קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סעיף 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי: הבקשה שבפני מוכתרת בכותרת "בקשה לביטול פסק משקם, או ערעור על פסק-דין של המשקם, או בקשת רשות ערעור על החלטה של המשקם", ואולם לאמיתו של דבר היא בקשת ביטול פסק משקם הנסמכת על סעיף 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"א1992- (להלן החוק). הפסק אותו מבוקש לבטל ניתן ביום 5.2.98 על-ידי עו"ד משה שליט. העותרים מבקשים שבית המשפט יצהיר או יורה על בטלות פסק-דין זה, ובנוסף לכך יורה "למשיבה להעביר למערערים לאלתר את כספם המוחזק אצלה, נשוא ההליכים". בישיבת קדם משפט מיום 24.11.98 הבהיר ב"כ העותרים (עו"ד יאראק) כי יש לו שלוש טענות בהליך זה. טענתו הראשונה היתה ש"הכספים נשוא החלטת המשקם הם כספי נאמנות שהוחזקו בידי האגודה, ולא חלק ממסת כספי האגודה, ואילו המשקם ראה אותו כמסת כספי האגודה. בהנחה שאין מדובר בכספי נאמנות, הרי כיוון שהחוק אינו מתייחס אליהם, היה על המשקם להימנע מלעסוק בהם, למעט הוצאתם מכלל מסת הכספים והעברתם אלינו...". לצד טענה זו העלה עוד שתי טענות, והוא הסכים שאם כל שלושת הטענות יידחו "דין הערעור להידחות". באותה ישיבה הוריתי על פיצול הדיון בטענות העותרים, באופן שבתחילה יסכמו הצדדים טענותיהם בטענה שפורטה לעיל, שכונתה "טענה א'". כך אכן נעשה, והחלטה זו מתייחסת לטענה זו בלבד. פסק-דין המשקם אותו מבוקש לבטל איננו (לפחות מבחינת תוכן הדברים) יותר מאשר אימוצו של הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, ושלו ניתן תוקף של פסק-דין על-ידי רשם העמותות השיתופיות (להלן הרשם). הסכם פשרה זה היה תוצאת סכסוך בין הצדדים שבו היו לעותרים תביעות כספיות נגד המשיבה, ולאחרונה תביעות נגד העותרים. תביעות אלו, כולן או מקצתן, התבררו בפני בורר (עו"ד יאראק), ואולם בשלב מסוים הגיעו הצדדים כאמור להסכם, והודעה עליו, הנושאת את התאריך 18.12.96, נמסרה לרשם (ראה נספח ד' לבקשה). בהודעה זו נאמר שהצדדים מודיעים לרשם שהגיעו להסכם לפיו "1. תיק תביעת אגודת גיתית (המשיבה) את משפחת אביב (העותרים) - התביעה תידחה וייקבע כי משפחת אביב אינה חייבת לאגודת גיתית כל חוב. 2. תיק תביעת משפחת אביב את אגודת גיתית - התביעה תתקבל וייקבע כי אגודת גיתית חייבת למשפחת אביב את הסכום הנקוב בכתב התביעה המתוקן בשערוך על פי ערכו ביום הגשת כתב התביעה...". על בסיס הודעה זו נתן הרשם פסק-דין (אף הוא נספח ד' לתביעה) הנותן תוקף להסכמה האמורה. בפסק הדין נאמר ש"על-פי החוק אני מורה להעביר את תיק תביעת משפחת אביב... להמשך טיפול המשקם, בכפוף לפסק הדין המוסכם". בהמשך פסק הדין נאמר שעל המשיבה לפעול אצל המשקם "כדי שתביעה זו תקבל עדיפות, היות ומדובר בכספים של משפחת אביב הנובעים מרווחים בחקלאות במשך שנות חברותה של המשפחה באגודה, מיום הקמת היישוב". הפיסקה האחרונה בפסק הדין קובעת ש"הצדדים יהיו רשאים להעלות כל טענה, עובדתית או משפטית, זולת סמכות המשקם ובכלל זה יהיו רשאים להגיע לכל הסדר ביניהם ולמשוך את התיק מטיפול המשקם". פסק הדין האמור של הרשם הועבר למשקם (עו"ד מ. שליט) והלה נתן ביום 5.2.98 את ההחלטה לפיה החוב הנובע מפסק-דין הרשם הוא "חוב" כמשמעותו בחוק והוא "ייפרע על-פי מה שייקבע בתקנות. הבקשה למתן צו שיחייב את האגודה לשלם למבקשים לאלתר את מה שזכו בהם בפסק-דין הרשם - נדחית". בסוף החלטה זו נרשם שלעותרים "זכות לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול לפי הוראות סעיף 28 לחוק ההסדרים". כך עשו העותרים, וזוהי העתירה קא עסקינן. סעיף 28 לחוק מסמיך את בית המשפט המחוזי לבטל את כולו או מקצתו של פסק המשקם, כמו גם "להשלימו לתקנו או להחזירו למשקם" בכל אחד מהמקרים הבאים: א. חריגת המשקם מסמכותו. ב. "עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4)(5)(9) ו-(10) לחוק הבוררות". ג. טעות גלויה על פני הפסק. את בקשתם בפני תומכים העותרים בעילת הטעות על פני הפסק. הטעות מתבטאת לטענתם בהתעלמות המשקם מהיות כספי החלטת המשקם, כספי נאמנות או כספים המוקצים בידי שליח, ולא חלק מ"מסת כספי האגודה". אין בטענה זו ממש. המדובר הוא, כזכור, במתן תוקף לפסק-דין להסכמת הצדדים, והסכמה זו לא כללה קביעה כלשהי על מקור החיוב הכספי ועילתו. המעיין בפסק הדין של הרשם ימצא שההסכמה היתה למתן פסק-דין שיחייב את המשיבים לשלם "את הסכום הנקוב בכתב התביעה...", הוא ותו לא(!). לא זו אף זו, עיון בהחלטת המשקם (המכונה בעתירה שבפני פסק-דין) מראה שעמדת העותרים בפני המשקם היתה ש"כתבי הטענות, בהתדיינות קודמת בין הצדדים אינם רלבנטיים" (סעיף 7 להחלטת המשקם). במילים אחרות, עמדת העותרים היתה שמה שיש בפני המשקם הוא הסכמה ליתן פסק-דין כספי בלבד, ושאל לו למשקם לפזול לעבר עילות התביעה שנטענו בהליך הבוררות. כל שעליו לעשות הוא להוציא לפועל את פסק-דין הרשם. מה שמנסים העותרים לעשות הוא לאמיתו של דבר לטעון דבר והיפוכו. לצד התביעה להעלים עין מעילות התביעה המקוריות, הם ניסו לבנות בפני המשקם עילת תביעה חדשה ומזוככת, של הפקדת "חפץ" (במקרה זה כסף) בידי המשיבה. לא חיוב יש כאן - כך טוענים העותרים, אלא נכס שהופקד בידי האגודה, ולו הם זכאים. במקרה זה הנכס הוא כסף. יש לי ספק אם העותרים היו זוכים בעתירתם בפני אפילו היו מוכיחים שמקור החיוב הוא כנטען על ידם, ואולם אין לי צורך להחליט בדבר משום שהמינימום שנדרש ממי שמבקש להקים לו עילה כזו הוא למקד את עילתו ולהוכיחה. אני חוזר ומדגיש שכל שעשו העותרים בפני המשקם הוא הגשתו של פסק הרשם, תוך ניתוקו מכתב התביעה. בעקבות כך, כל שראה המשקם לנגד עיניו היה קיומו של "חוב" כהגדרתו בחוק, והוא פעל לפי מראה עיניים ומשמע אוזניים. המעט שניתן לאמר במקרה זה שפסק הרשם אינו מגלה טעות על פניו. די היה בכך כדי לדחות את העתירה. עם זאת, אעיר שבשיטין ובין השיטין של החלטת המשקם, הוא מוסיף ואומר את שעולה גם מתקנון המשיבה, ולפיו חברי המשיבה מתחייבים בחיובים כלליים וחיובים ספציפיים, והם גם מזוכים בעקבות שיווק מרוכז של תוצרת חקלאית, ובנסיבות אלו יש להניח ש"כרטיס החשבון" של העותרים במשיבה, שאת יתרת הזכות בו תבעו העותרים, כלל גם חיובים הנובעים מעלויות והוצאות כלליות ועוד כהנה וכהנה. מבנה האגודה השיתופית, מבנה התקנון, כולל מטרת האגודה המפורטת בראש התקנון (סעיף 2 לתקנון - נספח ו' לעתירה), הם "להקים ולקיים, בהתאם לעקרונות הקואופציה , כפר שיתופי בישוב כפרי המבוסס על ארגון חבריו כאיכרים בעלי רכוש פרטי המקיימים שיתוף באספקה שיווק ושירותים חקלאיים אחרים" (ההדגשות שלי - ו.ז.). לתפישת עולם זו יש ביטויים כספיים רבים בתקנון (ראה למשל תקנות 79 עד 83, 94 עד 96, 105 עד 133, שאינן אלא חלק מהתקנות המביאות לידי ביטויי את האופי של הניהול הכספי והזכויות והחובות הכספיים של החברים והאגודה). בהקשר זה ראוי להדגיש שפסק הרשם מתייחס לרווחי חקלאות "במשך שנות חברותה של המשפחה באגודה". ספק רב אם במערכת יחסים כזו היה עולה בידי העותרים להוכיח הפקדת "חפץ" (במקרה זה כסף) בידי המשיבה. כל זה הוא כאמור בבחינת למעלה מן הצריך. המעט שניתן לאמר הוא כאמור שאין עומדת לעותרים עילת "טעות גלויה על פני הפסק", והעובדה שפסק הרשם דיבר על עדיפות, איננה משנה קביעה זו, הכל כפי שהוסבר בהחלטת המשקם. אני דוחה את הטענה. אני קובע לקדם משפט נוסף לקביעת דרכי המשך הדיון ליום 31.1.99 שעה 08: 30.הסדרים במגזר החקלאיחקלאות