קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות רשם לדון בבקשת רשות להתגונן: .1שתיים הן טענות המבקשים: הראשונה היא, כי אין זה בסמכותו של רשם לדון בבקשות רשות להתגונן בסדר דין מקוצר; לחלופין, אף אם עניין זה בגדר סמכותו, הרי אין הוא בסמכותו של רשם בית-משפט שלום, שאיננו שופט. .2אשר לטענה הראשונה, סעיף 31לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, קובע: "סמכויותיו ותפקידיו של רשם והערעור על החלטותיו יהיו בהתאם לפקודת הרושמים, .1936" בא-כוחם המלומד של המבקשים הפנה לסעיף 2לפקודת הרשמים [נוסח חדש], תשל"א-1971, אשר קובע: "על אף האמור בכל דין בדבר סדרי דין ונוהג בבתי משפט אזרחיים ופליליים, יהיו לרשם הסמכויות המיוחדות האמורות בסעיים 3עד 7". לטענתו אין נזכרת סמכותו של הרשם לדון בבקשת רשות להתגונן באף אחד מן הסעיפים האמורים. סעיף 3לפקודה אמנם דן בתובענה בדיון מקוצר, אולם נאמר בו כדברים האלה: "בתובענה שנתבע איננו מתגונן בה, לרבות תובענה בדיון מקוצר שבה לא ניתנה רשות להתגונן, רשאי הרשם ליתן פסק דין על פי צד אחד נגד אותו נתבע..." לטענת הפרקליט המלומד, יש ללמוד מכך, שסמכותו של רשם מתחילה רק לאחר שלא ניתנה רשות להתגונן, ואין הוא יכול להכריע בבקשת רשות להתגונן גופה. אשר לתקנה 271לתקנות סדר הדין אזרחי, תשכ"ג-1963, לפיה רשאי הרשם לדון בבקשת רשות להתגונן, הרי לטענתו תקנה זו חורגת מן הסמכויות, שהוקנו לרשם לפי פקודת הרשמים [נוסח חדש], והיא בטלה, ככל שהאמור בה מתייחס לרשם. סעיף 10 לפקודה אמנם קובע, כי - "בנוסף לאמור בסעיפים 2עד 7רשאי רשם לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג ובהליכי הוצאה לפועל, שהוסמך בתקנות לעשותו". אך, לטענתו, יש לקרוא סעיף זה לאור האמור בסעיף 22לפקודה, לפיו - "שר המשפטים ממונה על ביצוע פקודה זו והוא רשאי להתקין תקנות לביצועה, לרבות תקנות סדר דין לערעורים על פיה, ובכפוף להוראות פקודה זו - גם תקנות הקובעות את הסמכויות והתפקידים של הרשמים בכל הנוגע לסדרי דין ולנוהג של בתי המשפט." לטענתו, יש לשים את הדגש במלים: "ובכפוף להוראות פקודה זו". מכאן שלאור סעיף 2לפקודה, הפותח במלים "על אף האמור בכל דין בדבר סדרי דין ונוהג בבתי משפט...", יש ללמוד, שאין לו לרשם אלא הסמכויות הנתונות לו בסעיפים 3עד 7לפקודה, וכל סמכות אחרת, שהתיימר חיקוק כלשהו, ובכלל זה תקנות סדר הדין האזרחי, להקנות לרשם - הוא נטול תוקף. .3אין לקבל טיעון זה, ומקובלים עלי לעניין זה דבריו של הנשיא התורן הנכבד של בית המשפט המחוזי, השופט ח' דבורין. סעיף 2לפקודת הרשמים [נוסח חדש] פותח במלים "על אף האמור בכל דין..." אך מלים אלו באות להוסיף, היינו הן מורות על סמכויות נוספות שישנן לרשם, כשהדגש הינו בביטוי: "הסמכויות המיוחדות" המוקנות לרשם בסעיפים 3עד 7(ראה גם כותרת השוליים). הסעיף לא התכוון לקבוע, שאך הסמכויות האמורות בסעיפים הנזכרים יהיו לרשם, ואילו סמכויות אחרות לא תהיינה לו. ראיה לכך עולה מן האמור בסעיף 10לפקודה, לפיו: "בנוסף לאמור בסעיפים 2עד 7רשאי רשם לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג ובהליכי הוצאה לפועל, שהוסמך בתקנות לעשותו." אף אם נקרא את סעיף 10לאור האמור בסיפא לסעיף 22, קרי: "... ובכפוף להוראות פקודה זו - גם תקנות הקובעות את סמכויות הרשמים בכל הנוגע לסדרי דין ולנוהג של בתי המשפט," הרי אין בכך כדי להביא למסקנתו של בא-כוחם המלומד של המבקשים, שכן, אין בהוראות הפקודה הוראה, העומדת בסתירה לתקנה 271, לפיה רשאי הרשם לדון בבקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר. אין גם לקבל את הטענה, לפיה מן האמור בסעיף 3לפקודה בדבר סמכותו של רשם לתת פסק-דין במעמד צד אחד בתובענה בסדר דין מקוצר כאשר לא ניתנה רשות להתגונן נובע הלאו, היינו שלילת סמכותו לדון בבקשת רשות להתגונן גופא. אם מכלל סמכויות הרשם המנויות בפקודה יש לשמוע לאו באשר לאחרות, מה הצורך בסיפא של סעיף 22לפקודה, ואפשר היה להסתפק ברישא של הסעיף, הדן בסמכותו של שר המשפטים להתקין תקנות לביצוע הפקודה. בטיעוניו בעל-פה הביא בא-כוחם המלומד של המבקשים, כתימוכין לטענתו, ציטוט מפסק-דינו של השופט זוסמן (כתוארו אז) בהמ' 337/68 [1], בעמ' .472שם הוזכרה סמכותו של הרשם למחוק כתב-תביעה מחוסר עילה. בהתאם לתקנה 105לתקנות סדר הדין האזרחי. סמכות זו אינה נזכרת בפקודת הרשמים [נוסח חדש], אשר מקנה לרשם, בסעיף 5, רק את הסמכות למחוק תובענה מחמת חוסר מעש או מטעם אחר שהנסיבות מחייבות, כפי שנקבע בדין הנוהג אותה שעה. דא עקא, שציטוט זה תומך דווקא בפרשנות הפוכה לזו שנוקט בא-כוח המבקשים. כנאמר שם: "פקודת הרשמים תוקנה בשנת 1963על-ידי חוק לתיקון פקודת הרשמים (מס' 3), תשכ"ג- .1963תיקון הפקודה קשור קשר אמיץ עם הנוסח החדש של תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- .1963בתקנות הנ"ל הורחבו סמכויות הרשם; בין השאר ניתן לו בתקנה 105הכוח למחוק כתב תביעה, מחוסר עילה. למעשה המתין שר המשפטים עם התקנת התקנות ולא פירסם אותן אלא שבועות אחדים אחר פרסום החוק הנ"ל, הואיל ורק על-פי סעיף 6א החדש של הפקודה הוסמך השר להוסיף על סמכויות הרשם כפי שעשה." נוסחו של סעיף 6א האמור לפקודת הרשמים, 1936, קרוב לנוסחו של סעיף 10לפקודת הרשמים [נוסח חדש]. סעיף 6א קבע לאמור: "בנוסף לאמור בסעיף 6רשאי רשם לעשות כל דבר שבסדרי דין ונוהג, לרבות בהליכי הוצאה לפועל, שהוסמך בתקנות לעשותו." סעיף 6הנזכר כלל בחובו את האמור בסעיפים 2עד 7לפקודה, כפי שהיא מנוסחת כיום. על-פי הפרשנות, בה תומך בא-כוח המבקשים, לא היה בסעיף 6א הנזכר כדי להועיל לשר המשפטים בהתקינו את תקנה 105, שכן אילו היה עקבי בטיעונו, היה צריך לומר שמכלל הן - הסמכות למחוק תובענה מחמת חוסר מעש - אתה שומע לאו לעניין מחיקת תובענה מחמת חוסר עילה. גם בספרו, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 3, גרס ד"ר י' זוסמן, כי על-פי סעיף 10לפקודה רשאי שר המשפטים בתקנות להוסיף על כוחות הרשם, דבר שקודם לכן - טרם חוקק הסעיף - לא ניתן היה לעשות. כדבריו: "סמוך להתקנת התקנות תוקנה גם פקודת הרשמים, .1936מטרת תיקון הפקודה היתה להרחיב את סמכויות הרשמים ולהעביר אליהם חלק נכבד מתפקידי השופט, וסעיף 10לפקודת הרמים (נוסח חדש), תשל"א-1971, מסמיך עכשיו את שר המשפטים להוסיף על סמכויות הרשם בדרך תקנות בית משפט; לשם כך אין עוד צורך בתיקון הפקודה על ידי הכנסת. נוסף על הענינים שנדונו בעבר על ידי רשמים... הוסמך הרשם עכשיו לדון גם בבקשות רשות להתגונן מפני תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר, ואמנם רוב רובן של בקשות אלה באות בפני הרשם." סיכומו של דבר, הטענה הראשונה אינה מקובלת עלי. .4טענתו השנייה של בא-כוח המבשים הינה, כי אף תקנה 271אינה חורגת מן הסמכויות, ואם יש לרשם סמכות לדון בבקשות רשות להתגונן מפני תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר, הרי אין סמכות זו מצויה בידי רשם של בית-משפט שלום, שאיננו שופט. זאת הוא מסיק מהגדרת "רשם" בתקנה 1לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה: "'רשם' - כמשמעותו בחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, או שופט של בית משפט שלום לגבי בית משפט שלום." גם טענה זו איננה מקובלת עלי. הסיפא שבהגדרת "רשם" בתקנות סדר הדין האזרחי בא להוסיף ולא כדי לגרוע; היינו, בבית-משפט שלום יוכל גם שופט של בית-משפט זה, שלא נתמנה כרשם, להשתמש בסמכויות רשם, כפי שנקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי. סעיף 30(א) לחוק בתי המשפט קובע את תנאי הכשירות ודרכי המינוי לתפקיד רשם, ולפיו: "נשיא בית המשפט העליון רשאי, באישור שר המשפטים, למנות שופט בית משפט שלום או אדם הכשיר להתמנות שופט בית משפט שלום, להיות רשם או סגן רשם של בית המשפט העליון, של בית משפט מחוזי או של בית משפט שלום." מסעיף זה עולה, כי תנאי הכשירות למשרת רשם שווים בכל הערכאות; היינו, למשרת רשם בית המשפט המחוזי ואף למשרת רשם בית המשפט העליון יכול להתמנות גם מי שאינו שופט, ובלבד שיהיה כשיר להתמנות לשופט ביתמשפט שלום. המציאות, לפיה כל רשמי בית המשפט המחוזי הם שופטים של בית-משפט שלום. הינה תוצאתה של התפתחות נוהג, ואינה מעוגנת בדין (ראה: ד"ר ד' ביין, "תפקידו וסמכויותיו של הרשם בעניינים אזרחיים - הצורך בבדיקה מחודשת" עיוני משפט ז (תש"ם) 376, 381). מדוע, אם כן, דווקא לגבי בית-משפט שלום ראה מתקין התקנות לנכון לקבוע - כטיעונו של בא-כוחם המלומד של המבקשים - כי סמכויות הרשמים, שנקבעו בתקנות סדר הדין, ימולאו על-ידי שופט של בית-משפט שלום, ולא ראה צורך לציין, שגם לגבי בית המשפט המחוזי, לדוגמה, מקנות התקנות סמכויות של רשם אך לרשם שהינו שופט בית-משפט שלום? הסיבה המשוערת לניסוח של הגדרת המונח "רשם" בסעיף 1לתקנות סדר הדין האזרחי, באופן הנזכר לעיל לא הייתה אלא ברצון להתאימה - כדברי הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי - למציאות, ששררה בזמן שהותקנו התקנות האמורות, כאשר טרם נתמנו רשמים לבתי-משפט שלום אלא רק לבית המשפט העליון ולבתי המשפט המחוזיים. לפיכך נקבע בתקנות, שכאשר המדובר בסמכות שהוקנתה לרשם בבית-משפט שלום, שופט השלום הוא שיפעילנה. ניטול לדוגמה את תקנה 195, אשר לפני שתוקנה קבעה, שערובה לכיסוי הוצאות העדים תינתן להנחת דעתו של הרשם. יישומה המעשי של תקנה זו בבית-משפט שלום לא היה אפשרי אילולא הוגדר "רשם" בתקנות אלה גם כשופט של בית-משפט שלום לגבי בית-משפט שלום. זאת ועוד, תקנות 132 ו- 133לתקנות סדר הדין האזרחי, דנות בגילוי מסמכים בבית-משפט השלום, ולפיהן רשאי בעל דין לעתור לבית המשפט או לרשם, שייתן צו גילוי מסמכים. אילו היה ממש בטענת בא-כוח המבקשים, לפיה "רשם" בתקנות סדר הדין האזרחי, לגבי בית-משפט שלום הינו שופט שלום ולא מי שנתמנה להיות רשם בבית-משפט שלום, לא היה צורך להזכיר בתקנות הנ"ל הן את "בית המשפט" והן א "הרשם", שהרי לפי הגדרת "בית משפט" בתקנה 1לתקנות - "בית משפט כמשמעותו בחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, או אחד משופטיו". קבלת טיעונו של בא-כוח המבקשים יוצרת כפילות חסרת משמעות. אשר על-כן מסקנתנו היא, שרשם בית-משפט שלום, אף שאינו שופט שלום, רשאי לדון בבקשת רשות להתגונן מפני תובענה בסדר דין מקוצר. מכאן כי דין בקשה זו להידחות. הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 000, 80שקלים. בקשת רשות להתגונןרשם