סעיף 306 לתקנות התעבורה עוסק בנהיגה ברכב לא תקין וקובע כדלקמן: 306. רכב וכל החלקים, האביזרים והציוד המורכבים עליו או המותקנים בו יהיו בכל עת במצב תקין ובמצב שאין בו כדי לגרום רעש, הפרעה, נזק או סכנה לנמצאים עליו, בתוכו או על ידו, לעוברי דרך או לרכוש. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נהיגה ברכב לא תקין: בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, (להלן - "בימ"ש לתעבורה"), אשר ניתן בהעדר המערער ביום 18.10.10 על ידי כב' השופט שלמה בנג'ו בתיק 1429-08-10. המערער הובא לדין בבימ"ש לתעבורה בגין עבירה של נהיגה ברכב כאשר תוקף רישיון נהיגתו פקע מלפני יותר מששה חודשים, עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, (להלן - "הפקודה") ונהיגת רכב לא תקין, עבירה בניגוד לתקנה 306 לתקנות התעבורה - תשכ"א - 1961, (להלן - "התקנות"). בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 28.1.10 בכביש 75 לכיוון לב המפרץ, כאשר רישיון נהיגתו פקע ביום 13.9.04 וזאת ברכב לא תקין שהתבטא בפנסי חזית בצבע תכלת ומסנוורים באופן חמור ולוחית רישוי קדמית שאינה מותקנת כדין ולא ניתן לראותה בבירור אף ממרחק של מטר. בימ"ש לתעבורה דן את המערער בהעדרו לעונשים הבאים: קנס בסך של 1200 ₪, 4 חודשי פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה בפועל ו- 3 חודשי פסילה על תנאי מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 שנים. המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, בקשה שנדחתה. הערעור מופנה כנגד החלטת בימ"ש לתעבורה אשר דחתה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר ולחילופין כנגד גזר הדין, הגם שנוסח הודעת הערעור אינה די ברורה כי בסעיף 17 להודעת הערעור כתב ב"כ המערער: " המערער יטען כי טעה בימ"ש קמא כאשר לא גילה גמישות נאותה בנסיבות המיוחדות של המקרה וזאת לאור גזר הדין הקשה אשר ניתן כנגד המערער אלא העדיף שמירה על פורמאליות ועל סדרים נוקשים העלולים להיות לרועץ להשגת משפט צדק." לעומת האמור לעיל מהרישא של הודעת הערעור ניתן להתרשם שהוא מופנה כנגד פסק הדין שניתן בהעדר וההחלטה שדחתה את הבקשה לביטולו. בין אם המערער הפנה את ערעורו לסוגיה הנ"ל אתייחס גם כן, לעניין העונש. המערער טען כי הוא נהג על יסוד רישיון נהיגה של מדינת קליפורניה ובהמשך התכוון להוציא רישיון נהיגה ישראלי. המערער סבר כי יש ביכולתו לנהוג על פי הרישיון הזר, כך שהשארת הרשעתו בדין תגרום לו עיוות דין. ב"כ המערער טען כי בימ"ש לתעבורה הקפיד על הפרוצדורה וסדרי הדין והעדיפם על פני המהות והחתירה לעשיית צדק תוך שהוא מפנה לפסיקה בתחום האזרחי והנוגעת לביטול פסקי דין שניתנו בהעדר - ראו סעיף 15 ו- 16 להודעת הערעור. ב"כ המערער חזר בפני על טענותיו שהביא בהודעת הערעור והוסיף כי רישיון הנהיגה חשוב למערער ודרוש לפרנסתו. מה גם, שהעונש שהושת על המערער חמור מאוד. המערער נשוי ופסילת הרישיון עלולה להביא לפיטוריו. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. המערער אינו עומד בדרישת הפסיקה שמחייבת את מי שלא התייצב למשפטו להציג עילה מוצדקת להיעדרותו או להראות כי השארת התוצאה המשפטית שהתגבשה בהעדר המערער, עלולה לגרום לו עיוות דין, תוך שהוא מפנה לפסיקת בתי המשפט. עוד נטען כי המערער אמנם מחזיק ברישיון נהיגה זר, אולם עיון בו מראה כי גם רישיון זה אינו תקף ולא היה תקף בעת ביצוע העבירה כי תוקפו פג ביום 14.9.09 והעבירה בוצעה ביום 28.1.10. זאת ועוד המערער לא היה רשאי לנהוג על פי רישיון נהיגה זר, כי תקנה 507 מתירה נהיגה על פי רישיון נהיגה זר רק למי ששהה בחו"ל שנה. המערער יצא מהארץ ביום 3.8.08 וחזר ארצה ביום 7.8.08. המשיבה סבורה שדין הערעור על העונש להידחות. העונש אינו חמור ובוודאי אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. ב"כ המשיבה הפנתה לעונש שהוטל ברע"פ 5567/07 בלו ינטו נגד מ"י (ניתנה ביום 23.10.07), שבו נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש מחוזי שדחה את הערעור על גזר דין של בימ"ש לתעבורה בו הוטל עונש של 9 חודשי פסילה וקנס בסך 2000 ₪, חרף העובדה שרישיון הנהג שם פקע לפני למעלה משנה. על יסוד האמור לעיל ביקשה באת כוח המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו. לאחר שעיינתי בפסק הדין של בימ"ש לתעבורה, בהחלטתו, בהודעת הערעור, ברישיון הנהיגה הזר, בהרשעות המערער התחבורתיות ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. דיון בערעור על דחיית הבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר: כידוע הלכה מושרשת היא כי על מי שמבקש ביטול פסק דין שניתן בהעדר על ידי בימ"ש לתעבורה להראות קיומה של אחת משתי עילות. האחת הצדק סביר להיעדרות מהדיון והשנייה להצביע על חשש ממשי לקיומו של עיוות דין - בסוגיות הנ"ל ראו רע"פ 9811/09 סמימי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 29.12.09), רע"פ שרעבי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 28.7.09), רע"פ 1773/04 אלעוברה נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 23.2.04), רע"פ 9142/01 איטליא נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 2.10.03) ורע"פ 5377/03 וגדי נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 29.6.03). המערער בעצם לא טען לקיומו של הצדק סביר להיעדרות מהדיון הן בבימ"ש לתעבורה, הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בפני. המערער זומן עם מסירת דו"ח העבירה לדיון בבימ"ש לתעבורה בחיפה ליום 17.5.10 שעה 08:30. המערער זומן לישיבה נוספת, זימון שנתקבל לידיו - ראו סעיפים 2, 3 ו- 4 לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, למרות זאת המערער לא התייצב לדיון וזאת : " .... מטעות אנוש ושיח דעת עכב (כך במקור) העומס המוטל בתקופה האחרונה על כתפיו של המבקש מאז שחזר מחו"ל, הדבר שגרם לו לשכוח את מועד הדיון.". כאמור על שכחה לא ניתן להתבסס כי הרי הפסיקה קבעה מפורשות כי שכחה או טעות אינן מהוות עילה מוצדקת להיעדרות מהדיון - לעניין זה ראו רע"פ 10319/07 פדידה נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 17.12.07). על הטענות הנ"ל לא חזר המערער בהודעת הערעור ובוודאי לא בטיעוניו בעל פה בפני. אין חולק כי המערער זומן כדין ולא התייצב לדיון, כך שללא הוכחת אחת משתי העילות שפורטו לעיל אין כל בסיס לבקשה לביטול הליך שהתנהל בהעדרו, מכאן שהחלטת בימ"ש לתעבורה, נכונה היא ואין כל מקום להתערב בה. עוד יש לומר כי המערער לא הצביע על קיומו של חשש לעיוות דין. אין חולק כי הוא נהג כאשר תוקף רישיון הנהיגה הישראלי שברשותו פג משנת 2004 וכי גם הרישיון הזר שברשותו לא היה תקף. זאת ועוד תקנה 567 לתקנות קובעת כי: " מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב איזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה: תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190. אם הוא נוהג רכב כאמור- בתקנה 167 עד 181 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר, בתקנות 182 עד 185 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ- 30 ימים באופן מצטבר. בעת רישום הדו"ח וביצוע העבירה, הרישיון הזר שבחזקת המערער לא היה תקף, כך שהתקנה הנ"ל לא חלה עליו. מה גם, מרשימת המעברים של המערער עולה כי הוא יצא את ישראל לורנה בבולגיה ביום 3.8.08 וחזר ביום 7.8.08. לפני כן, יצא למספר מדינות בעולם כשהאחרונה שלפני הנסיעה הנ"ל היעד היה ארצות הברית לשם יצא ביום 18.6.06, חזר ונכנס לישראל ביום 3.11.06 כשממועד זה ועד ליציאתו לבולגריה - ורנה ביום 3.8.08, חלפו קרוב לשנתיים במהלכן הוא שהה בארץ מבלי להוציא רישיון נהיגה ישראלי למרות שלא היה מורשה לנהוג על פי הרישיון הזר, הואיל ותנאי התקנה הנ"ל לא מתקיימים. כך שהרשעתו בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה מושתת על בסיס איתן וגם לגבי העבירה השניה הנוגעת לאי תקינות הרכב המערער בעצם לא טען דבר הן בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בפני. מכל אלה ניתן לומר כי גם העילה לקיומו של חשש לעיוות דין אינה מתקיימת בעניינו של המערער. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל בדין דחה בימ"ש לתעבורה את בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן בהעדר ועל יסוד זה אני דוחה חלק זה של הערעור. וכעת לדיון בעניין חומרת העונש: למערער הרשעות קודמות רבות ובחלקן חמורות. לחובתו 34 הרשעות מהן 6 עבירות של מהירות מופרזת, 4 עבירות של פניה לא נכונה, 10 עבירות של נהיגה ללא חגורת בטיחות, 2 עבירות הנוגעות לליקויים ברכב ועבירות נוספות כמפורט בהרשעות הקודמות. מבלי להתעלם מנסיבותיו האישיות והאחרות, הרי שהעבירות בהן הורשע חמורות ועברו אינו קל, על כן ובהתחשב ברמת הענישה המקובלת בעבירות בהן הורשע, אין לומר כי העונש חורג במידה קיצונית וסוטה מרמת הענישה המקובלת לשם התערבות ערכאת הערעור והקלה בעונש - לעניין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי, (ניתן ביום 3.7.06), ע"פ 1242/97 גרינברג נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 3.2.98), ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 13.1.10). על כן ועל יסוד האמור לעיל אני בדיעה כי העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר, על כן אני מחליט לדחות את הערעור על שני חלקיו. במידה וניתן צו עיכוב ביצוע העונש, בטל בזה הצו ועל המערער לקיים את גזר הדין הן ביחס להפקדת הרישיון והן ביחס לתשלום הקנס. מניין תשלום הקנס, במידה וטרם שולם, יחל ביום 1.4.11 ובכל 1 לכל חודש שלאחריו. רכבמשפט תעבורהתקנות התעבורה