ערבות בעל פה להלוואה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערבות בעל פה להלוואה: התביעה יסודה בהלוואה ע"ס 25,000 ₪ שהתובע הלווה לשני אנשים: (להלן: "הלווים"). לטענת התובע הנתבע ערב להלוואה הנ"ל, ולפיכך, ומאחר והלווים לא החזירו את ההלוואה, על הנתבע, כערב, לפרוע את חובם. הנתבע מודה שהתובע הלווה ללווים את ההלוואה הנטענת, והוא גם מודה שהוא זה שתווך בין הצדדים. עם זאת הוא מכחיש את ערבותו להחזר ההלוואה. אין מחלוקת שאין הסכם ערבות בכתב; התובע טוען להסכם ערבות בעל פה. התובע העיד בעצמו וכן העידו מטעמו שני הלווים. מטעם הנתבע העיד רק הנתבע. לפי עדות התובע, לנתבע חנות למוצרי טבע, והלווים ניהלו מסעדה בסמוך לחנותו. בשנת 2005 נודע לנתבע שהלווים זקוקים לכסף, והוא תווך בינם ובינו לשם ביצוע ההלוואה. הסכם ההלוואה נעשה בחנות של הנתבע ובנוכחותו, ובאותו מעמד הנתבע התחייב לערוב להחזר הלוואה. ההלוואה ניתנה בשנת 2005, והריבית שהוסכמה היא 4% לחודש. בתמורה לערבות להלוואה, הנתבע קיבל מהתובע פעמיים חלק מהריבית שהוא קיבל, בסך 200 ₪ - 300 ₪. הלווים החזירו לתובע סך של 6,800 ₪ בלבד, ודרישות התובע מהלווים לפרוע את יתרת חובם לא נענו. גם תביעה שהתובע הגיש נגד הלווים לא הביאה לפירעון החוב, הלווים פשטו רגל, ואינם יכולים להחזיר את חובם. מכאן התביעה לתשלום יתרת ההלוואה בסך 23,958 ₪, שהוא יתרת סכום ההלוואה בסך 18,200₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה. לדברי הנתבע הוא אכן היה מעורב במתן ההלוואה, אך מעורבותו התבטאה רק בתיווך בין הצדדים. הוא אכן הציע להיפגש בחנותו, אך זאת מאחר וגונן לא רצה שהפגישה תתקיים במסעדה. מעבר לכך הוא לא היה מעורב בהסכם ההלוואה בכל דרך שהיא, הוא לא נכח בפגישה בין הצדדים, הוא לא ידע מה סכום ההלוואה, מה תנאיה, והוא גם לא קיבל כל תמורה בגינה. הסיבה היחידה למעורבותו הוא רצונו לעזור ללווים שהיו זקוקים לכסף. מאז נותק הקשר בינו ובין הלווים, והוא לא שמע מהם דבר. לפני מספר שנים הוא, אשתו וילדיו החלו לקבל איומים טלפוניים, והוא התלונן על כך במשטרה. בסופו של דבר התברר שהתובע הוא שמאיים עליו ועל בני משפחתו. התובע אישר בעדותו שהוגשה נגדו תלונה במשטרה על איומים, וגם הוגש נגדו כתב אישום בגין כך. לדבריו הוא לא הורשע וניתן צו לביצוע עבודות שירות בהיקף של 140 שעות. המשטרה גם הורתה לו שלא להתקרב לחנות הנתבע. שני הלווים, גונן ורכבלסקי העידו גם הם. רק גונן נכח בעת מתן ההלוואה. גונן העיד שהנתבע הוא שתיווך בינם ובין התובע, שבעת מתן ההלוואה התובע שאל מי יהיה אחראי על הכסף, והנתבע השיב: "אל תדאג, אני אחראי על הכסף לגביהם" (עמ' 5 שורות 4 - 5; ובהמשך עמ' 6 שורות 19 - 20). רכבלסקי לא נכח במועד מתן ההלוואה, אך הוא העיד שידוע לו שהנתבע ערב להלוואה, והנתבע אף ביקש ממנו מספר פעמים להחזיר את ההלוואה מאחר והוא אחראי לה. בעדותו הדגיש רכבלסקי שהנתבע לא אמר שהוא ערב להלוואה, אלא שהוא אחראי לה "לא אמרת את המילה ערב, אמרת את המילה אחראי. נכון שעשית לנו טובה" (עמ' 8 שורות 25 - 26). בחנתי את העדויות והגעתי למסקנה שהתובע לא הוכיח תביעתו. טענות התובע כולן הן טענות בעל פה, ואין ולו מסמך אחד המעיד על קיומו של הסכם ערבות. המסמך היחידי שהוגש הוא הסכם מיום 29.03.06 שלטענת התובע הוא הסכם ההלוואה, ת/1 (עמ' 1 שורה 9). התובע טען אמנם שיש בביתו גם מסמכים לעניין התביעה הכספית שהוא הגיש נגד הלווים להחזר ההלוואה, אך המסמכים לא הוצגו. ההסכם האמור הוא הסכם עליו חתומים התובע והלווים. לא רק שהנתבע אינו צד להסכם זה, אלא שערבות הנתבע לא נזכרת בהסכם זה בכל דרך שהיא. עיון במסמך מעלה שאין מדובר בהסכם ההלוואה אלא בהסכם מאוחר. ההסכם הוא מיום 29.03.06, ולפי עדות התובע ההלוואה ניתנה בשנת 2005. ברישא להסכם נכתב כך: "בהמשך לפגישה שנערכה במסעדתכם ביום שני 20.03.06 הוסכם שתחזירו את החוב בסך 18200 שקל..... הסכום יוחזר ב - 5 תשלומים בצירוף של 4% לחודש". היינו אין מדובר בהסכם ההלוואה אלא בהסכם לפירעון ההלוואה שניתנה. כאמור, פרט להסכם מאוחר זה, לא הוגש כל הסכם אחר, לא הסכם הלוואה ולא הסכם ערבות. ואכן התובע העיד ש"הכל נעשה בעל פה בחנות של הנתבע" (עמ' 1 שורה 11). בחינת העדויות מעלה שגם הסכם בעל פה אין. התובע העיד כך: "אני טוען שהנתבע ערב להלוואה הזו, על בסיס זה שהוא הזמין אותי לחנות שלו, והוא אמר לי שאפשר להרוויח פה כסף. אני הופעתי בחנות שלו, אמרתי לו מה זה. הוא הציע לי הצעה מגונה שאלווה כסף לבעלי המסעדה. שאלתי איך אתה רוצה שאני אלווה להם כסף, הוא אמר אני ערב לזה. אמרתי לו אם אתה ערב, אין בעיה, אני מכיר אותך, אתה בעל עסק, אתה נראה לי נורמטיבי, אני אתן להם ואתה ערב. הוא אמר לי שאין שום בעיות. הוא צלצל לאנשים האלה" (עמ' 1 שורות 16 - 21). התובע זימן לעדות את שני הלווים, אך עדויותיהם אינן תומכות בעדות התובע. ראשית, יש להדגיש שעדות הלווים היא עדות של עד הנוגע בדבר. שנית, שני העדים העידו שהנתבע אמר לתובע שהוא "אחראי" להלוואה (ראה עדות גונן בעמ' 5 שורה 5; עמ' 6 שורות 19 - 20, 22 - 23; עדות רכבלסקי בעמ' 8 שורות 24 - 26). הא ותו לא. העד רכבלסקי גם הדגיש בעדותו שהנתבע לא אמר שהוא ערב להלוואה, אלא שהוא אחראי לה "לא אמרת את המילה ערב, אמרת את המילה אחראי" (עמ' 8 שורות 25 - 26). גם אם אקבל עדות זו, המוכחשת על ידי הנתבע, לא ניתן להסיק מאמירה שכזו התחייבות לערוב להחזר ההלוואה. ערבות להלוואה על סך 25,000 ₪, בריבית של 4% לשבוע, אינה התחייבות קלת ערך. היא התחייבות רצינית ומשמעותית, בה הנתבע נוטל על עצמו התחייבות לפרוע חובותיהם של אחרים. יש צורך בראיות ברורות ומשכנעות לקיומה של התחייבות שכזו. התובע גם לא הבהיר איזה מניע היה לו לנתבע לערוב לחובות הלווים, וטענתו כי הוא נתן לתובע סכום של 500 ₪, לא רק שלא הוכחה, אלא שאינה מהווה מניע מספק. יש להוסיף, שלמרות שהסכם ההלוואה הוא משנת 2005, ולמרות שבשנת 2006 נעשה הסכם לפירעון החוב, התביעה הוגשה רק בשנת 2011. ולבסוף, אם הנתבע ערב לחובות הלווים, ניתן היה לצפות שהוא יהא חלק מההסכם המאוחר לפירעון החוב שנחתם בשנת 2006. סעיף 3 לחוק הערבות קובע כך: "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה נמסרה לנושה....". הסכם נאמר, לא הסכם בכתב. משמע הסכם ערבות יכול שיהיה גם הסכם בעל פה. עם זאת ולאור מהותו של הסכם הערבות המטיל חבות לפירעון חוב של אחר, יש לנקוט משנה זהירות, ודרושות ראיות חזקות וברורות לקיומו של הסכם ערבות בעל פה (וראה ע"א 1011/01 ניצולת הקרטל בע"מ נ. דננברג בע"מ; וראה עוד גינוסר, חוק הערבות תשכ"ז- 1967 (פירוש לחוק החוזים, ג' טדסקי עורך, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, תשל"ט- 1979), בעמ' 33). יש צורך לא רק בראיות ברורות לעצם קיומו של הסכם ערבות, אלא גם בראיות המעידות באופן ברור על כך שהערב התכוון ליטול על עצמו את ההתחייבויות הכרוכות במתן ערבות. לא ניתן לבסס התחייבות לערבות על אמירה סתמית לפיה הנתבע יהא "אחראי" לחובות הלווים. מדובר בלשון שאינה חד משמעית, והיא גם אינה מעידה באופן מספק על גמירות דעתו של הנתבע להתקשר בהסכם ערבות מחייב. סיכומם של דברים. בין הצדדים אין הסכם ערבות בכתב. אין גם כל ראיה כתובה אחרת שיכולה להעיד על קיומו של הסכם ערבות בעל פה. ההתחייבות המיוחסת לנתבע, לפיה הוא אחראי לחובות הלווים, אינה התחייבות ברורה, ולא ניתן להסיק ממנה התחייבות לערוב לחובות הלווים, על כל המשתמע מכך. לאור האמור אני דוחה את טענת התובע כי הנתבע ערב לחובות הלווים כלפיו, ומחליטה לדחות את התביעה. הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪. בעל פהערבותהלוואה