מחלת נפש (סכיזופרניה) עקב שירות צבאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סכיזופרניה עקב שירות צבאי: י. בנאי - אב"ד .1המערער דחה את בקשתה של המשיבה להכיר בה כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959(להלן: "החוק"), לאור טענתה כי לקתה במחלת נפש סכיזופרניה - במהלך שירותה ועקב שירותה הצבאי. וועדת הערעורים לפי החוק (להלן: "הוועדה"), שבפניה ערערה המשיבה על החלטתו של המערער, קיבלה את ערעורה של המשיבה וקבעה כי יש להכיר במשיבה כנכה, "כמי שנכותה הוחמרה עקב השירות הצבאי ומפאת השירות הצבאי" וקבעה את שיעור ההחמרה "בשיעור של % 40על חשבון המערערת (היא המשיבה) ואילו % 60של שיעור ההחמרה יהא על חשבון שלטונות צה"ל". על פסק דין זה של הוועדה, הערעור שבפנינו. .2על סמך חומר הראיות שהובא בפניה, קבעה הוועדה את המימצאים כדלקמן: א. המשיבה נולדה ביום 28/05/1968אומצה על ידי הוריה כשהיתה בת שישה שבועות, התגייסה לצה"ל ביום 13/7/1987, עובר לגיוסה נבדקה בדיקות רפואיות, נמצאה כשירה לגיוס ונקבעה לה "פרופיל מקסימלי 97". ב. ביום 14/2/87, שוחררה המשיבה מצה"ל עת נקבע לה פרופיל .21 ג. המשיבה הועסקה, במסגרת שירותה הצבאי, כפקידה, תנאי עבודתה היו נוחים, עבדה במשרד ממוזג ועיסוקה היומי כלל הבאת והפצת דואר, תיוק וקבלת טלפונים, שעות עבודתה היו בין השעות 07.30ועד 16.30אחה"צ, העבודה לא היוותה על המשיבה מעמסה יתר על המידה. ד. במהלך שירותה הצבאי נתגלו אצל המשיבה סימנים דיכאוניים, קשיי הסתגלות והתנהגות בעיתית. היא הופנתה לחדר מיון על ידי פסיכולוגית צבאית, אשר התרשמה מדה-קונפנסציה דיכאונית עם פוטנציאל אובדני על רקע של הפרעת אישיות גבולית. ביום 25/12/88אושפזה המשיבה לראשונה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים על שם שיבא, ובמהלך אישפוזה ביצעה גם נסיון אובדני. ה. לאחר שיחרורה מצה"ל אושפזה במחלקה פסיכיאטרית פעמים נוספות. ביום 7/1/1992כלומר כשלוש שנים לאחר שחרורה של המשיבה מצה"ל, שעה שהמשיבה היתה מאושפזת בבית החולים ברזילי באשקלון, הועלה חשד שהמשיבה סובלת מתהליך סכיזופרני. מספר חודשים לאחר מכן, אושפזה המשיבה בבית החולים איתנים בירושלים, ושם נקבעה הדיאגנוזה הסופית כי המשיבה סובלת ממחלת הסכיזופרניה. ו. למשיבה היו בעיות בהתנהגות והסתגלות, בתקופה שקדמה לתקופת גיוסה לצה"ל, התנהגות שרופאים הגדירו כ- "הפרעה גבולית באישיות". ז. בפני הוועדה הוגשו שתי חוות דעת של מומחים בתחום הפסיכיאטריה. האחת של ד"ר פלדינגר, מטעם המערער, אשר סבר כי אין כל קשר בין ההפרעה באישיותה של המשיבה לפני גיוסה לצה"ל לבין מחלת הסכיזופרניה שנקבעה, כאמור, שלוש שנים לאחר שחרורה של המשיבה מצה"ל. חוות הדעת השניה של ד"ר מייזל, מטעם המשיבה, שקבע בחוות דעתו: "החולה (המשיבה) אובחנה כהפרעת אישיות במשך כל טיפולה בעת היותה חיילת. למרות זאת היא גוייסה והמשיכה לשרת בפרופיל 97ללא הגבלה רפואית. אין ספק כי שירות צבאי בתנאים כאלה אצל נערה שכנראה עקב הפרעתה כבר אז לא היתה אמורה להתגייס, החמיר את מצבה עד מאוד וזרז התפתחות פסיכוטית לכוון סכיזופרניה". בעדותו בפני הוועדה הוסיף ד"ר מייזל ואמר כי "עצם הגיוס לצה"ל ללא כל הגבלות רפואיות הוא כשלעצמו מהווה את "טריגר", דהיינו, הלחץ הנוסף שבעקבותיו מתפתחת תמונה פסיכוטית פרנואידית הלוצינטורית, המובילה בהכרח למהלך אופיני של סכיזופרניה". .3הוועדה סומכת על הלכות שנקבעו בעבר על ידי בית המשפט העליון כי אין להחמיר יתר על המידה עם נטל ההוכחה הרובץ על נפגע המבקש להכיר בו כנכה וכי על בית המשפט לנהוג ברוחב לב שעה שמדובר ב"חוק סוציאלי". הוועדה קובעת (עמוד 40של פסק הדין) כי "שתי האסכולות (שתי חוות הדעת של המומחים) ראויות היו להתקבל במידה שווה, אף כי, לדעתנו, האחת - זאת שהמערערת (המשיבה) סומכת עליה גוברת במעט על רעותה משאין האחרת שוללת אותה לחלוטין". הוועדה אינה מתעלמת מנטל הראיה שרבץ על המשיבה להוכיח כי מחלתה נגרמה בעת שירותה הצבאי ועקב שירות זה, אך סומכת על ההלכה שנקבעה בערעור אזרחי 472/89, קצין התגומלים נגד רוט פסקי דין כרך מה' פרק חמישי עמוד 205(להלן: "הלכת רוט"), שם נקבע כי: "מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו, והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה של נטיה קונסטיטוציונלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה עקב השירות". לדעת הוועדה היו בפניה ראיות שעל פיהן ניתן לקשור את מחלתה של המשיבה עם שירותה הצבאי. בהמשך פסק הדין (עמוד 41) קובעת הוועדה לאמור: "נכון שהמערערת (המשיבה) לא הצביעה על נסיבות מיוחדות בשירות. היפוכם של דברים נשמעו כאן, ולפיהם השירות של המערערת היה קל, יחסית. אבל קיימת היתה נסיבה (חשובה כשלעצמה) ובגינה שירות צבאי כלשהו בשל מצבה של המערערת חייב היה להימנע". למרות קביעת הוועדה, כמצויין לעיל, כי נטל הראיה מוטל על המשיבה, מציינת הוועדה (שם בעמוד 42) כי: "חייב היה קצין התגמולים להביא ראיה חזקה לסתור. על קצין התגמולים מוטל היה להביא בפנינו הוכחה חד משמעית בגין חוסר הקשר בין התפרצות המחלה לבין השירות הצבאי". בהמשך פסק הדין (עמוד 42) מוסיפה הוועדה ומציינת: "לגבי דידנו, עצם הכניסה למסגרת הצבאית של המערערת הוותה את אותו לחץ שהצבא חייב היה להיות מודע לו, בהיות המערערת מקרה של "הפרעה אישית גבולית", והלחץ הוא כאן סוביקטיבי לחלוטין. באומרנו זאת, אין אנו באים לומר שבכל מקרה, עצם הגיוס והכניסה למסגרת הצבאית הינה סיבה מספקת המהווה "טריגר" להכרה בנכות במידה והנכות מופיעה תוך כדי שירות. עד כאן המימצאים והמסקנות של הוועדה. .4אני סבור כי טעתה הוועדה בהחלטה וכי דין הערעור להתקבל. מסקנת הוועדה, הסומכת על חוות דעתו של ד"ר מייזל, כי עצם גיוסה של המשיבה לצה"ל, בהיותה בעלת "הפרעה אישית גבולית", מהווה סיבה להכיר בה כנכה על פי החוק, הינה, לדעתי, מוטעית, באשר אין החוק מקנה זכות להיות מוכר כנכה על פי החוק, מי שגויס לצה"ל, אף שלא היה מקום לגייסו (ייתכן ועובדה כזו מקנה עילה בנזיקין). אף שהוועדה קובעת, כמצויין לעיל, כי לא בכל מקרה "עצם הגיוס והכניסה למסגרת הצבאית" מהווה סיבה מספקת להכרה בנכות על פי החוק, סתמה הוועדה ולא פרשה מדוע במקרה הנדון מהווה עצם הגיוס של המשיבה לשרות הצבאי סיבה מספקת כזו. הגדרת "נכות" בסעיף 1לחוק הינה: "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בן גופנית ובן שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשרות קבע כתוצאה של אחת מאלה שארעה בתקופת שרותו עקב שירותו: .1מחלה. .2החמרת מחלה. .3חבלה". (ההדגשות שלי - י.ב.) מן המילים המפורשות הללו של הגדרת "נכות", אין להסיק ולכלול מי שגויס לצה"ל ולא היה מקום לגייסו בשל מחלה או ליקוי רפואי כלשהיא. הוועדה מציינת במפורש כי תנאי שירותה של המשיבה בצה"ל היו קלים ונוחים וכי לא היה כל מקרה מיוחד שהיה בו כדי לגרום למחלה, או להחמיר מחלה קיימת. מכאן שאין, בשום פנים, לומר שמחלתה של המשיבה נגרמה עקב השרות בצה"ל, כנדרש בחוק. מה עוד שהידיעה על מחלת הסכיזופרניה של המשיבה היתה כשלוש שנים לאחר שחרורה מצה"ל. .5לא היה מקום לקביעת הוועדה בדבר "החמרת מחלה", כאשר לא ברור כלל אם אכן סבלה המשיבה ממחלה קודם גיוסה לצה"ל. "הפרעת אישיות גבולית" איננה בגדר מחלה, ומכל מקום איש מן המומחים שהעידו בפני הוועדה לא הגדיר זאת כך. בוודאי לא היו בפני הוועדה ראיות שהצדיקו את המסקנה בדבר חלוקת ההחמרה באופן ש- % 40מן ההחמרה תהיה "על חשבון המשיבה" ו- % 60"על חשבון שלטונות צה"ל". זאת ועוד. הוועדה איננה מנמקת מדוע העדיפה את חוות דעתו של ד"ר מייזל, על פני חוות דעתו של ד"ר פלדינגר, אף שהיא קובעת כי "שתי האסכולות ראויות להתקבל במידה שווה", וכאשר נטל הראיה הוא על המשיבה. הוועדה סומכת על האמור בהלכת רוט, שם בעמוד 210, ליד האות ז', לאמור: "אף בהעדר הוראה כאמור בחוק, הביאו שיקולי מדיניות משפטית שביסוד החוק להתפתחותן של הלכות המקלות עם מי שמבקש להכיר בנכותו, בנסיבות מסוימות. בית משפט זה קבע בשורת החלטות, כי מקום שמחלתו של התובע פרצה לראשונה בעת שירותו והוכח קשר סיבתי לשירות, הרי שלמרות קיומה - עוד בטרם השירות - של נטייה קונסטיטוציונאלית אצל התובע ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על ידיו". ברם, נראה לי, כי אין באמור כדי להביא את הוועדה, במקרה דנן, למסקנה אליה הגיעה. שכן לא מדובר בעניננו במחלה שפרצה לראשונה בעת השירות ולא הוכח בעיניננו קשר סיבתי בין המחלה לעצם השירות בצה"ל. בהלכת רוט חוזרת ונשנת הקביעה כי לצורך הכרה בנכות על פי החוק יש צורך בהוכחתם של ארועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן לקשור למחלה. ראה, שם, בעמוד 211, ליד האות ז', וכן שם, בעמוד 214ליד האותיות א' - ב'. אין מחלוקת על כך, שבמקרה דנן לא היו כל אירועים מיוחדים במהלך השירות אשר אותם ניתן לקשור למחלה לה טוענת המשיבה. אשר על כן, נראה לי, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק הדין שניתן על ידי הוועדה. בנסיבות הענין, לא הייתי פוסק הוצאות. לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד - כב' השופט בנאי. התחום הנפשיצבארפואהסכיזופרניהחולי נפששירות צבאי