עדות יחידה של שותף לעבירה - ראיות לכאורה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ראיות לכאורה על בסיס דברי שותף לעבירה / עדות יחידה של שותף לעבירה - ראיות לכאורה: השופט י' קדמי פתח דבר 1. א. נגד ארבעת העוררים הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב-אישום (ת"פ 158/97), המייחס להם שתי כתות של עבירות: האחת - עבירות סמים הקשורות בהחזקה, בסחר ובשימוש של קוקאין והרואין; והשנייה - עבירות אלימות, חבלה, פציעה וסחיטה באיומים כלפי המתלונן, עד התביעה המרכזי, שהתגורר עמם בשעתו בדירה אחת (להלן - X). עם הגשת כתב-האישום התבקש מעצרם של ארבעת העוררים עד תום ההליכים, ובית-המשפט נעתר לבקשה והורה בהתאם. ב. הערר שבפניי מכוון כנגד החלטתו של בית-המשפט בדבר קיומה של סמכות מעצר, ולחלופין - כנגד אי-נקיטת "חלופת מעצר". כנגד סמכות המעצר מעלה בא-כוח העוררים שתי טענות, כדלקמן: האחת - שאין בחומר החקירה "ראיות לכאורה", להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים בכתב-האישום; והשנייה - שאין בחומר שהוגש לבית-המשפט, כדי לבסס קיומה של "עילת מעצר". ואילו כנגד אי-נקיטת "חלופת המעצר" טוען בא-כוח העוררים, כי שגה בית-המשפט המחוזי בסוברו, שבנסיבות העניין לא ניתן להסתפק בנקיטת צעדי מניעה פוגעניים פחות ממעצר בפועל. להלן תידון כל אחת מהטענות האמורות בנפרד. היעדר "ראיות לכאורה": קבילות אימרותיו של X 2. א. את טענתו בדבר היעדר "ראיות לכאורה" סומך בא-כוח העוררים על שלושה אלה: (1) ראשית - על כך שהראיה היחידה העומדת לחובת העוררים מצויה בדברים שאמר X לחוקרו, במהלך משא ומתן שקיימו השניים ביניהם לבחינת האפשרות להעניק לX מעמד של עד מדינה כנגד העוררים. לשיטתו של בא-כוח העוררים, דבריו אלה של X - שהוקלטו במהלך המשא ומתן - אינם קבילים כראיה, הן מפיו כעד והן על-ידי הגשת הקלטת הנושאת אותם מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, משום שהדברים חסויים מכוחה של זכות לחיסיון, המתחייבת מ"גילוי הלב" הנדרש מן החשוד במשא ומתן כזה. חיסיון, כאמור, שולל - לדעתו של בא-כוח העוררים - את האפשרות להשתמש בדברים שאמר X כראיה: הוא פטור מן החובה למוסרם בעדותו, ולא ניתן להגישם כאימרת חוץ של עד, מכוח הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. (2) שנית - על כך שהדברים שאמר X - גם אם תידחה טענת החיסיון והוא יידרש להעיד - לוקים על פניהם בפגמי מהימנות חמורים השוללים את היכולת לסמוך עליהם מימצאים בפלילים. (3) ושלישית - על כך שלעניין עבירות הסמים לפחות, X הינו שותף לעבירה של העוררים, ועל-כן, הדברים שאמר לחוקר על רקע הצעתו של האחרון לעשותו עד מדינה, טעונים סיוע מכוח הוראותיו של סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש]. סיוע כזה אינו מצוי - לדעתו של בא-כוח העוררים - בחומר הראיה. ב. אין מחלוקת כי הראיה המרכזית - וכמעט היחידה - לחובתם של העוררים מצויה בדברים המוקלטים שאמר X לחוקריו במסגרת המשא ומתן להפיכתו לעד מדינה. שיחות אלו לא הסתיימו בהסכם של עד מדינה, לאחר שהחוקרים לא יכלו למלא אחר כל ציפיותיו של X מהסכם כזה; ונגד X הוגש כתב-אישום נפרד בקשר למעורבותו בעסקי הסמים המיוחסים לעוררים. השיחות האמורות, כך מסתבר, נפתחו ביוזמת החוקרים, לאחר שבהודעה פורמאלית בכתב, הכחיש X כל קשר לענייני הסמים, ומקובל על שני הצדדים, כי לא ניתן לעשות בשיחות אלו - שהוקלטו, כאמור, על-ידי החוקרים - שימוש כראיה לחובתו של X, כ"הודיית חוץ" של נאשם. במצב דברים זה, נחשבים דבריו של X באוזני החוקר כ"הודיה" שהוצלה מפיו מכוחם של "פיתוי והשאה", ובתור שכאלו, אינם עומדים במבחן הרצון החופשי, שבו מותנית קבילותה של "הודיה" (ראו בעניין זה: ע"פ 216/74, 243 כהן נ' מדינת ישראל [1]; ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת ישראל [2]; ע"פ 585/80 קוידר נ' מדינת ישראל [3]; ע"פ 750/80 שמלץ נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [4]; ע"פ 157/87, 181, 182 כ' סביחי ואח' נ' מדינת ישראל [5]). עם זאת, כידוע, הכלל הוא שאין בעובדה שאימרת נאשם אינה קבילה לחובתו כ"הודיית חוץ", כדי לחסום את הדרך בפני עשיית שימוש בה כ"אימרת-חוץ-של-עד" לחובתו של אחר, שהנאשם משמש עד במשפטו. במקרה כזה, מקום שהנאשם - שהודיית החוץ שלו נפסלה - חוזר בו כעד מתוכנה או מסרב להעיד, ניתן להציג את ה"הודיה" כ"אימרת חוץ" של עד, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] (ראו בעניין זה: ע"פ 242/85 חזן ואח' נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 527; ע"פ 747/86, 6/87, 11, 23 אייזנמן ואח' נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 457; ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 735). ג. בא-כוח העוררים אינו חולק על האפשרות להציג "הודיית חוץ" של נאשם כ"אימרת-חוץ-של-עד", במקום שההודיה נפסלה כראיה בתור שכזאת, ונותן ההודיה מסרב להעיד או חוזר בו מתוכנה. ברם, טענתו היא, כי במקרה שבפנינו לא ניתן לעשות שימוש ב"אמרות" של X כראיה נגד מרשיו, בשל היותן "חסויות" ולא בשל היותן "פסולות" כ"הודיה". החיסיון שלו טוען בא-כוח העוררים, שולל את האפשרות להעיד את X על תוכן הדברים שאמר לחוקר במסגרת המשא ומתן האמור, ומאותו טעם, לא ניתן להגיש את ה"דברים" האמורים כראיה, מכוח הוראותיו של סעיף 10א הנ"ל. בעניין זה, דין אחד לעדות בעל-פה ולאימרה בכתב. טענה זו סומך בא-כוח העוררים - כאמור לעיל - על קיומה של זכות חיסיון "בלתי-כתובה", המתחייבת, לשיטתו, מ"יחסי האמון" החייבים לשרור בין חוקר לבין חשוד, כאשר השניים דנים ביניהם בהענקת מעמד של עד מדינה לחשוד. במסגרת דיון כאמור, חייב החשוד לחשוף בפני החוקר את פרטי המידע שהוא מציע "בתמורה" להענקת מעמד של "עד מדינה", ואין זה מתקבל על הדעת - לשיטתו של בא-כוח העוררים - שבמקום בו לא נקשרת "עיסקת עד מדינה", ניתן יהיה לעשות שימוש במידע האמור כראיה לחובתו של מאן דהוא. אחיזה לקיומה של זכות חיסיון הילכתית בנסיבות אלו, מוצא בא-כוח העוררים בפסק-דינו של כבוד השופט א' שטרוזמן בת"פ (ת"א) 277/87 מדינת ישראל נ' פרץ ואח' [18], שם הובעה הדעה שמן הראוי להכיר בקיומה של "זכות החיסיון" האמורה; כאשר הטעם לכך - כך נראה - נעוץ בעניין שיש לציבור לעודד חשודים להפוך "עדי מדינה". ד. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בשאלת קבילותם של דברים, שמחליפים ביניהם חשוד וחוקר במהלך דו-שיח בדבר הפיכת החשוד לעד מדינה; ואנוכי לא מצאתי טעם לסטות ממנה. השאלה אם ניתן לעשות שימוש ב"אמרות" של חשוד, שנאמרו על-ידיו במהלך משא ומתן עם חוקריו בקשר להפיכתו ל"עד מדינה", נדונה עד כה במישור העמידה בתנאי קבילותה של "הודיית חוץ" של נאשם, ולא במישור ה"סודיות", הנעוצה בזכות לחיסיון מטעמים של יחסי אמון. על רקע זה נקבעה ההבחנה בין "אימרה" שנמסרה במסגרת דו-שיח שנפתח ביוזמת החוקר, לבין אימרה שנמסרה במסגרת דו-שיח שנפתח ביוזמת החשוד; כאשר רק הראשונה נפסלת כ"הודיית חוץ" מן הטעם המפורט לעיל. להבחנה כזאת לא היה, כמובן, מקום, אילו הכירה ההלכה הפסוקה בזכות החיסיון הנטענת על-ידי בא-כוח העוררים. ה. במצב דברים זה, X אינו פטור מן החובה להעיד על העובדות שמסר לחוקרו במסגרת המשא ומתן האמור, ואין כל מניעה להגיש את דבריו המוקלטים כראיה מכוח הוראות סעיף 10א הנ"ל. ו. זהו מצב הדברים הקיים וכאמור, אנוכי לא מצאתי עילה לסטות ממנו על-ידי יצירת "זכות חיסיון". זכות כזו אינה מתיישבת עם "עקרון הגילוי" ועם חובתו של עד לחשוף את המידע שברשותו, כל עוד אין בכך כדי לפגוע בזכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית, ואין אני מקבל, שהעניין שיש לציבור בעידוד חשודים להפוך עדי מדינה גובר בנסיבות אלו על עקרון הגילוי (ראו: רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ה' אזולאי ואח' [9]; רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' ע' גלעד ואח' [10]). נכונותם של חשודים להפוך "עדי מדינה" ניזונה מטובת ההנאה שאליה הם נושאים עיניים; כאשר לסיכון הכרוך במסירת עדות לחובתם של אחרים, השלכה משנית בלבד. היעדר "ראיות לכאורה": מהימנות "אימרתו" של X 3. א. כאמור, בא-כוח העוררים טוען כי "אימרתו" של X - קרי: דבריו המוקלטים במסגרת המשא ומתן שקיים עם חוקרו כאמור - הינה בלתי מהימנה לחלוטין על פניה, ועל-כן - גם אם תתקבל כראיה, אין בה כדי לענות לדרישת ה"ראיה לכאורה" להוכחת האשמות נושא האישום. ב. "פגמי המהימנות", שלהם טוען בא-כוח העוררים, מתמקדים בשניים: ראשית - בכך ש"אימרתו" של X לוקה בסתירות ובחוסר היגיון פנימי; ושנית - בכך שאין ראיה "חיצונית" התומכת בתוכנה. לא אוכל לקבל טיעון זה: בנסיבות העניין, אין בכוחן של הסתירות ובחוסר ההיגיון שעליהם מצביע בא-כוח העוררים, כדי לשלול מלכתחילה כל אפשרות לסמוך הרשעה על האימרה; ואילו היעדר ה"אימות" בראיה חיצונית, מתייחס ל"דיות הראיה" כאשר השלב לדיון בהיעדרו הינו בסיום פרשת ההוכחות. ג. בשלב זה של הדיון, השאלה היא, אם יש ב"אימרה" שהוקלטה מפיו של X - על פניה - פוטנציאל ראייתי להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים, כאמור בפסק-הדין בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל [11]; וכמתחייב מן האמור לעיל, התשובה לשאלה זו היא בחיוב. היעדר "ראיות לכאורה": "סיוע" לאימרתו של X 4. א. כידוע, אין תמימות דעים בשאלה אם במקום שדרוש סיוע - או "תוספת" אחרת - לעדות יחידה העומדת בבסיס ההרשעה, צריך שסיוע כזה יימצא ברשות התביעה כבר בשלב המעצר עד תום ההליכים, וזאת, מכוח הדרישה של "ראיות לכאורה", המהווה תנאי חיוני להחזקה במעצר כאמור (ראו: בש"פ 70/90 צדוק נ' מדינת ישראל [12], בעמ' 252; בש"פ 4061/90 מדינת ישראל נ' אחיעם [13], בעמ' 247; בש"פ 2626/91 מדינת ישראל נ' אלמליח [14], בעמ' 614; בש"פ 1132/91 ג'רבי נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 54; וכן - בש"פ 2311/94 מוסרתי נ' מדינת ישראל [16] ובש"פ 1211/94, 1321 בונפיטי ואח' נ' מדינת ישראל [17]). דעתי עם אלה הסוברים, שהשלב שבו יש לבחון אם קיימת ראיית סיוע הוא שלב הכרעת-הדין, וכי בשלבים המוקדמים של מעצר עד תום ההליכים וסיום פרשת התביעה - שאלה זו אינה מתעוררת כלל. "סיוע", כאמור, יכול שיימצא בפרשת ההגנה ואפשר שיצמח מבחירתו של הנאשם שלא להעיד במשפט, ודי - לשיטתי - בשניים אלה, כדי לתמוך בגישה האמורה. ב. במצב דברים זה, אין צורך לברר כאן, אם אכן נדרש "סיוע" לאימרתו של X. עם זאת, רואה אני לציין - בלי לקבוע עמדה - כי יש טעם בעמדה שמציג בא-כוח העוררים בעניין זה, בהתחשב בכך שאימרתו של X ניתנה על רקע הציפייה לקבלת "טובת הנאה", אף שזו לא נתקבלה בסופו של דבר. הטענה ראויה להישמע בבוא הזמן, ואין לפסול אותה על הסף. היעדר עילת מעצר 5. א. את טענתו בדבר היעדר תשתית ראייתית להוכחת קיומה של "עילת מעצר", סומך בא-כוח העוררים על כך: שמאז שהגיע למשטרה המידע בדבר החשדות העומדים בבסיסו של כתב-האישום ועד להגשתו, חלפו למעלה משישה חודשים, והתנהגותם של העוררים בפרק זמן זה - ככל שהיא משתקפת בחומר הראיה - אינה תומכת בחששות ובסיכונים המקימים עילות מעצר. ב. טיעונו האמור של בא-כוח העוררים מתייחס, למעשה, לחשש של פגיעה בX, אם כנקמה ואם על-מנת להניאו מלהעיד לחובת העוררים. ברם, חשש זה אינו החשש היחיד המקים את עילת המעצר ולצדו עומד החשש שהעוררים, כסוחרי סמים, ימשיכו לעסוק בהפצת סמים, אם ישוחררו מן המעצר. "סחר בסמים" מקים מכוח הדין "חזקת מסוכנות" ל"בטחון הציבור", כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. "חזקה" זו לא הופרכה על-ידי העוררים, ודי בכך כדי להקים עילת מעצר מכוחה של ההוראה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) הנ"ל. ג. עם זאת, לא מקובלת עליי טענתו של בא-כוח העוררים, כי העובדה שהעוררים לא פגעו בX במשך ששת החודשים שקדמו למעצרם, מפריכה את "חזקת המסוכנות" ל"ביטחונו" של X; ובכך, כמובן, עילה נוספת להחזקת העוררים במעצר, מכוחה של הוראת החוק המוזכרת לעיל. חלופת מעצר 6. א. כוחה של "חזקת המסוכנות", המתחייבת מעיסוקם של העוררים בהפצת סמים קשים, בעינו עומד גם לעניין חלופת המעצר, וכוחה "מוגבר" בעניין זה, לנוכח העובדה שאין המדובר בכישלון חד-פעמי, אלא בעיסוק מתמשך. והוא הדין בחשש של פגיעה בX: חשש זה בעינו עומד, אף שעד להגשת כתב-האישום לא ננקטה נגדו אלימות בשל פנייתו למשטרה. ב. משקלם המצטבר של שני הסיכונים האמורים שולל חלופת מעצר בשלב זה, ולא מצאתי אחיזה להשגותיו של בא-כוח העוררים כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין זה. סוף דבר 7. לאור כל האמור לעיל החלטתי לדחות את הערר.משפט פליליעדותראיות לכאורהדיוןשותפים לעבירהעדות יחידהראיות