הסוגיה המשפטית המתעוררת במקרה דנן, אם יש ליחס את נזקי תאונה מאוחרת לאירוע קודם, שגרם נזק ראשוני, ואם יש קשר סיבתי או צריך לראות קשר סיבתי בין השניים, היא שאלה של מדיניות. במקרה הנדון, השאלה המתעוררת היא: אם נזקי הנפילה מהסולם יש לראותם כמתייחסים למשבצת של אירוע גורם הנזק או שמא למשבצת שעניינה היקף הנזק. מסקנתו של השופט המלומד על-פי קו מחשבה זה הייתה, שהמדיניות המשפטית מביאה אותו לשייך את הנפילה בגדר משבצת אירוע גורם הנזק. משום כך המסקנה המתבקשת היא זו: אילו היה האירוע השני רגיל ושגרתי, היה יסוד לחייב את המזיק בעטיו, אולם אם אין האירוע השני רגיל ואינו נובע מהתפתחות דברים טבעית ושגרתית, ייאמר עליו שאין להביאו בגדר ציפיותיו של המזיק "לא על שום שהמזיק מטבע בריאתו אינו מסוגל לחזות קיומם של ארועים כאלה, אלא משום שמטעמים של מדיניות משפטית אין לפצות בעטים". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי תאונה קודמת: השופט ד' לוין: .1ביום 28.12.70 נחבל המערער בתאונה, שהתרחשה בנסיבות הבאות: המערער הלך לתומו ברחוב החשמונאים בבת-ים בדרכו אל בית הוריו. בהגיעו אל קרבת הבית מס' 36שבאותו רחוב (כ-7- 8מטר משם) נתקל המערער באבן שפה, שהייתה מונחת על המדרכה, נפל ונחבל בזרועו הימנית. האירוע התרחש לאחר חשיכה ובערב מעונן וקר. ממקום התאונה הוחש המערער לבית החולים "דונולו" ביפו, וידו הושמה בגבס למשך חודש ימים. משהוסר הגבס, היה זקוק לטיפול פיזיותראפי במשך מספר חודשים. המערער לא החלים לגמרי מהפציעה, ולפי חוות-דעת של המומחה הרפואי, שנמנה מטעם בית המשפט (הד"ר סאמט), נגרם למערער עקב התאונה "שבר בראש עצב הרדיוס מצד ימין, כעת קיימים שינויים ארטרוטיים, אשר מהוים הפרעה תפקודית קלה יחסית". על-פי מימצאיו העריך המומחה, כי הנזקים בידו של המערער מהווים נכות צמיתה בשיעור % 5- %.10 .2ד"ר סאמט בעדותו בבית המשפט (עמ' 64) נחקר גם להשפעות האפשריות של החבלה על תיפקודו של המערער ועל הסבל, העלול לפקוד אותו בעתיד. בתשובה לשאלות בנושא זה השיב לאמור: "... בשינויי מזג אויר או מאמץ מיוחד עשוי להיגרם (למערער - ד' ל') כאב פתאומי חד. יתכן שתגרם בעטיו רתיעה של היד. בודאי שאדם הסובל מהשינויים שבנת/ 1(התעודה הרפואית) ער למצבו ובודאי שיש לו נסיון בתגובותיו". .3שעה שקרתה התאונה, עבד המערער כמתמחה במשרדו של עורך הדין טירר בתל-אביב בחצי משרה, ושכרו היה 200ל"י לחודש. כדי לקיים עצמו ואת בני ביתו שלח ידו בעבודות נוספות, ובעת קרות התאונה עבד בהנהלת חשבונות בפירמה מסוימת בשכר של 600"י לחודש. ימים ספורים לאחר התאונה חזר המערער לעבוד כמתמחה אצל עורך הדין טירר, הגם שידו הייתה נתונה בגבס במשך חמישה שבועות. אף-על-פי שבמשך חמישה חודשים נוספים היה מקבל טיפול פיזיותראפי, בשעות אחרי הצהריים או הערב, עבר במרוצת תקופה זו לעבוד במשרה מלאה אצל עו"ד טירר ובהמשך אצל עורך-דין אחר, עד אשר זכה וקיבל רישיון לעסוק בעריכת דין בחודש נובמבר .1972מאז ועד היום עוסק המערער בעבודתו כעורך-דין עצמאי. .4בשנת 1974הגיש המערער תביעה בנזיקין כנגד מי שנראו בעיניו אחראים לתאונה בה נחבל. היו אלה המשיבים 1ו- 2והמשיבה .3המשיבה 1, על שום שהייתה החברה הקבלנית, שבנתה בניין ברחוב החשמונאים 34- 36בבת-ים, ועובדיה הם אלה אשר הניחו את אבן השפה על המדרכה ובכך הציבו מכשול מסוכן בדרכם של עוברי אורח; המשיב 2, על היותו מנהל עבודה מטעם המשיבה 1ואחראי לביצוע עבודות הבנייה באותו אתר בנייה; המשיבה 3עיריית בת-ים - נתבעה לפצות את המערער על שום שהתרשלה, לסברתו, בכך שלא הסירה את המכשול (אבני שפה שהונחו על המדרכה) מדרך הרבים. חלפו ועברו הימים, ובעוד התובענה מונחת ללא טיפול, עד שיגיע מועד קביעתה לשמיעה, נפל דבר. .5ביום 5.2.77התלקחה להבת אש גדולה בתנור החימום שבבית המערער בסביון. המערער ואשתו כיבו את האש ונחפזו לצאת החוצה כדי לראות, אם להבת האש לא פרצה מבעד לארובה וגרמה נזק. אכן, הבחינו, כי ענף של עץ, אשר היה נטוע וניצב בסמוך לארובה, התפחם, והתעורר בליבם החשש שיישרף. המערער נטל סולם, מיהר וטיפס עליו כדי להסיט את הענף ממקומו, לבל ייפגע מלהבת אש שמקורה בארובת התנור. בשלחו את ידו לעבר הענף חש כאב עז בזרועו הימנית, הפגועה. שלא מרצונו, מתוך אבדן שליטה, נשמטה היד מהסולם. גופו היטלטל לאחור, והמערער נפל ארצה והסולם עמו. עקב אירוע זה נחבל המערער קשה בברכו הימנית. כיוון שכך, לאחר שהתברר שיעור הנזק הנוסף, ביקש התובע, ולאחר הליכים בבית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו גם הורשה, לתקן את התביעה ולהוסיף עילה ועתירה לפצותו לא רק בגין הנזק המקורי, שהוא תולדת התאונה הראשונה, אלא גם על הנזק הנוסף, שהוא תוצאה מהתאונה השנייה. .6בהיפתח הדיון בבית המשפט המחוזי הוחלט לפצל את הדיון לשני שלבים. בשלב הראשון נדונה שאלת האחריות לשתי התאונות, ואילו בשלב השני, לאחר שנקבעו מימצאי בית המשפט ומסקנותיו בשאלת האחריות, נדונה שאלת שיעור הנזק וסכום הפיצוי ההולם, שיש לזכות בו את המערער. בשלב הראשון הציב השופט המלומד בבית המשפט בדרגה הראשונה לבחינה ולהכרעה ארבע שאלות, אשר היו שנויות במחלוקת באותו שלב של הדיון, ואלה הן: א. האם הנתבעים (לפנינו המשיבים) 1ו- 2חבים. ב. האם העירייה הנתבעת (לפנינו המשיבה) 3חבה. ג. האם יש לזקוף לחובת התובע (לפנינו המערער) התרשלות תורמת. ד. האם חבים הנתבעים או מי מהם אף בנזקי התאונה השנייה. על שלוש השאלות הראשונות השיב בית המשפט בהחלטתו מיום 27.7.79לאמור: המשיבים 1ו- 2חבים, המשיבה 3אינה חבה דבר, אין לחייב את המערער ברשלנות תורמת. אשר לקביעות אלה אין ערעור לפנינו, ומשום כך אין עוד להרהר אחריהן. בשאלה הרביעית, שהייתה למעשה השאלה המרכזית באותו דיון, הגיע השופט המלומד לכלל המסקנה, שהנתבעים 1ו- 2חבים בנזקי המערער, ככל שמדובר בתאונה הראשונה, ואין הם חבים דבר באשר לנזקים, שהם תולדה מהתאונה השנייה. על בסיס הקביעה הנ"ל ומסכת הראיות שהייתה לפניו דן בית המשפט בשאלת שיעור הנזק והגיע לכלל המסקנות הבאות: א. למערער נגרמו נזקים מיוחדים - להבדיל מאבדן השתכרות. כפי שהיה מוסכם על בעלי הדין, שיעור נזק זה, כולל שיערוך וריבית ליום מתן פסק הדין, הוא בסך 000, 20ל"י. המשיבים 1ו- 2חויבו לפצות את המערער בסכום זה. ב. אשר לסכום, שתבע המערער בגין אבדן השתכרות מעיסוקו של המערער בהנהלת חשבונות בתקופת היותו מתמחה, קבע בית המשפט את סכום הנזק שנגרם למערער, לאחר שיערוך ובצירוף ריבית בשיעור של % 3לתקופה של 10שנים, בסכום עגול של 000, 50ל"י. ג. התובע טען לאבדן השתכרות בעבר (מיום שהוסמך כעורך-דין ועד להגשת התביעה) ובעתיד, ולהוצאות עתידיות, שייגרמו לו עקב הצורך להיזקק לתרופות ולטיפול רפואי והוצאות מזדמנות אחרות. בנושא זה סבר השופט המלומד בדרגה הראשונה, מטעמים שפירט בפסק-דינו מיום 13.1.80, כי במקרה המסוים הזה ראוי לקבוע את אבדן ההשתכרות, עד כמה שזמנה בעבר ועד כמה שזו צפויה לעתיד, על-פי חישוב גלובאלי, והוא העמיד סכום זה בסך כולל של 000, 100ל"י, לאחר שיערוך, ריבית לגבי העבר והיוון לגבי העתיד. כיוון שהסכום נקבע, כדברי השופט המלומד בפסק-דינו, על הצד הגבוה, לא ראה לפסוק סכומים נפרדים לגבי הוצאות רפואיות או הוצאות נוספות, שתהיינה אולי למערער בעתיד, מה גם שהאפשרות, כי הוצאות שכאלה אכן תיגרמנה, וכן מידתן ושיעורן לא הוכחו. ד. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל, שהיו מנת חלקו של המערער בגין התאונה הראשונה, ואפשר שעוד ייגרמו לו בעתיד, גם בנושא זה העדיף בית המשפט, בהעדר נתונים מספיקים ובטוחים לעריכת חישוב קונוונציונאלי מדויק, לקבוע את שיעור הפיצוי בסכום גלובאלי, שלדעת בית המשפט תואם את המגיע על-פי ראש נזיקין זה. הסכום שנפסק הוא 000, 90ל"י, על-פי אומדן ההולם את ערך החיוב ביום מתן פסק הדין, כולל הריבית עד לאותו יום. ה. בסיכום הדברים חויבו המשיבים 1ו- 2הדדית לשלם למערער סכום כולל של 000, 260ל"י, כשמיתוספים אליו הפרשי הצמדה, כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מיום פסק הדין (13.1.80), כשבסיס החישוב הוא המדד, שהתפרסם ביום 15.12.79, וכן ריבית בלתי צמודה בשיעור % 3על סכום הפיצוי הנ"ל מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. השופט המלומד חייב את המשיבים הנ"ל גם בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 000, 40ל"י. .7המערער חולק על קביעתו המרכזית של השופט המלומד בהחלטתו מיום 27.7.79, שעל-פיה אין המשיבים 1ו- 2חבים בפיצוי המערער על נזקי התאונה השנייה. כן חולק המערער על קביעות השופט המלומד בפסק-דינו מיום 13.1.80בדבר שיעור הפיצוי ההולם בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד ובדבר שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל. באלה מתמצה ערעור המערער לפנינו. .8השופט המלומד בדרגה הראשונה דן בהרחבה ובצורה ממצה ביותר בכל טענותיו של עורך-דין לירז, בא-כוחו המלומד של המערער, שהעמיק חקר בסוגיה הנדונה והרעיף על בית המשפט אסמכתאות לרוב, רובן ככולן על-פי פסיקה וספרי עיון מבית מדרשם של חכמי המשפט במדינות שונות שבארצותהברית. בית המשפט בדרגה הראשונה סקר את הסוגיה על מורכבות היבטיה, איבחן בין מקרה למקרה ובין עניין לעניין, ובסופו של דיון מעמיק סבר, כי בנסיבות המקרה דנן, על-פי המדיניות המשפטית הצריכה להדריך את בית המשפט בסוגיה זו, אין לייחס את הנזק, הנובע מהתאונה השנייה, לעוולה שהמשיבים 1ו- 2נמצאו אחראים לה. על-פי פסיקה מנחה של בית-משפט זה (ע"א 23/61, 26, 172, 287, 300 (המ' 546/61), 293/61[1] וד"נ 12/63[2]) קבע השופט המלומד, שהשאלה המשפטית המתעוררת במקרה דנן, אם יש ליחס את נזקי תאונה מאוחרת לאירוע קודם, שגרם נזק ראשוני, ואם יש קשר סיבתי או צריך לראות קשר סיבתי בין השניים, היא שאלה של מדיניות. במקרה הנדון, השאלה המתעוררת היא: אם נזקי הנפילה מהסולם יש לראותם כמתייחסים למשבצת של אירוע גורם הנזק או שמא למשבצת שעניינה היקף הנזק. מסקנתו של השופט המלומד על-פי קו מחשבה זה הייתה, שהמדיניות המשפטית מביאה אותו לשייך את הנפילה בגדר משבצת אירוע גורם הנזק. משום כך המסקנה המתבקשת היא זו: אילו היה האירוע השני רגיל ושגרתי, היה יסוד לחייב את המזיק בעטיו, אולם אם אין האירוע השני רגיל ואינו נובע מהתפתחות דברים טבעית ושגרתית, ייאמר עליו שאין להביאו בגדר ציפיותיו של המזיק "לא על שום שהמזיק מטבע בריאתו אינו מסוגל לחזות קיומם של ארועים כאלה, אלא משום שמטעמים של מדיניות משפטית אין לפצות בעטים". בהמשך הביע השופט המלומד דעתו, שבכל הסוגיה הזו אין לקבוע מסמרות, וכל מקרה ראוי לו שייבחן, גם מבחינת המדיניות המשפטית, על-פי נסיבותיו המיוחדות. בכפוף לכך ייחס השופט המלומד משקל לאבחנות הבאות: האם התאונה השנייה נגרמה בעת שהניזוק היה עדיין בתהליך של החלמה מהפגיעות ומהנזקים, שנגרמו לו בתאונה הראשונה, או שמא קרה האירוע השני לאחר ההחלמה, כאשר הסתגל כבר הניזוק למצבו ולנכותו והתאים את תיפקודו ודרך חייו לכך, וכן, האם התאונה השנייה קרתה בסמוך לאחר התאונה הראשונה, או שמא עברו ימים רבים בין השתיים. בסיס לאבחנות אלה מצא השופט המלומד גם בחלק לא קטן מהאסמכתאות המרובות, אשר הביא עורך הדין לירז לביסוס טענותיו. על-פי אלה ועל-פי הראיות שהיו לפניו נקבעו מסקנות השופט המלומד לאמור (סעיפים 15- 16לפסק הדין): "החומר הראייתי שהובא לעיל מצביע על כך שמצבו של התובע כבר הפך סופי בעת הארוע השני והתובע היה מודע בכל זמן רלבנטי למצב ידו ולסכנה שזו תבגוד בו בעת מאמץ... מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, שעקב מצב החרום שאליו נקלע התובע הוא נהג כשם שאיש סביר היה נוהג. לשאלה זו אין חשיבות בעיני הואיל והקשר הסיבתי עשוי היה להנתק לא רק עקב מעשה רצוני או אשם מצידו של התובע או של אדם אחר אלא גם מחמת ארוע שאיש אינו אחראי לו ובמקרה שלפנינו ההתלקחות בתנורו של התובע. איש לא יחלוק על כך, שאילו, ללא קשר עם דליקה, נפל התובע מסולם שעליו טיפס כדי לגזום ענפיו של עץ, לא יכול היה לתבוע את נזקי הנפילה מן הנתבעים... אם נשקיף על המקרה באספקלריה של עקרון הצפיות לא היו הנתבעים חייבים מבחינה אוביקטיבית לצפות את האירוע, אם כי הם יכלו אולי לצפותו, מבחינתם הסוביקטיבית, כפי שיכלו לצפות כל ארוע בלתי רגיל. אם נשוה לנגד עיננו את הגדרת ה- restatementעל כורחנו נאמר שאין המדובר במקרה שלפנינו בתוצאה רגילה הנובעת מהארוע שהנתבעים חבים בהטבת הנזקים שנגרמו בעטיו. יש להניח שהתובע לא היה זוכה בתביעתו אפילו לפי הלכת stephensonהנ"ל; שם ארעה הנפילה הנוספת במהלך הרגיל של עבודת התובע שאליה חזר, ולכן ניתן היה אולי (בדוחק) לומר שהמדובר בתוצאה רגילה הנובעת מהארוע הראשון, ואילו במקרה שלפנינו אין שום ספק בדבר שהמדובר בארוע חריג". עד כאן מסקנתו המשפטית של השופט המלומד. להבנתה רק נוסיף, כי המובאה מה- ,american law institute restatement of the law ( 1966d, vol. Iii 2,paul .st) tortsשתוכנה כדלהלן: Subsequent accidents due to impaired physical condition caused by" negligence if the negligent actor is liable for an injury which impairs For harm sustained in a subsequent accident which would not have the physical condition of another's body, the actor is also liable . Occured had the other's condition not been impaired, and which"a normal consequence of such impairment ואילו הלכת [6] stephensonמקומה בארצות-הברית ונקבעה בפסק הדין בעניין [6] (1969) .stephenson v. Air products and chemical inc .9ראיתי לנכון ולראוי לסקור בהרחבה את דרך חשיבותו של השופט המלומד בסקירת הסוגיה, במתן פתרון לה ובמסקנותיו, משום שגם לפנינו בא-כוח המערער ובהרחבה יתרה על השגותיו והשקפותיו בנושא זה, שהוא מבקש למצוא להן סימוכין ומורה הלכה בסדרה של אסמכתאות, שהוצגו לפנינו, ושעורך הדין ניתח אותן לפרטיהן: & eli witt cigar;[7] (1935) marshall v. City of pittsburgh;proximate cause" , r. Joslyn;[8] (1951) tobacco v. Matatics Liability of tortfeasor for injured person's subsequent injury or 1000(1970) D 3a.l.r 31" reinjuryועוד. עיינו באסמכתאות אלה ולא מצאנו בהן מעבר למה שבסופו של דבר קבע גם השופט המלומד בדרגה הראשונה. אין בכל אלה משום קביעת הלכה חדה וחד-משמעית, שיש לפסוק על פיה בכל מקרה ומקרה. המלומד p.s. atiyahבספרו 118( 1975,.nd ed 2,london) accidents, compensation and the lawואילך סוקר שתי גישות, שעל-פיהן ניתן להשיב לשאלה - מה דינו של מזיק, אשר במעשה עוולה שגרם הסב נזק מסוים לניזוק, ובעקבות אותו מעשה קרה אירוע נוסף, שגרם נזק חדש - האם יש ליחס את הנזק שנגרם בארוע השני למעשה העוולה שהמזיק אחראי לו. גישה אחת, פשטנית, היא לבחון את האירועים על-פי פשוטם, כלשונם, ואז אפשר שנאמר, אם א' גרם נזק ל-ב', ו-ב' נפגע פגיעה נוספת בעקבות התרחשות מאוחרת יותר, פשיטא, ש-א' גרם את הנזק המאוחר יותר ל-ב' שאלמלא הנזק, שנגרם ישירות מהעוולה, לא היה גם קורה האירוע השני על הנזק שבא בעקבותיו; כך במקרה שעל-פיו מדגים המלומד p.s. atiyahאת הסוגיה. א' חיבל ב-ב', ב' נלקח באמבולנס לבית החולים, ובדרך קרתה תאונה לאמבולנס ו-ב' נהרג. על דרך הפשט ייאמר, כי אכן א' גרם למותו של ב'. אולם קיימת גישה אחרת, והיא בחינת הדברים על-פי מדיניות משפטית הוגנת וצודקת. במקרה כזה התשובה לשאלה המוצגת כנ"ל, תהיה תלויה בכך אם הוגן וצודק ליחס את הנזק הנוסף למקרה העוולה מבחינת מדיניות משפטית. האבחנה בין שתי הגישות היא, לדעת המלומד ,atiyah p.sלב הבעיה. תשובתו ועמדתו היא, כי ייחוס נזקי האירוע השני למעשה העוולה הראשוני חייב להישקל על-פי כללים שבמדיניות משפטית, וזו אינה דעתו האישית בלבד, אלא דעתם של רבים מחכמי המשפט בנושא זה גם באנגליה וגם בארצות-הברית, כפי שפירט בהרחבה בספרו (supra). כשבאים איפוא לקבוע מבחנים של מדיניות משפטית במקרים כגון דא, ניתן לראות בשאלה, אם התאונה השנייה התרחשה תוך כדי תקופת ההחלמה ואם לאו, מבחן שראוי להישקל; הוא הדין במבחן הזמן, דהיינו, אם הזמן הרב, שחלף מאז אירוע מעשה העוולה הראשוני ועד לנזק הנוסף שנגרם, אינו מלמד על כך שהקשר הסיבתי, אם היה, נעלם ואיננו, והניזוק כבר הסכין למגבלותיו וסיגל לעצמו אורח חיים ודרך תיפקוד התואמים למצבו. אולם גם מבחנים אלה אינם החלטיים, ויימצאו יוצאים מן הכלל לכאן ולכאן, בנסיבות מיוחדות. ודאי שמבחנים אלה אינם יחידים שאין בלתם, כמוהם גם גורמים נוספים, הנובעים מעובדותיו של כל מקרה ומקרה, ראויים להישקל בקביעת המדיניות הנכונה והמסקנה הסופית. במקרה דנן, על-פי נסיבותיו, יישום המדיניות המשפטית על-פי עובדות המקרה, שבו קרתה התאונה השנייה (הנפילה מהסולם), יוביל למסקנה המתבקשת, הבלתי נמנעת, שאין ליחס את נזקי התאונה השנייה למשיבים 1ו- 2, האחראים למעשה העוולה, אשר גרם לנזק הראשון. הנזק, שסבל המערער בתאונה הראשונה, והמגבלות שנגרמו לו בעטיו, לא היו קשים וחריפים. כדברי המומחה הרפואי, השפעת הנזק תמצא ביטויה בעת שינויים במזג האוויר או בעת מאמץ מיוחד, והוא יתבטא בכאב פתאומי וחד, אולם אדם הסובל מנזקים שנגרמו למערער ער למצבו ובוודאי יש לו ניסיון בתגובותיו (ד"ר סאמט - עמ' 64לפרוטוקול). הנזק הפיסי, שנגרם למערער בדצמבר 1970, התגבש והתייצב לאחר תקופה לא ארוכה יחסית, בכפוף למגבלות שתוארו לעיל, שנים רבות לפני שהתרחשה התאונה השנייה (בינואר 1977). במרוצת השנים למד המערער להסתגל אל חולשתו. למדים על כך מדבריו שלו עצמו בעדות. הוא ידע היטב, כי במאמץ פיסי מיוחד אפשר שיחוש בכאב חד ופתאומי, וראוי לו איפוא להימנע ממעשה, העשוי להעמידו במצב לא רצוי כזה. כך, בדרך כלל, בשגרת חייו, וכך גם שעה שהוא נקלע למצב מיוחד, שבו עשוי הוא להידרש למאמץ מיוחד. המקרה דנן, כפי שתואר לעיל, לא חייב את המערער כלל ועיקר למאמץ מיוחד ולתנועות מוגזמות יחידות בידו הפגועה. האש שבתנור כבתה, התלקחות, אשר עלולה הייתה לסכן את הבית, לא פרצה. אמנם, העץ התפחם, וראוי היה להרחיקו מקרבת ארובת התנור, שמא תבוא התלקחות מחודשת ותצית אש בענף המפויח, אך לשם כך לא היה צריך לפעול בבהילות ובדרך שנהג המערער; אילו, למשל, הציב את הסולם קרוב יותר לענף, אילו היה מבקש עזרה ממשית יותר מצד אשתו שהייתה לצדו, אילו פעל בתנועות מתונות, כפי שניתן וגם רצוי היה בנסיבות המקרה, וכפי שצריך היה המערער לנהוג, בהתחשב במגבלה שכבר הסתגל אליה, יש להניח, כי מאומה לא היה קורה. לפיכך, על-פי מדיניות שיפוטית הולמת, הוגנת וצודקת, אין ליחס במקרה דנן את הנזק שבתאונה השנייה, שלא היה מחויב המציאות, למשיבים, החבים בנזקי התאונה הראשונה. .11אשר לשיעור הנזק. טעותו היסודית של בא-כוח המערער בטענותיו היא בכך שהוא בא למדוד השתכרותו של המערער או אבדן השתכרותו על-פי הימים והשעות, שבהן ייעדר המערער מעבודתו בגלל תופעות, הנובעות מנזקי התאונה הראשונה (כאבים וכיוצא בכך). המערער עובד כעורך-דין עצמאי מאז שנת 1972; בחלק מן הזמן במשרד משותף עם אחרים וברוב הזמן כעורך-דין העומד בפני עצמו ולפרקים גם מעסיק שכירים, העובדים בשירותו. הכנסותיו של עורך-דין עצמאי מעיסוקו אינן נקבעות ואינן נמדדות על-פי שעות העבודה והימים, שהוא מקדיש לענייני לקוחותיו דווקא, אלא בעיקר, ובראש ובראשונה, על-פי העניין שהוא עוסק בו, על-פי מהותו והיקפו. יש שההכנסה רבה היא על-אף הזמן המועט הנדרש מעורך הדין כדי לבצע את הפעולה המשפטית, כגון בייעוץ משפטי, בעריכת חוזים או מסמכים משפטיים אחרים, ואפשר שההכנסה דלה יחסית בהשוואה למאמץ הרב, המושקע על-ידי עורך הדין במתן השירות ללקוח, כגון במשפטים מסוימים. לכן, היעדרותו של המערער ממקום עבודתו לפרקים, מסיבות המפורטות לעיל, אינה יכולה להוות בסיס לחישוב הנזק שבאבדן השתכרות. גם הנכות המוגבלת, אשר נקבעה למערער, אינה יכולה לשמש מרכיב מדויק ובטוח לעריכת חישוב קונוונציונאלי וברור של נזקיו. צדק איפוא השופט המלומד, כאשר חישב את הנזק האמור בנושא השתכרותו של המערער מעבודתו כעורך-דין הן לתקופה שקדמה להגשת התביעה והן לעתיד, על-פי חישוב גלובאלי, שניכרת בו התחשבות מרבית בכל שעבר על המערער מאז התאונה הראשונה ובהשלכות, שאפשר שתהיינה, על יכולת השתכרותו. אין איפוא מקום להתערב בקביעה זו של השופט המלומד. הוא הדין גם בקביעת הפיצוי על כאב וסבל. מקובל, על-פי פסיקתו של בית-משפט זה (ע"א 370/79[3], בעמ' 557; ע"א 398/77 [4], בעמ' 306; ע"א 520/79 [5]), כי שיעור הנזק על-פי ראש נזיקין זה נקבע על-פי האומדנים היפים ליום מתן פסק הדין בתוספת %3 ריבית על סכום זה מיום אירוע התאונה. במקרה זה נהג אכן השופט המלומד בדרך זו בהעמידו את הסכום על סך 000, 90ל"י, והוא ציין במפורש, כי הביא כבר בחשבון את הריבית עד ליום מתן פסק הדין. באותה דרך חישב גם למשל את שיעור הנזק של 000, 50ל"י בגין אבדן הכנסות, שהיו למערער בתקופת התמחותו, מעבודות נוספות. הסכום, שקבע בית המשפט כפיצוי בגין סעיף נזק זה, הוא סביר, ואין למצוא בו סטייה עקרונית מאומדנים מקובלים באותה תקופה ובנסיבות דומות. אשר להוצאות צפויות בעתיד. כבר אמר השופט המלומד את דברו, כי למעשה הביאם בחשבון בעקיפין בסכום הגלובאלי על הפסד השתכרות. הוא עשה כן לטובתו של המערער, שהרי אילו היה צריך לשקול ולקבוע חיוב נפרד בגין הוצאות מעין אלה בעתיד, כי אז היה עליו לדחות תביעה לפיצוי לפי מרכיב נזק זה מחוסר הוכחות שיצדיקו חיוב כזה. לסיכום, ייאמר, כי לא מצאנו עילה ויסוד לשנות מקביעותיו של השופט המלומד בהחלטתו מיום 27.7.79בשאלת האחריות, ובפסק-דינו הסופי בדבר שיעור חיובם של המשיבים 1ו-.2 אשר על-כן אנו דוחים את הערעור ומחייבים את המערער לשלם למשיבים 1ו- 2הדדית הוצאותיהם בערעור זה, לרבות שכר טרחת עורך-דינם, בסך 000, 15שקלים. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה