מס על קניית מכוניות להשכרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מס על קניית מכוניות להשכרה: השופט א' גולדברג: .1המערערת, העוסקת בעסקי מכוניות ,קנתה במסגרת עסקיה מספר מכוניות נוסעים פרטיות לשם השכרתן לנהיגה עצמית. על-פי סימן 11בחלק חמישה עשר לצו מס קניה על סחורות ושיעורו, תשל"ו- 1975(להלן - הצו), שילמה המערערת עבור אותן מכוניות מס קנייה בשיעור מופחת. סימן 11לצו קובע: "מכוניות נוסעים שניתן עליה היתר המפקח על התעבורה לשמש להשכרה לנהיגה עצמית - (א) אם תפוסת בוכנותיה... עד 1800סמ"ק, ובלבד שתשמש כאמור תקופה של 12חודש לפחות, תהיה טעונה מס בשיעור של % 75מהמס החל עליה לפי פרט מפרטיחלק זה; (ב) אם תפוסת בכונותיה... מעל 1800סמ"ק, ובלבד שתשמש כאמור תקופה של 18חודש לפחות, תהיה טעונה מס בשיעור של % 67.5מהמס החל עליה לפי פרט מפרטי חלק זה." .2לאחר שקנתה המערערת את המכוניות, היא התקשרה בהסכם, דוגמת ההסכם שבמוצג ת/ 2(להלן - ההסכם) (בשינוי שלעתים הוכנס בו, כפי שיובהר להלן) לגבי כל אחת מן המכוניות, ולפי הסכמים אלה נמכרו בסופו של דבר המכוניות לאותם לקוחות. כל אחד מן ההסכמים האמורים נעשה לפני תחילתו של חוק מס ערך מוסף, תשל"ו- .1975אלא שלדעת מנהל המכס והבלו (להלן - המנהל) נמסרו המכוניות לקונים בעסקת המכר לאחר תחילת החוק, ולפיכך דרש מהמערערת תשלום מס ערך מוסף עבור מכוניות אלה. את דרישתו סמך המנהל על הוראות המעבר שבסעיף 148(2) לחוק מס ערך מוסף שלפיהן: "לא נמסרו הטובין לקונה לפני תחילת החוק - יחולו חובת תשלום מס, חובת הוצאת חשבונית וכל החובות האחרות". המערערת השיגה בכתב לפני המנהל על שומתו, ומשנדחתה ההשגה, ערערה המערערת על החלטתו של המנהל לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. .3טרם החל הדיון בערעור, נערכה ביקורת מטעם המנהל אצל המערערת, ונתברר לו, לטענתו, כי ההסכם, שחתמה המערערת עם כל אחד מלקוחותיה, ואשר לפיו נמכרו המכוניות, אינו הסכם למקח-אגב-שכירות ("שכר-מכר") כפי שדיווחה המערערת, אלא הסכם, שבו מכרה המערערת את המכוניות מלכתחילה. כיון שכך הודיע המנהל למערערת, כי היא נדרשת להשלים את שיעור מס הקנייה המלא על המכוניות. על דרישה זו הגישה המערערת השגה, ומשזו נדחתה, נדונה גם החלטתו זו, בהסכמת הצדדים, בצוותא עם הערעור המקורי. .4כפי שציין בית המשפט קמא (כבוד השופט ע' א' הגין), יש לראות את טענות המשיב, כפי שבאו לידי ביטוי בהחלטות המנהל, כטענות חלופיות. שאם ההסכם הוא מקח-אגב-שכירות, הרי שחייבת המערערת במס ערך מוסף על מכירת המכוניות בתום תקופת השכירות על-פי הוראות המעבר שבסעיף 148לחוק מס ערך מוסף. ואילו אם ההסכם אינו אלא הסכם מכר מתחילתו, כי אז חייבת המערערת במלוא מס הקנייה, ואין היא זכאית להנחה על-פי הצו. בספק-דינו הגיע בית המשפט קמא לכלל דעה, כי אין בין העיסקה לפי ההסכם "לבין שימוש להשכרה ולא כלום והיא אינה עולה בקנה אחד עם התנאי שקבע החוק למען קבל את ההנחה ממס, היינו שהמכונית תשמש להשכרה ולנהיגה עצמית פשוטו כמשמעו", וכי "ההוראות שבהסכם המתייחסות להשכרה, כביכול, אין להן כל מטרה מסחרית זולת המטרה לזכות בהנחה ממס. אין הן אלא למראית עין בלבד, ואין לפיכך, להשגיח בהן לענין ההנחה ממס". .5על-אף מסקנה זו, ואף-על-פי שטענות המשיב בכל הנוגע לתשלום מס ערך מוסף ולחיוב במלוא מס הקנייה היו חלופיות, כאמור, הגיע בית המשפט קמא לכלל דעה, כי על המערערת לשלם גם מס ערך מוסף על מכירת המכוניות, כיוון שסעיף 148לחוק מס ערך מוסף אינו חל במקרה זה. .6שתי שאלות נוספות עמדו לדיון בבית-משפט קמא. האחת נגעה בחיוב המערערת במס שירותים על-פי חוק מס קניה (סחורות ושרותים), תשי"ב1952, בגין עסקות שעשתה במכוניות מסחריות, כשלטענת המערערת מכרה מכוניות אלה מלכתחילה, ולפיכך אין עליה לשלם מס שירותים, ואילו לטענת המשיב היו אלה עסקות "שכר- מכר", ולפיכך קיים חיוב במס שירותים לתקופת השירות. השאלה האחרת נגעה במועד החיוב במס שירותים בעסקות שהן "שכר-מכר", כשלטענת המערערת מועד החיוב במס שירותים הינו בתום תקופת השכירות, ואילו לטענת המשיב מועד החיוב הוא עם כל תשלום ותשלום של דמי השכירות. .7אשר למכוניות המסחריות, הסכימה באת-כוח המשיב בסופו של דבר (ועל כך חזר בא-כוח המשיב בטיעונו בסעיף 26לסיכומיו), כי דין אחד להסכמים הנוגעים למכוניות הפרטיות. לגבי האחרונות קבע, כאמור, בית המשפט, כי הן נמכרו ולא הושכרו, ומכאן החלטתו, כי אין לחייב את המערערת בגין המכוניות המסחריות במס שירותים. לעניין מועד החיוב במס שירותים, בעסקות שבהן היה מקח-אגבשכירות, עמד לפני בית המשפט קמא פירושו של סעיף 5(ג) לחוק מס קניה (סחורות ושירותים) הקובע: "בשירות חל החיוב במס עם נתינתו; ניתן השירות חלקים חלקים, חל החיוב על כל חלק שניתן, ובשירות שנתינתו מתמשכת ושלא ניתן להפריד בין חלקיו - עם גמר נתינתו". ובעניין זה קבע בית המשפט קמא, כי: "הגם שההשכרה היא לתקופה ארוכה, מאחר ודמי השכירות נקבעים לתקופות של חודש הרי כל חודש של שכירות הוא חלק נפרד לענין סעיף 5(ג) לחוק מע"מ (צ"ל: חוק מס קניה (סחורות ושירותים) - א' ג') והחיוב חל על כל חלק כזה, היינו כל חודש". .8השאלה הראשונה והעיקרית בערעור זה היא, האם ההסכם הינו עיסקת מקח- -אגב-שכירות, המזכה את המערערת בהנחה במס קניה על-פי הצו, או האם ההסכם הינו עיסקת מכר, ועל המערערת לשלם את מס הקנייה במלואו? ייאמר כבר כאן, כי באשר לחיוב המערערת בבית המשפט קמא במס ערך מוסף ציין בא-כוח המשיב בסיכומו בכתב לפנינו (סעיף 24(א), בעמ' 7), כי: "במידה שבית המשפט הנכבד יקבל את טענת המשיב כי אכן מדובר בעיסקאות של מכר בין המערערת לבין לקוחותיה ולא בשכירות, מסכים המשיב כי על המכוניות שלגביהן נעשה הסכם לפני תחילת חוק מס ערך מוסף ושאף נמסרו ללקוחות לפני תחילת החוק, לא יחול מס ערך מוסף, וזאת בעקבות האמור בסעיף 148(1) לחוק". .9מההסכם ומהסבריו של העד מטלון, מנהל המערערת, עולה, כי המערערת השכירה ללקוח את המכונית לאותה תקופה שהייתה חייבת להשכיר, כדי לזכות בהנחה ממס קנייה על-פי סימן 11לצו, והלקוח שילם דמי שכירות, שהסתכמו במחירה של המכונית. תנאי התשלום היו שונים מלקוח ללקוח. היו ששילמו את דמי ההשכרה, דהיינו מחיר המכונית, מראש. היו ששילמו חלק במזומן וחלק בתשלומים שוטפים. ואפשרות שלישית הייתה תשלום חודשי שוטף ותשלום מיוחד בסוף התקופה. כן כולל ההסכם תניות, האופייניות לחוזה שכירות, כגון: עריכת פוליסת ביטוח על-ידי המערערת על שם המשכיר והשוכר (סעיף 6); חובת השוכר לשמור על המכונית ולטפל בה (סעיפים 9(א) 9(ב)); איסור על השוכר להעביר זכויות במכונית (סעיף 9(ג)); הגבלות על השימוש במכונית (סעיף 9(1)); חובת השוכר להחזיר המכונית בתום תקופת השכירות (סעיף 10(ג)); זכות המשכיר לחלט את הנכס ולתופשו בלי רשות השוכר במקרה של הפרת ההסכם על-ידיו (סעיפים 10(ו), 10(ז), 10(ח)). כן מצויה בהסכם הצהרת המשכיר על היות המכונית משועבדת (סעיף 5). .10הוראות אלה שבהסכם כשלעצמן מצביעות, כי המדובר בעיסקת שכירות, וטענת המערערת לפנינו היא, כי אין בו יותר מכך. אכן, ממשיכה המערערת וטוענת, "הוענקה לשוכר אופציה לרכישת הרכב בסוף תקופת השכירות" אם כי "ההסכם עצמו איננו מזכיר אופציה זו, והוא נראה על פניו כהסכם שכירות רגיל, ואולם המערערת טענה בבית משפט קמא, כי מדובר בהסכם שכר-מכר, שכן אופציה לרכישה היתה קיימת לשוכר, ובפועל הוכח שהשוכרים אכן ממשו אותה והבעלות במכונית הועברה על שמם בתום תקופת השכירות בלא שיחוייבו לשלם על חשבון מחיר המכונית תשלום נוסף על מה שנקבע כדמי שכירות, הואיל ובעצם עמידתם בתנאי ההסכם רכשו לעצמם את האופציה לרכישת המכונית" (סעיף 11(א) עמ' 6לסיכומי המערערת). המערערת אינה חולקת, כי היא מצדה התחייבה לפני הלקוח למכור לו את המכונית בתום תקופת השכירות אם ירצה בכך. .11כנגד זאת משתית המשיב את טענתו בדבר מכירת המכונית על-ידי המערערת מלכתחילה על הנאמר בסעיף 11(ב) להסכם. וזה לשונו של סעיף 11כולו: "א. השוכר מצהיר ומאשר כי המשכיר לפי ראות עיניו ושקול דעתו המוחלט, לא יהיה חייב לקבל את המכונית בחזרה בתום תקופת השכירות, במידה והיתה מעורבת בתאונת דרכים רצינית שהפחיתה את ערכה ו/או השמוש בה נעשה מעל לנהוג ולמקובל ואשר כתוצאה מכך הופחת ערכה מעל למקובל. ב. למרות כל האמור לעיל מצהיר השוכר והמשכיר מאשר כי במידה והמשכיר לא יסכים לקבל את המכונות (צ"ל: המכונית) בחזרה בתום תקופת השכירות יהיה השוכר חייב לקבל את המכונית לרשותו תמורת ויתורו הסופי והמוחלט לטובת המשכיר על הפקדון בסך --- ל"י שהופקד בידי המשכיר כמפורט בסעיף 13דלהלן, אזי יהיה המשכיר חייב להסיר את השעבוד מהמכונית ולהעבירה במשרד הרישוי, לבעלותו או לפקודתו של השוכר וכן לאשר לשוכר כי כל ההתקשרות בינהם [כך!] בטלים ומבוטלים". .12בית המשפט קמא ציין בפסק-דינו, כי "במקרים" (ולא "במקרים רבים" כמצוטט על-ידי בא-כוח המערערת בעמ' 7בסיכומיו - א' ג' ) נמחק לגמרי סעיף 11(א) וכן המלים שבסעיף 11(ב) "במידה והמשכיר לא יסכים לקבל את המכונית חזרה". אולם צודק בא-כוח המערערת כי לקביעה בדבר מקרים, בהם נמחק סעיף 11(א), לא היתה אחיזה בחומר הראיות. העדות היחידה בדבר שינויים שנעשו בהסכם הייתה של העד מטלון, ומהרשום בפרוטוקול בית המשפט לא עולה, כי עד זה העיד על מקרים, בהם נמחק סעיף 11(א) שבהסכם (עדותו בעמ' 16לפרוטוקול). .13אשר לטיבה של העיסקה קבע בית המשפט קמא: "נפקותן של הוראות סעיף 11להסכם האמור היא כי ללקוח לא הושארה כל זכות ברירה אם לשלם את כל המחיר ולקבל את הבעלות על המכונית אם לאו. הלקוח התחייב בכל מקרה לרכוש את המכונית, כי הרי סעיף 11(ב) קבע שאם "המשכיר לא יסכים לקבל את המכונית חזרה בתום תקופת השכירות יהיה השוכר חייב לקבל את המכונית לרשותו...' בא-כוח המערער בעצם אף טען כך בסיכומיו במפורש, כי, כדבריו, 'כל שנעשה הוא הסכם... של שוכר ומשכיר לתקופה קצובה ובתום התקופה מתחייב השוכר לרכוש את המכונית מהמשכיר'. נראה לי כי הסכם אשר לפיו אין לקונה כל זכות ברירה (אופציה) הרי הוא הסכם לרכישת מכונית ולא להשכרת מכונית. בזאת נעוץ ההבדל בין זכות ברירה המוענקת על פי ההסכם לקונה, ברצותו מחליט לקנות וברצותו מחזיר את הממכר, להבדיל מהסכם בו אין לו זכות ברירה כזאת. הסכם עם זכות ברירה לקונה אכן אינו מכר עד אשר הקונה יודיע על החלטתו לרכוש, אולם כאשר אין זכות ברירה לקונה הרי שזו מתחילתה התחייבות מושלמת מצדו לרכוש את המכונית". .14ואמנם, בהשיבו לטענת בא-כוח המשיב בסיכומיו בבית המשפט קמא באשר לסעיף 11(ב) להסכם, אמר בא-כוח המערערת, כי "אין בחיוב השוכר לרכוש המכונית בתום תקופת השכירת כדי להפוך את חוזה השכירות לחוזה מכר. כל שנעשה הוא הסכם לפיו בין הצדדים יהיו יחסי שוכר ומשכיר לתקופה קצובה ובתום התקופה מתחייב השוכר לרכוש המכונית מהמשכיר" (סעיף 22(אא) לסיכומיו בכתב) (הדגשות שלי - א' ג' ). ועוד הוסיף, כי "אין כל שאלה בפני בית המשפט האם בין המערערת לשוכרים היה הסכם שכרמכר הכולל אופציה או שאינו כולל אופציה" (שם, סעיף 22(בב), בעמ' 6). רק בערעורו לפנינו העלה בא-כוח המערערת לראשונה את הטענות, כי זכרן של התחייבות המערערת למכור את המכונית ללקוח בתום התקופה והאופציה, שניתנה ללקוח לרכוש את המכונית, לא בא בהסכם, וכי סעיף 11(ב) אינו אלא המשכו של סעיף 11(א) ואין הוא נוגע אלא למקרה, שבו היה הרכב מעורב בתאונת דרכים רצינית, או כאשר נעשה במכונית שימוש בלתי סביר. לא זו בלבד שטענות אלה לא נטענו בבית המשפט קמא, אלא שאין כל אחיזה לדברי בא-כוח המערערת בסיכומיו (סעיף 14(ד), בעמ' 7), כי המטרה להשמטת המלים "במידה והוא לא יסכים לקבל את המכונית בחזרה" במספר הסכמים, הייתה לדעת העד מטלון "למנוע מהשכור את האופציה להחזיר את הרכב באותם מקרים המתוארים בסעיף 11(א) להסכם". כל שהעיד העד מטלון היה (בעמ' 16לפרוטוקול), כי "אכן לפעמים מתקנים את סעיף 11כי באותם מקרים לא רצינו שלקונה תהיה אופציה אלא הוא חייב לקנות את המכונית בסוף התקופה". ואוסיף מיד, כי להסבר זה של העד מטלון אין כל היגיון, שהרי המלים שנמחקו נוגעות לאפשרות, שהמשכיר הוא שלא יסכים לקבל את המכונית, והלקוח הוא זה שהיה מעוניין במחיקתן, כדי שלא יישאר פתח בידי המערערת שלא למכור לו את המכונית. .15לא רק בסיכומיו בבית המשפט קמא טענה המערערת, כי ההסכם מחייב את הלקוח לרכוש את המכונית. בהודעת הערעור גם טענה מפורשת, כי העיסקה על -פי ההסכם היא עיסקת מכר ומסירת הממכר לקונה. וכך נאמר בנימוקי הערעור: " .4א. ...סעיף 11(ב) לחוזה מחייב את השוכר לרכוש את המכונית וסעיף 9לחוזה מהווה למעשה מסירה בפועל של המכונית לידי השוכר- הקונה. ב. על העסקאות נשוא ההשגה חל סעיף 148לחוק מע"מ ובמסגרתו עמד המערער בתנאי סעיף 148(1) היות וזוהי מכירת טובין שהוסכם עליה לפני תחילתו של החוק והטובין אף נמסרו לקונה לפני תחילת החוק. ג. העסקה הינה עסקת מכר כמוגדר בס' ההגדרות לחוק. .6א. המערערת טוענת שהמנהל טעה בפרשו את סעיף 10(ו') להסכם כהתחייבות להחזרת המכונית לחזקתו הבלעדית של המשכיר עם תום תקופת השכירות." על דברים אלה חזרה המערערת גם בהשגתה לפני המנהל (שהעתקה צורף לערעור בבית המשפט קמא). את הרעיון בדבר מתן אופציה ללקוח לקנות את המכונית העלתה המערערת, רק כשנדרשה להחזיר את ההנחה שקיבלה ממס הקנייה (ראה: השגת המערערת על דרישה זו מיום 10.7.79בנספח ב'), ואין בו כל ממש. .16כבר אמר השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"פ 675/75, 1/76, 231(1), בעמ' 317, כי: "לפי המשמעות הידועה והפשוטה של הביטוי אופציה, כשמדובר ברכישת נכס והאופציה ניתנה לקונה, אין הקונה חייב לרכוש את הנכס אלא הוא זכאי לרכוש אותו אם ירצה בכך והוא חפשי שלא לרכוש אותו, אם יחליט שלא לקנותו." צדק על-כן בית המשפט קמא, כי במקרה דנן לא ניתנה אופציה ללקוח על-פי סעיף 11(ב) בתום התקופה הנקובה בהסכם, אם לקנות את המכונית אם לאו. עובדה זו באה לכלל ביטוי, כאמור בפסק הדין, באותם מקרים בהם: "הלקוח קיבל מראש שטר העברת בעלות על המכונית לשמו עם ציון תאריך של תום תקופה השכירות או ששטר העברה כזה הופקד בידי צד ג', ולעתים גם ניתן ללקוח שטר בטחו - כל אלה למען הבטיח כי הבעלות על המכונית תועבר לו עם סיום תשלום המחיר ועם חלוף התקופה הדרושה לפי החוק למען תנתן ההנחה ממס קניה". חיזוק נוסף למסקנה האמורה ניתן למצוא בסעיף 7להסכם, שלפיו על הלקוח לשלם את כל המסים "שיחולו על המכונית". .17אחד המאפיינים, והעיקרי שבהם, במשפט המקובל האנגלי להיות העיסקה עיסקה שהשם מקח-אגב-שכירות ניתן לה, הוא הענקת אופציה לשוכר לרכוש את הנכס בתום תקופת השכירות. שאם אופציה זו אינה קיימת, אין ההסכם בגדר עיסקה שכזאת (ראה בין היתר , haslbury's laws of england . London 35, para 32( 1979, 22th ed., vol4) ופסקי הדין המאוזכרים בהערות השוליים). ונאמר 33ibid., at: For the purpose of deciding whether a contract falls into" the category of hire purchase or conditional sale, the Aploed is whether there is or not a binding oblogation on at the mere words used to describe it, and he test to be court will look at the substance of the agreement and not To return the godds... The agreement is not contract of the debtor's part to buy. If there is reserved to him power ."sale, but an agreement to hire with an option to buy רצונם האמיתי של הצדדים ולא החזות החיצונית שנתנו להסכם הוא שקובע. כפי שגם נאמר בע"פ 675/75, 1/76, 231(1) הנ"ל, בעמ' 318: "... לפי תכנו הברור זהו הסכם למכירת הציוד, אין כל חשיבות לכך מה השם שנתנו לו הצדדים. כשם שלו היו מכנים את ההסכם חוזה שכירות או שעבוד לא היה בכך כדי לשנות במאומה את מהותו, כך העובדה שהם קראו להסכם 'אופציה' אין לה כל נפקות נוכח תכנו הברור של ההסכם." .18בענייננו לא יכול להיות ספק, כי ההסכם האמיתי בין המערערת לבין הלקוח, בין שנמחק המשפט שהובא לעיל מסעיף 11(ב) ובין אם לאו, אנו אלא הסכם מכר, שהתמורה למכונית שולמה ב"דמי השכירות", ובמקרים שבהם לא שולמו כל "דמי השכירות" מראש, הרי שהייתה זו מכירה באשראי או בתשלומים. זאת גם לפי עדותו של העד מטלון, מנהל המערערת. כל זאת כדי שהמערערת תזכה בהנחה במס קנייה, ואילו הרישום הפורמאלי של הבעלות על המכונית על שם הקונה ייעשה רק לאחר התקופה שנקבעה בצו. מכאן שאפילו לא נתקיימו לפי האמור בהסכם כל סממניו של מכר על-פי חוק המכר, תשכ"ח-1968, עד לתום התקופה שבהסכם, הרי שלפי סעיף 4(ב) לחוק יחולו הוראות החוק "באין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם בין הצדדים", ובהיות הוראות חוק המכר דיספוזיטיביות הן "נסוגות מפני כוונה נוגדת של הצדדים, בין אם הובעה במפורש ובין מכללא" (ראה: ז' צלטנר, "חוק המכר, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ב) 30). גם לעניין העברת הבעלות בממכר, קובע סעיף 33לחוק המכר, כי היא עובדת לקונה במסירתו "אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות", ו"מועד אחר" יכול שיהיה רק לאחר גמר תשלום המחיר כולו, כפי שהדבר מקובל בעיסקאות אשראי (ראה ז' צלטנר, בספרו הנ"ל, בעמ' 141-142). .19אינני מוצא כל ממש בטענת בא-כוח המערערת, כי התנאי היחידי לקבלת ההנחה לפי הצו הוא קיומו של היתר מן המפקח על התעבורה, המאשר כי הרכב משמש להשכרה, ומשניתן היתר כזה על-ידיו, לא ניתן לחייב את המערערת בתשלום מלוא המס אלא עם ביטולו של ההיתר על-ידי נותנו. היתר המפקח על התעבורה נדרש אמנם מלכתחילה כדי לקבל את ההנחה, אולם תנאי נוסף נדרש על-פי הצו, והוא, כי המכונית תשמש להשכרה בתקופה הנזכרת בצו. ופשיטא, כי אם נמכרה המכונית תוך אותה תקופה, אין בעל ההיתר זכאי עוד להנחה, גם אם היתר המפקח על התעבורה לא בוטל. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם ההיתר ניתן על-ידי המפקח על התעבורה, לאחר שהוצגה לפניו דוגמא של ההסכם אם לאו, כשמתן ההיתר על-ידיו אינו נוגע אלא לכשירותה של המכונית לשמש "להשכרה לנהיגה עצמית", ואילו הצד הפיסקאלי הוא מעניינה של רשות המס. .20אשר לתשלום מס שירותים ברור הוא, כי החיוב בו חל רק לגבי עסקות שהן מקח-אגב-שכירות (כדוגמת ההסכם שבמוצג נ/ 6שעשתה המערערת עם חברת בלאק אנד דקר בע"מ) ולא על עיסקות מכר. לעניין מועד החיוב קבע, כאמור, בית המשפט קמא, כי הוא חל מדי חודש מאחר שדמי השכירות נקבעים לתקופה של חודש ימים. נראה לי, כי במקרה זה הקביעה מתיישבת עם לשון סעיף 5(ג) לחוק מס קניה (סחורות ושירותים), לפיו "ניתן השירות חלקים חלקים, חל החיוב על כל חלק שניתן...",אין גם מקום לקבל את טענת בא כוח המערערת, כי "הואיל ובשיטת שכר-מכר התשלומים הינם גם עבור דמי השכירות וגם עבור המכונית, הרי שקשה להפריד בין חלק לחלק" (סעיף 47(ב), בעמ' 27לסיכומיו), שהרי לפי טענתו שלו הסכם שכזה הינו הסכם שכירות לכל דבר, עד שיחליט, אם אמנם יחליט, הלקוח לממש את האופציה לקנות את המכונית. עד אז משלם הלקוח מדי חודש בחודשו דמי שכירות, שנקבעו בהסכם שבין הצדדים. ואין זה אלא שירות, הניתן חלקים חלקים, והחיוב במס חל, על-כן, על כל חלק שניתן עם נתינתו. .21אשר על-כן דעתי היא, כי יש לדחות את הערעור, ככל שהוא נוגע לחיוב המערערת בתשלום ההנחה במס קנייה על המכוניות שלגביהן נעשו העסקות על-פי ההסכם, ולגבי מועד החיוב במס שירותים במכוניות, שהושכרו בעיסקת מקח-אגב-שכירות. ואילו לגבי חיוב המערערת במס ערך מוסף בגין המכוניות שנמכרו על-פי ההסכם, דין הערעור להתקבל, ויש לבטל חיוב זה, בכל הנוגע למכוניות, שההתקשרות לגביהן הייתה לפני תחילת חוק מס ערך מוסף ושנמסרו ללקוחות לפני תחילתו של חוק זה. בהתחשב בכך שעיקר ערעורה של המערערת נדחה, הייתי מחייבה בהוצאות המשיב, לרבות שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 20שקל. הנשיא י' כהן: אני מסכים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. הוחלט על-כן כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג. רכבשכירותמיסים