קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר בגין החזקת נשק ברכב: .1העורר הואשם בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של הובלת נשק והחזקתו שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-.1977 הנשק, תת-מקלע סטן טעון במחסנית מלאה כדורים, שתי מחסניות טעונות ועוד קופסה עם 25כדורים, נתגלה, מוסתר מתחת למושב הנהג בטנדר הפרטי של העורר, בעת חיפוש שנערך ביום 20.7.82, כאשר נעצר הרכב לבדיקה במחסום משטרה. חברו של העורר מצרווה פהמי (להלן - פהמי), שישב בתא הנהג, נמלט, ואילו העורר נעצר. .2החקירה העלתה, שכלי הנשק האמור נגנב לפני כ- 20שנה על-ידי אותו פהמי, חברו של העורר, אשר נדון בשעתו בשל עבירה זו ובשל עבירות אחרות נגד ביטחון המדינה, ל- 11שנות מאסר. בא-כוח המדינה,עו"ד לירן, גם הביא לידיעתנו, כי בשנת 1980הוצאו נגד פהמי צווי הגבלה על-ידי רשויות צה"ל. .3בחקירה המשטרתית מסר העורר מספר גירסאות שונות, הסותרות אחת את רעותה. בעת המעצר אמר, שהתכוון לגנוב עגל, ואת הנשק לקח כדי שישתמש בו אם ייתפס. לאחר מכן מסר הודעה לפני חוקר משטרתי ובה טען, שאת הנשק מצא בחולות והחזיקו בבית. ביום החיפוש לקח עמו את הנשק לצורך ביצוע הגניבה מתוך מחשבה, שאם ייתפס יירה באוויר לשם הפחדה. בהודעה נוספת מסר גירסה שלישית, לפיה הסתיר פהמי את הנשק אצלו, כשנה לפני המעצר, בטענו, "ששמו עליו עין", ולכן יותר בטוח לאחסן את הסטן אצל העורר. כמו כן גילה העורר באותה הודעה, שמספר ימים לפני תפיסת הנשק הציע פהמי ללמדו להשתמש בנשק ולירות ממנו. העורר קיבל את הצעתו של פהמי, ובשדה שליד בקה אל גרביה התאמן בנשק וירה שתי יריות. היום ניסו סניגוריו המלומדים להביא לפניי גירסה חדשה והיא, שביום המעצר נסע העורר עם פהמי כדי להעביר חפצים מפרדס למקום אחר, ושפהמי לקח עמו את הנשק מבלי להסביר את הסיבה לכך. אין כל בסיס בחומר הראיות לגירסה נוספת זו. .4בית המשפט המחוזי הורה, בתאריך 1.8.82, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בתיק זה, ומכאן הערר, שהוגש לבית-משפט זה. .5באי-כוח העורר עומדים בטיעונם בעיקר על הנימוקים הבאים: א) אין לעורר הרשעות קודמות כלשהן. ב) העורר נגרר אחרי פהמי, אשר הוא בעל הנשק והעבריין העיקרי, ואשר נמלט ועקבותיו לא נמצאו. ג) לא הייתה לעורר כוונה להשתמש בנשק כדי לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. ד) לא כל מקרה של החזקת נשק ללא היתר כדין מהווה עבירה כה חמורה, או תצדיק מעצרו של הנאשם עד גמר ההליכים (ראה לדוגמה ב"ש 92/81[1] וב"ש 88/80[2]). ה) יש סיכויים לעורר, שלא יוטל עליו עונש מאסר, ואין הצדקה להענשתו מראש על-ידי החזקתו במעצר. ו) לעורר 8ילדים, ביניהם ילדה מפגרת. ז) העורר מנהל עסק גדול של חממות לחקלאים, ומעצרו עלול לגרום לו נזק כלכלי חמור. .6גם אני בדעה, כי אין מעצרו של הנאשם לפני הכרעת הדין צריך לשמש כעין "מקדמה" על חשבון העונש, שאולי יוטל עליו במקרה שיורשע. אין להחליט בקלות על מעצרו הממושך של הנאשם, אשר טרם הורשע בדינו, ויש הצדקה לשימוש באמצעי זה רק באותם מקרים חריגים, בהם קיימת אחת העילות, שהוכרו לשם כך על-ידי בתי המשפט. אחת העילות האלה היא, שהעבירה המיוחסת לנאשם, ושקיימות ראיות לכאורה להוכחתה, הינה בעלת חומרה יתרה, אשר יש בה כדי לגרום נזק רציני למדינה או לציבור. נשאלת איפוא השאלה: האם העבירה, נושא כתב האישום בתיק דנן, מגיעה לדרגת חומרה, המצדיקה את צו המעצר עד תום ההליכים? .7שותף אני לדעה, שהובעה במספר החלטות, עליהן הסתמכו באי-כוח העורר, לפיה אין העבירה של החזקת נשק ללא היתר כדין, כשלעצמה, מגיעה בכל הנסיבות לדרגת חומרה, המחייבת או המצדיקה את החזקתו של החשוד, או הנאשם בביצועה, במעצר. מאידך גיסא, אין ספק בלבי, כי רבים ם המקרים, בהם יש לייחס חומרה מרבית לעבירות מהסוג הנדון. אנסה לסווג את העבירות של החזקת נשק שלא כדין לקטיגוריות הבולטות שביניהן, אם כי ער אני לכך, שלא ניתן לכלול את כל האפשרויות במסגרת סיווג כזה. אלך מהכבד אל הקל מבחינת חומרתן של העבירות: א) החזקת הנשק לשם ביצוע מעשים, המיועדים לפגוע בביטחון המדינה או בביטחון הציבור. ב) החזקת הנשק לשם ביצוע עבירה פלילית ספציפית כגון רצח, שוד, התפרצות, תקיפה וכו'. ג) החזקת הנשק "לעת מצוא" כדי לאפשר פעילות פלילית אפשרית בעתיד. ד) צבירת נשק על-ידי קבוצה פוליטית, עדתית או אידיאולוגית, במטרה לחזק בדרך זו את כוחה כנגד קבוצות יריבות. ה) החזקת הנשק לצורך הגנה עצמית או לצורך הגנה על הציבור, המשפחה או ה"חמולה", אליהם הנאשם משתייך. ו) החזקת כלי הנשק לצורך ספורט, ציד או שעשוע. ז) החזקת כלי נשק על-ידי הנאשם בתור מזכרת או כאספן של כלים כאלה. ח) החזקת כלי הנשק, שפג תוקף רישיונו, והנאשם נמנע מלחדש את הרישיון בעתו. אמנם, לא ניתן לקבוע מסמרות בנדון, אך נראה לי, כי אפשר לקבוע בתור קו מנחה, שהעבירות המבוצעות בנסיבות המנויות בסוגים א-ד לעיל מגיעות בחומרתן לדרגה, שיש בה כדי להצדיק, במקרים המתאימים, מתן צו מעצר עד תום ההליכים. מאידך גיסא, לא הייתי רואה, בדרך כלל, מקום למתן צו כזה במקרים המנויים בסוגים ה-ח דלעיל. ער אני לכך, שבשלב בו נדונה בקשה למתן צו מעצר או בקשה לשחרור בערובה, לא ידע בית המשפט, לעתים קרובות, להכריע בשאלה, לשם מה החזיק הנאשם באותו כלי נשק ללא היתר כדין. במקרים אלה ידריך בית המשפט את עצמו על-פי כללי ההיגיון הבריא וניסיונו השיפוטי. אחרי הכול, אין דרוש בשלב זה שכנוע מעל לספק, אלא די במסקנה סבירה, שניתן להסיקה מעובדות המקרה, כפי שהן עולות מכתב האישום ומהראיות, המובאות לידיעתו של השופט. .8ננסה עתה ליישם עקרונות אלה לגבי מסכת העובדות שלפנינו. חוששני, כי ש לסווג את מקרהו של העורר אי שם בין הסוגים א-ג, המצוינים בסעיף 7לעיל. אמנם, הנסתר רב מהגלוי בפרשה זו, והסתירות בין גירסותיו של הנאשם הן, כאמור, מרובות, אך ניתן לקבוע בוודאות רבה את הנקודות הבאות: א) העורר קיבל את תת-מקלע הסטן מאת פהמי, חברו, כאשר ללא ספק ידע, שפהמי הורשע בשעתו בשל גניבת הנשק ובשל עבירות ביטחוניות נוספות. כמו כן ידע בוודאי על צווי ההגבלה, שהוטלו על פהמי. ב) העובדה, עליה עומד העורר בהודעתו, שפהמי ביקש ממנו לאחסן את הנשק אצלו, מפני "שעליו שמו עין", מצביעה על כך, שהעורר מוכן היה לשתף פעולה עם פהמי בהשגת המטרה של הסתרת הנשק ושל הערמה על רשויות הביטחון והמשטרה. ג) במסרו בהודעותיו, שלקח עמו את הנשק באותו יום על-מנת להשתמש בו, אפילו לצורכי הרתעה בלבד, במקרה שמאן דהוא יפריע לו בביצוע גניבה מתוכננת, מודה העורר, למעשה, בהחזקת הנשק למטרה פלילית מובהקת. ד) החזקת הסטן, כשהוא טעון ומוסתר בתוך הרכב, וכאשר העורר נמצא בחברתו של פהמי, מובילה לכאורה למסקנה מחשידה בכל הנוגע לכוונותיהם של השניים באותו יום, ומסקנה זו מתחזקת עקב אי-יכולתו של העורר למסור למשטרה גירסה עקבית וסבירה בעניין זה. .9בנתונים הנ"ל, ולמרות עברו הנקי של הנאשם ויתר נסיבותיו האישיות שצוינו לעיל, אין אני מוצא עילה מספקת להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי בנדון. החלטתי איפוא לדחות את הערר. מעצרנשקרכבעבירות נשקהחזקת נשק