין לחלוט, לא מצאתי כי למשיבים נוצרה ציפייה מגובשת ומוגמרת לסופיות ההליך, בשים לב בין היתר לכך שפנייתם של המשיבים להוצאה לפועל נעשתה עוד בטרם הפך פסק הדין לחלוט, באופן אשר מעיד למצער, על אי-הקפדה על המועדים. אי הקפדה שכזו יכולה לעמוד כשיקול לזכותה של המערערת בבקשתה להארכת מועד. לאמור לעיל מצטרף השיקול בדבר הליך תלוי ועומד בין הצדדים. הן על פי פסיקת בית המשפט העליון, והן על פי פסיקת בית דין זה, קיומו של הליך תלוי ועומד, מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. "…במקרה כזה, הדגש הוא על קיומו של טעם סביר לאיחור, ואף אם טעם זה אינו מהווה, כשלעצמו, טעם מיוחד למתן ארכה, הרי שבשים לב לקיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט, די בו בדרך כלל כדי להצדיק מתן ארכה". ובבית דין זה נפסק כי "...יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם, כלשעצמו, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד (.....). הליך התלוי ועומד לפני בית הדין מהווה טעם אשר בצירופו לטעמים אחרים יכולים אלה להוות טעם מיוחד להארכת המועד, במיוחד במקרה שלפנינו בו מדובר באותם צדדים, כששני ההליכים מכוונים כלפי אותו ערעור על פסק דין". לאור האמור, במקרה דנן ובמכלול הנסיבות העולות בו כמפורט לעיל, מצאתי להעדיף את אינטרס המערערת וזכות גישתה לערכאות, על פני אינטרס המשיבים בדבר סופיות ההליך. בכך מובאים לידי ביטוי הן ההלכה הנוהגת בבית דין זה, לפיה יש לפרש את הוראתה של תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה "מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה"; והן חשיבותה של זכות הגישה לערכאות. כבר נפסק כי זכות הגישה לערכאות הינה "זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש רואים בה זכות חוקתית על-חוקית". באופן דומה פסק בית דין זה, כי "זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו, והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא". זכות הגישה לערכאות, ככל זכות, אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכויות נוספות. בעניין שנפ נפסק כי "על דרך הכלל, לא יסרב בית-המשפט להדרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעדיף מתן סעדים אחרים כגון: זקיפת חוסר תום-הלב לחובתו של בעל-דין או השתת הוצאות על בעל-הדין בגין התנהגותו האמורה". לא מצאתי בנסיבות המקרה שבפני, בו הוגש הערעור באיחור בן יממה כתוצאה מטעות ברישום מועד הערעור בטבלת המועדים במשרד באת הכוח הקודמת של המערערת, כי יש בו משום ניצול לרעה של ההליך השיפוטי או זלזול חמור, המצדיק סילוק על הסף של הערעור, כפי שנקבע בעניין שנפ. לבסוף, סיכויי הערעור מהווים שיקול מכריע שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור ובמקרים מסויימים אף עשויים כשלעצמם, בהתאם לנסיבות המקרה גופו, להתגבש לכדי טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. אף כי יש מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין זה, הרי שעיון בנימוקי הערעור ובתשובות להם, כפי שמופיעים בבקשות ובתגובות שבפני, מעלה כי יש מקום ליתן לערכאת הערעור ההזדמנות לתת עליהן דעתה. זאת, מבלי לקבוע מסמרות לכאן או לכאן בדבר סיכויי הערעור. סוף דבר, בשים לב למכלול הנסיבות המפורט לעיל, ולאחר שנתתי דעתי למכלול הטיעונים, באת לכלל מסקנה כי יש מקום להיעתר לבקשת המבקשת להארכת מועד. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בבקשת המחיקה. עם זאת, מצאתי כי אין להיעתר לבקשה להארכת מועד מבלי להשית על המערערת את הוצאות המשיבים בגין הליך זה, אליו הוטרחו בשל האיחור. המערערת תשלם, איפוא, למשיבים בתוך 30 יום סך 1,500 ₪ בגין הוצאותיהם. הערעור שהגישה המבקשת יתקבל לרישום. איחור בהגשת ערעורמחיקת ערעורערעור