קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים בשל חומרת העבירה: .1נגד העורר הוגש כתב-אישום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו, כי בשמשו סגן מנהל מלוות המדינה בבנק ישראל הוא ביצע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 415לחוק העונשין, תשל"ז-1977, זיוף בידי עובד ציבור וקבלת דבר באמצעות הזיוף, עבירה על סעיף 421לאותו חוק, ומירמה והפרת אמונים בניגוד לסעיף 284לחוק הנ"ל. העבירות נתבצעו, על-פי המתואר בכתב האישום, בדרך הבאה: העורר פנה לאנשים שונים בהציעו להם לרכוש מבנק ישראל איגרות מלווה בתנאים מועדפים, אף שמבחינת המדיניות והחוק אין הבנק מוכר בשום צורה ניירות ערך לאנשים פרטיים ואינו רשאי לעשות זאת אלא באמצעות בנקים רגילים. העורר אף נתן שם מיוחד למלוות אלה וכינה אותם "אגרות מלוה גליל מוסדי". בצורה זו קיבל מאנשים שונים סכומים כספיים, אשר על-פי כתב האישום המקורי מסתכמים בכ- 48מיליון שקל, ולאחר שתוקן והוספו לו עוד עסקות אחדות, מגיע הסכום הכספי, שהעורר קיבל ושילשל לכיסו, כדי הסך של 60מיליון שקל. איגרות כאלה לא הונפקו מעולם, ואולם לאנשים, שמסרו לעורר את הכספים, הוא אמר, כי עד אשר אלה יונפקו על-ידי המחשב, עליהם להסתפק באישור בכתב מבנק ישראל. אישורים כאלה זייף העורר על נייר מכתבים רשמי של בנק ישראל, ונאמר בהם, כי נותן הכסף רכש בתמורה איגרות מלווה "גליל מוסדי", ואלה יימסרו לרוכש עד תאריך מסוים. על האישורים חתם העורר בציון תפקידו, דבר שלא היה מוסמך לעשות, וממילא לא היה רשאי לחייב את בנק ישראל להנפיק איגרות כלשהן והמעשים לא היו אלא מירמה, זיוף והפרת אמונים, אשר באמצעותם הוציא העורר ממשקיעים תמימים את הסכומים הנזכרים, תחת מסווה של פעולה בתוקף תפקידו כאחראי על מלוות המדינה, המונפקים על-ידי בנק ישראל. בהמשך למעשים אלה, ובהיותו לחוץ על-ידי משקיעים מסוימים שביקשו לממש השקעתם, הוא הורה בכתב לבנק הבינלאומי בתל-אביב להעביר לחשבון אותם המשקיעים סך 000,054, 7שקל, וגם זאת עשה על נייר מכתבים של בנק ישראל בחתימתו, והבנק הבינלאומי פעל על-פי הוראה זו, וכתוצאה מכך הונה עלידי העורר. לבקשת המדינה ציווה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים, כשהנימוק העיקרי נעוץ בחומרת העבירות, שנתבצעו במשך תקופה של כ- 8חודשים ואשר מסתכמות בסכומי עתק, שהוצאו מאנשים תוך רחישת אמון למי שהתיימר לפעול בתפקיד רשמי בבנק ישראל. על-ידי בא-כוח המדינה נטען נימוק נוסף, והוא הצורך לשמור על העורר לבל יפגע בעצמו, למקרה שישוחרר בערובה, משום שלפני מעצרו ניסה לשלוח יד בנפשו. אף שעניין זה הוזכר בהחלטת בית המשפט קמא, ספק אם שימש שיקול כלשהו בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים. מכאן הערר. .2בטיעונו לפניי חזר סניגורו של העורר על הטענות הרחבות, שהושמעו לפני הערכאה הראשונה, ועוד הוסיף עליהן נימוקים, אשר לדעתו מצדיקים שיחרורו של העורר בערובה, אף שאין הוא מתכחש לעצם המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, למעט הכחשת הסכומים, אשר פורטו בו, ושאינם מגיעים, לגירסתו, כדי הסכום של 60מיליון שקל הנזכר. לצורך ההתייחסות לטענות אלה נפרטן תחילה, וכך גורס עורך הדין, מר רסלר: א) העבירות האמורות אין בהן חומרה מיוחדת, ומעשיו של העורר דומים למתן שיקים ללא כיסוי, עבירה נפוצה ביותר במדינה, אשר בגינה אין נוהגים לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים. מוסיף הסניגור המלומד, כי כאן עוד פוחתת החומרה, כי בנק ישראל כלל לא נפגע ; ב) גם אם להתייחס במלוא החומרה למעשיו של העורר, הרי חומרת העבירה כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים; ג) הייתה זו מעידתו החד-פעמית של העורר, שהיה נתון אותו זמן בלחץ מיוחד, ולאור אופיו המצוין ועברו ההתנדבותי למופת, יש סיכוי סביר, כי בסופו של דבר לא ייגזר עליו עונש מאסר כלל אלא קנס גבוה בצירוף מאסר-על-תנאי, ויימצא, כי המעצר יהא בבחינת מקדמה על חשבון עונש, שלא יוטל כלל; ד) שיחרורו של העורר בערובה יאפשר לו לפעול למען החזרת הכספים למשקיעים אצלו, ומוסיף הסניגור, כי בעזרת ידידיו הרבים כבר הוחל בכך, ואף גויס כבר למטרה זו סכום של כ-000, 200שקל, שהוחזר לאחדים מהם. .3רואה אני ניסיון כושל בהפחתת החומרה ממעשיו של העורר או בהשוואתם לסוג עבירות אחר, כגון הוצאת שיק ללא כיסוי. מאז ומתמיד התייחסו בתי המשפט בחומרה רבה לעבירות זיוף, קבלת דבר במירמה והפרת אמונים; והחומרה גוברת שבעתיים, כאשר המעשים מבוצעים על-ידי עובדי בנקים ומוסדות פיננסיים, מחמת האמון שהציבור רוחש להם, אשר מטבע הדברים חייב להיות ללא פגם, וכי יוכל הציבור הרחב לנהל קשריו ועסקיו עם הבנקים ללא חשש ואף בעיניים עצומות, כי לא יאונה כל רע לכספו או למערכת השירותים להם נזקק כל אזרח מהבנק, עמו הוא עושה עסקיו או מפקיד אצלו פיקדונותיו (ב"ש 421/81[1] ; ב"ש 133/74 [2]). יש אף טעם לפגם בטענה, כי יש לראות חומרה מופחתת בעובדה, כי במקרה דנן לא בנק ישראל, מעבידו של העורר, הוא הנפגע, אלא לקוחותיו. בלי להפחית במאומה מחומרת מעשה, כאשר מועל עובד בנק או מוסד אחר בכספי מעבידו, קיימת דווקא חומרה יתרה, כאשר הפגיעה נעשית כלפי הלקוחות, היינו האזרח הקטן, אשר מתוך יחסי אמון לבנק משליך עליו יהבו וסומך על תקינות שירותיו. מבחינת טובת הציבור, שכמעט כל כולו נזקק לשירותיו של בנק, אין להעלות על הדעת, כי אזרח, הבא בשערי הבק ושומע עצה והדרכה מאת פקיד בכיר, הממונה על מלוות המדינה, או בתפקיד אחר בתחום פעולותיו של בנק, יצטרך לחשוש, שמא על-ידי השירות המוצע והניתן לו הוא שם את כספו על קרן הצבי. בצדק נאמר בב"ש 1044/82 [3], בעמ' 83, "שאם בב"ש 421/81, בו דובר בפגיעה בכספי הבנק בלבד, הגיע בית-משפט זה למסקנה, כי האינטרס הציבורי מחייב את מעצרו של הנאשם עד גמר ההליכים, קל וחומר במקרה שלנו, בו מואשם המשיב בין השאר גם בכך שגנב במישרין את כספי הלקוחות שהופקדו בידיו". שלא כדעת בא-כוח העורר, העמדה העקבית של בתי המשפט הינה, וחייבת להיות, כי מעשים מסוג זה, בעיקר המבוצעים במסגרת מתן שירותים על-ידי בנק ועובדיו לציבור הרחב, יש לראותם כחמורים ביותר, מה עוד כאשר המדובר הוא בסכומי עתק של עשרות מיליונים שקלים, והנפגעים הם מרובים מבין הנזקקים לשירותי הבנק. לכך מיתוספת חומרה אחרת, והיא התיחכום ותחבולות העורמה שנקט העורר, ושהתמיד בכך במשך חודשים ארוכים. זו ודאי איננה מעידה חד-פעמית, כטענתו של הסניגור המלומד. .4כאמור, טען עוד עורך הדין רסלר, כי חומרת העבירה כשלעצמה אף היא אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים המשפטיים, ובנדון הסתמך על דבריו של כבוד השופט אלון בב"ש 22/83 [4], בעמ' 368, אשר כבר נאמרו על-ידיו בב"ש 183/80 [5] וכן בב"ש 392/82 [6]: "הנימוק של חומרת העבירה - כאשר הוא הנימוק הבלעדי ואין עוד אין בו כדי לשמש כנימוק למעצרו של אדם בטרם נגזר דינו למאסר (פרט למקרים שבהם החוק שולל אפשרות שחרור בערובה - ראה סעיפים 31ו31א לחוק סדר הדין הפלילי), אלא אם מעצם מהותה של העבירה ונסיבותיה נובע מאליו החשש של סכנה לציבור, כפי שהוא לעיתים תכופות בעבירות של אינוס או אלימות לסוגיה או בעבירות סמים". דברים אלה אין בהם להועיל לעורר, משום שהעבירות המיוחסות לעורר הן בגדר עבירות, שיש בהן בדרך כלל חשש של סכנה לציבור, ולא רק תוך כדי עבודה בבנק; זיוף וקבלת דבר במירמה משתרעים על פני תחומים נרחבים, לגבי מי ששולח ידו במעשים אלה. ואולם כאשר ציטט הסניגור מדברי השופט אלון מב"ש 22/83[4] הנ"ל, הוא לא המשיך להביא דברים שנכתבו בעמ' 369, שם נאמר: "אך כבר יצאה הלכה מלפני בית-משפט זה, כי יש שניתן לעצור חשוד או נאשם בעבירה של מעילה באמון, כאשר זו מופלגת בהיקפה, בחומרתה ובנסיבותיה, אף כאשר לא מצוי חשש של שיבוש הליכי המשפט או סכנה לשלום הציבור. הנימוק לכך הוא, ,שמן הצורך להביא בחשבון את האפקט הציבורי של שחרור נאשם בעל מעמד כזה כעורר. שיקול כזה גופו מחייב, כאשר הראיות לכאורה שבידי המדינה מוכיחות שיטה של לקיחת שוחד שנתמשכה במשך עת רבה והכניסה לנאשם לא פחות מ000, 280ל"י (צריך להיות ,שקל' - מ' ב') כי לא יתהלך נאשם כזה חפשי עד לבירור דינו'". וכעת צא וראה: אם כך לגבי נאשם בלקיחת שוחד של 000, 280שקל, ששימש כיושב-ראש אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, קל וחומר לגבי סגן מנהל מלוות המדינה בבנק ישראל, אשר הסכומים שהשיג במירמה, בזיוף ובהפרת אונים מגיעים, בערך באותה תקופה, כדי 60מיליון שקל. ואכן רבות נאמר כבר, כי אין כל סיבה "מדוע במקרה מתאים, חומרת העבירה לא תשמש כנימוק יחיד למעצר עד גמר ההליכים, אם כי יש להדגיש שנימוק זה כנימוק יחיד מצדיק מעצר עד גמר ההליכים רק במקרים מיוחדים" (ב"ש 133/74[2] הנ"ל, בעמ' 755). ובדומה לכך דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בב"ש 204/77 [7] והנשיא זוסמן בב"ש 290/76 [8] וכן ב"ש 1044/82 [3] הנ"ל וב"ש 421/81[1] הנ"ל, בעמ' 165, שם אמרה השופטת בן-פורת (כתוארה אז) ביחס לפקיד בנק, שגנב סכום של 000, 285שקל: "לדעתי, די בחומרת המעשים הללו, קל וחומר כאשר אלה התמשכו על-פני תקופה ארוכה כל כך, כדי לחייב מעצר עד תום ההליכים..." .5נראה לי, שלאחר שבפתח הדברים תוארו מעשיו של העורר, אין צורך להכביר דברים מה רבה חומרתם, הן מבחינת יחסו של המחוקק אליהם, הן מבחינת ההיבט הציבורי והן מבחינת היקפם הכספי והתקופה שבה בוצעו. די יהא לציין, שבין האסמכתאות שהזכרתי לעיל רק מקרהו של יהושע בן-ציון (ב"ש 133/74[2]) עולה עליו מבחינת ההיקף והתיחכום. בנסיבות כאלה, גם עברו ההתנדבותי המפואר של העורר חייב לסגת לעומת האינטרס הציבורי. אכן הוגשו לפני הערכאה הראשונה תיאורים של מפקדיו של העורר, המפרטים פרקים מרשימים ביותר על שירותו של העורר לזולת עד כדי סיכון עצמי. ניתן רק להצטער, שאדם בעל עבר כזה נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ונתפתה למעשים חמורים כאלה. הטיעון על מצב לחץ עקב סחיטה על-ידי אנשים, להם חב העורר כספים, לא נתברר כלל, ובצדק ציינה באת-כוח המדינה, כי אלה באו מפיו של הסניגור בטיעונו בלבד, בלי שאף העורר עצמו הזכירם. ממילא, ואף אילו היה בכך ממש, לא היה בכך כדי לשנות את השיקולים ביחס למעצר עד תום ההליכים. מסיבות מובנות נמנע אני מהתייחס לטיעונו של הסניגור, כי לאור נסיבות מקילות עשוי בית המשפט שלא לגזור על העורר מאסר לריצוי בפועל. עניין זה נתון כל כולו לערכאה, אשר תדון בעניין לגופו, ומן הראוי שלא לומר בנדון דבר, ולו ברמז בלבד. גם הטיעון, ששיחרורו של העורר בערובה עשוי לאפשר לו לגייס כספים כדי לפצות את הנפגעים, אין בו כדי להתערב במסקנתה של הערכאה הראשונה, ודינו של הערר להידחות, והוא נדחה. מעצרמעצר עד תום ההליכים