קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לבית המשפט העליון על גובה דמי שכירות: השופט ד' לוין: העובדות הדרושות לצורך הדיון בערעור זה הן כדלהלן: א. המשיבים מחזיקים בשכירות מוגנת בדירה בת 3חדרים, המשמשת אותם למגוריהם. הדירה נמצאת בחיפה. ב. המערערים הינם בעלי הדירה, ועל-פי יוזמתם נפתח הליך זה, עם הגשת תביעתם לבית הדין לשכירות בחיפה (ת"ש 43/79) לקבוע את שיעור דמי השכירות שהם זכאים לקבלם בגין דירה זו, בעקבות השינויים שחלו בשיעורי דמי השכירות מכוח תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות יסודיים ודמי שכירות בדירות) (מס' 2), תשל"ח-1978 (להלן תקנות תשל"ח). ג. ראשיתה של השכירות עוד ביום 18.8.52, כאשר נערך הסכם השכירות שבין בעלי הדין. באותו הסכם נקבעו דמי השכירות המוסכמים, שנראו לבעלי הדין אז. ד. לאחר שהותקנו תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות ובבתי עסק), תשכ"ו-1966, דרשו המערערים מאת המשיבים הגדלת דמי השכירות על-פי התקנות החדשות, שיבטאו גם שינוי שחל, לטענתם, בהרכב הדירה. שני שלבים היו באותו דיון (בעקבות ערעור שנתקבל בבית המשפט המחוזי, שחייב דיון חוזר בעניין) ובסיומו קבע בית הדין את שיעור דמי השכירות בגין אותה דירה בסך 66.80ל"י, החל מיום .1.10.66 ה. מאז ניתן פסק הדין הנ"ל, הקובע את דמי השכירות לדירה הנ"ל, לא פנו המערערים פעם נוספת אל בית הדין לשכירות, כדי שיקבע שיעורם של דמי השכירות שהם זכאים להם בעקבות שינויים שחלו בדמי השכירות היסודיים עם הזמן, על-פי תקנות משנות. אולם, בפועל חל שינוי בדמי השכירות, שהשתלמו על-ידי המשיבים, וערב כניסתן לתוקף של תקנות תשל"ח הנ"ל הסתכמו דמי השכירות בסכום של 300ל"י לחודש. ו. עם כניסתן לתוקף של תקנות תשל"ח הנ"ל לא הגיעו בעלי הדין לכלל הסכמה בדבר שיעור דמי השכירות, המגיעים למערערים על-פי השינויים המתחייבים מהתקנות. לאחר שהדרישה לתוספת דמי השכירות לכדי השיעור הנתבע על-ידי המערערים נדחתה, הוגשה התביעה דלעיל לבית הדין לשכירות בחיפה לקביעת דמי השכירות הנכונים ולחיוב המשיבים בתשלום סכומים המגיעים להם, לטענתם, כדמי שירותים. ז. השאלה המרכזית, שבה נחלקו בעלי הדין בבית הדין לשכירות, הייתה, על-פי איזה בסיס יש לחשב את התוספת, שבעלי הבית זכאים לה על-פי תקנות תשל"ח הנ"ל. תוספת זו נקבעה בתקנה 1והיא הוגדרה כך: "על אף האמור בסעיף 46לחוק יווספו % 71לדמי השכירות שהשתלמו ערב תחילתן של תקנות אלה, אולם ..." תקנה 2מוסיפה וקובעת הוראה נוספת לאמור: "דמי השכירות היסודיים של דירה יהיו כדמי השכירות שהשתלמו בעדה ערב תחילתן של תקנות אלה". סברת המשיבים הייתה, כי הבסיס לקביעת התוספת הם דמי השכירות, שהשתלמו בפועל ערב תחילתן של התקנות, ואלה היו, כאמור, בשיעור של 300ל"י לחודש. ואילו סברת המערערים היא, כי הבסיס לתוספת צריך להיות דמי השכירות היסודיים, שהיו מגיעים בעד אותה דירה ערב תחילת התקנות, בהתחשב בכל התוספות שהמערערים היו זכאים להן על-פי תקנות משנות, שהותקנו במרוצת השנים מאז שהוגדרו "דמי שכירות יסודיים" בסעיף 42לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-.1972 בסוגיה זו אימץ בית הדין לשכירות את סברת המערערים וקבע את דמי השכירות בהתחשב בשינויים שחלו, על-פי התקנות המשנות למן שנת תשל"א ועד לשנת תשל"ח ועד בכלל. על-פי חישוביו הגיע בית הדין לשכירות לכלל המסקנה, כי דמי השכירות, שהמערערים היו זכאים להם ערב כניסתן לתוקף של תקנות תשל"ח הנ"ל, הם בסך 409.39ל"י, ועל-פיהם קבע את דמי השכירות המתאימים לתקופה שמיום 1.1.79ואילך ומיום 1.1.81ואילך. ח. אשר לדמי שירותים. גם בעניין זה קיבל בית הדין לשכירות את עמדת המערערים, כי הם זכאים לתשלום דמי שירותים, והעמידם על סך 15.05ל"י לחודש מיום 1.1.79ועד יום 16.6.79ומאותו יום ואילך על סך 28.75ל"י לחודש. ט. כנגד שתי קביעותיו של בית הדין לשכירות, הן בדבר שיעור דמי השכירות והן בדבר תשלום דמי השירותים, הגישו המשיבים ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, שדן בעניין על כל היבטיו. בסופו של דיון נתקבל הערעור, ובית המשפט המחוזי פסק, כי הבסיס לחישוב התוספת לדמי השכירות, המשתלמים על-פי תקנות תשל"ח הנ"ל, הוא 300ל"י לחודש בלבד, כפי שהשתלמו בפועל עובר לתקנות. בהתאם לכך קבע את שיעורם של דמי השכירות לתקופה שמיום 1.1.79, לתקופה שמיום 1.1.80ולתקופה שיום .1.1.81עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי החיוב בתשלום דמי שירותים אין לו על מה שיסמוך, ודינו להתבטל. כנגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור מופנה ערעור זה. אנו דנים בו בעקבות רשות, שניתנה להגשת הערעור על-ידי כבוד הנשיא בהחלטתו מיום .16.11.80 גם בערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה התמקד הדיון באותה סוגיה שהוגדרה לעיל, דהיינו, מהו הבסיס הראוי, לפיו תחושב התוספת על-פי התקנות המשנות מתשל"ח דמי השכירות, שהשתלמו בפועל ערב תחילתן של התקנות, או שמא דמי השכירות, שהיו צריכים להשתלם בפועל אילו היו נקבעים בהתחשב בכל התוספת על-פי תקנות משנות קודמות, כמוסבר לעיל. חוק הגנת הדייר בכל גלגוליו לא הצטיין בבהירות יתר ולא קבע בשום שלב שיטה ברורה ובהירה לחישוב דמי השכירות עם שינוי העתים. בגלל אי הבהירות שבחוק והעדר שיטת חישוב נאותה רבו ההתדיינויות בנושא קביעת דמי השכירות ודרך חישובם. דומה היה, כי המעוות יתוקן והבהירות תצא לאור עם חקיקת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], שכן נקבעו באותו חוק, בין היתר, אמות המידה לחישוב דמי השכירות של דירות, מאז ולהבא, וכך קובע החוק: "סעיף 42: "דמי השכירות של דירה יהיו כדמי שכירות שהשתלמו בעדה ערב תשל"א (להלן - דמי השכירות היסודיים), בשינויים שייקבעו בתקנות לפי סעיף 45(להלן - התקנות המשנות)". סעיף 45(א): "הממשלה תתקין אחת לשנה תקנות לשינוי דמי השכירות היסודיים" (ובהמשך קובע המחוקק כללים באשר לתקנות המשנות). דומה שעל-פי האמור לעיל די היה לוודא, מה היו דמי השכירות שהשתלמו ערב תשל"א ולהוסיף עליהן את השיעורים שנקבעו בתקנות המשנות, ואנו מגיעים חד וחלק לדמי השכירות החדשים. אך לא היא. צפו ועלו בעיות חדשות. בבג"צ 486/75 [1] הועלו השגות, שנדחו בסופו של דבר, כנגד תוקפן של התקנות המשנות משנת תשל"ה (תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות יסודיים ודמי שכירות בדירות), תשל"ה-1975). בע"א 17/77 [2] נעשתה הבחנה באשר למושג "דמי השכירות שהשתלמו", כשמדובר בבתי עסק וכשמדובר בדירות, וזאת בהתחשב באמור בסעיף 44(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], הקובע לאמור: "בדירה שבעל הבית לא השתמש כלל בזכותו להעלות דמי השכירות בהתאם לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות ובתי עסק), תשכ"ו- 1966(להלן תקנות תשכ"ו), תבוא התוספת לא על דמי השכירות היסודיים אלא על דמי השכירות שהיו מגיעים בעד אותה דירה בתוקף התקנות האמורות". על-פי מה שניתן להבין מתוך האמור בע"א 17/77 [2] הנ"ל, בעמ' 760, הרי, כשמדובר בבתי-עסק, אין התוספת באה אלא על דמי השכירות, כפי שהשתלמו בפועל, ואם בעל הבית לא השתמש בזכותו להעלות את דמי השכירות בהזדמנות אחרת "אין לו להלין אלא על עצמו בלבד אם הזכות נשמטה מידיו". בית המשפט באותו פסק-דין סבר, כאמור, שאם היה מדובר בדירה, כי אז המסקנה הייתה שונה. בבג"צ 486/75 [1] הנ"ל, שדן באופן כולל בתקנות המשנות משנת תשל"ה- 1975, נקבע בעמ' 229לאמור: "סיכומו של ענין: 'דמי השכירות היסודיים' הם לעולם הבסיס לדמי שכירות בדירה, כי כל תוספת לדמי השכירות חייבת להתבטא בתקנות המשנות בדמי השכירות היסודיים. אולם דמי השכירות היסודיים הם גם מרכיב מהותי לשם קביעת הפרופורציה המותרת לצורך התנאי שבסעיף 46(1) לחוק, כמתואר לעיל, והם גם אמת-המידה על-פיה נקבעת ההדרגתיות בעליית דמי השכירות". בעניין זה הוסיף והרחיב בית המשפט בסעיף 6לפסק-דינו, בעמ' .231פסק הדין הזה הבהיר אמנם, כיצד נקבעים דמי השכירות היסודיים, ומה החשיבות שבקביעתם מבחינות שונות, אולם אין בפסק-דין זה מענה חד-משמעי לשאלה, המתעוררת בענייננו - מה משמעות הדברים "דמי שכירות שהשתלמו"; בפסק הדין בע"א 256/73 [3], בעמ' 331נפסק מפיו של כבוד השופט לנדוי (כתוארו אז), כי את המונח "דמי שכירות שהשתלמו" יש לפרש כדמי השכירות, שהדייר חייב היה בתשלומם בפועל ולמעשה בתאריך הקובע. המדובר היה באותו עניין בדמי שכירות לבית-עסק ובתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - שיעורי מקסימום והפחתות), תשל"א-.1971 גם בית הדין לשכירות בחיפה וגם בית המשפט המחוזי בשבתו בערעור, הנחו עצמם על-פי פסקי הדין הנ"ל וכל המשתמע מתוכם, אולם כמוסבר לעיל, הגיעו לכלל מסקנות שונות. הדין הוא, על-פי המסקנה אליה הגיעה ערכאת הערעור, כפי שיוסבר להלן. כאמור לעיל, מצב החקיקה בנושא הגנת הדייר לא הניח את הדעת, וועדות ציבוריות רבות ישבו על המדוכה למצוא פתרונות למצב ולהמליץ על תיקונים בחוקים הקיימים, שיהא בהם כדי לפשט את השיטה כולה ולהצביע על דרך נאותה, פשוטה וברורה לקביעת דמי השכירות. אחת הוועדות, שטיפלה בסוגיה הנדונה, מונתה בשנת 1965, והיא ידועה כוועדת השופט רווה. הוועדה הגישה את המלצותיה ובעקבות המלצות אלה ובמגמה להגשימן הלכה למעשה, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק הגנת הדייר (הוראות שונות) (מס' 2), תש"ל- .1970לאחר דיון בהצעת חוק זו נתקבל ביום 29.3.71חוק הגנת הדייר (הוראות שונות) (מס' 2), תשל"א- .1971חוק זה הביא למספר רב של תיקונים חשובים בחוקים הקיימים, ובין היתר בסעיף 3, שבו הוחלף סעיף 4שבחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954, בנוסח חדש שזה לשונו: "דמי השכירות של דירה שחוק זה חל עליה יהיו כדמי השכירות שהשתלמו בעדה ערב תחילתו של חוק תשל"א (להלן - דמי השכירות היסודיים), בשינויים שייקבעו בתקנות לפי סעיף 10(להלן - התקנות המשנות)". נוסח זה אומץ, בשינויים המתחייבים, בחוק המשולב משנת 1972והוא סעיף 42 שצוטט לעיל. ההסבר לשינוי זה על-פי הצעת החוק הנ"ל ניתן במבוא להצעה, ואתייחס לקטע החשוב לענייננו: "ואלה עקרונות היסוד שבתקונים המוצעים: א. לקבוע את דמי השכירות המשתלמים כיום למעשה בעד דירות כדמי השכירות הבסיסיים במקום השיעורים הקיימים שהיו שונים לגבי סוגים שונים של דירות; כן מוצע לקבוע לדירות שיעורי מקסימום ומינימום חדשים" (ההדגשה שלי - ד' ל'). החוק המשולב משנת 1972משלב בתוכו במקובץ את החוקים שעניינם הגנת הדייר את החוקים כפי שכבר תוקנו בחוק הנ"ל מתשל"א-.1971 השיטה החדשה לחישוב דמי השכירות, שנקבעה כאמור בתשל"א ואומצה בחוק המשולב מתשל"ב, מבוססת על דמי שכירות יסודיים, שעתידים לשמש בסיס ונקודת התחלה לכל חישוב של דמי שכירות לדירות מאז והלאה. דמי השכירות היסודיים הללו נקבעו בצורה די שרירותית, וזאת על שום שהושתתו על דמי השכירות שהשתלמו בפועל ולמעשה בעד הדירות ערב כניסתם לתוקף של התיקונים משנת תשל"א. הכוונה לדמי שכירות מוגדרים, כפי ששולמו למעשה בתאריך הקובע. מאותו יום ואילך תבוא תוספת עתית על דמי השכירות, כל אימת שיותקנו תקנות משנות, והיא תיתוסף לדמי השכירות, המשתלמים בפועל ערב כניסתן לתוקף של התקנות המשנות. מכאן, שבעל בית, הדואג כראוי לענייניו ואינו ישן על זכויותיו, צריך היה להקפיד על כך, שבעקבות כל תקנות משנות ייערך חישוב מחודש של דמי השכירות, על-פי הכללים שנקבעו בחוק מתשל"א- 1971ובעקבות זאת בחוק המשולב משנת תשל"ב- .1972השיטה כפי שנקבעה מאפשרת חישוב פשוט וברור. בעל בית כזה היה צריך להגיע עם דייריו לכלל הסכמה בדבר שיעורי דמי השכירות החדשים, ואם לא, לדרשם בדרך שנקבעה בסעיף 157לחוק המשולב, בנוסח שבתוספת, ואם גם בכך לא היה מצליח להעמיד את דמי השכירות על שיעורם המוסכם, הייתה פתוחה בפניו הדרך להביא את עניינו לפני בית הדין לשכירות, שיקבע את שיעורם של דמי השכירות בדרך החישוב הסלולה שבחוקים הנ"ל. בעל בית, שלא דאג לענייניו בדרך הנ"ל, אפשר שימצא עצמו במצב נחות מבחינת שיעור דמי השכירות, שניתן יהיה לפסוק לטובתו, שעה שיתעורר "מתרדמתו" ויפנה אל בית הדין לשכירות, שכן בית הדין יהיה כבר כבול בהוראות הנקבעות בתקנות המשנות, הקובעות תמיד, על-פי הכללים שבחוק המשולב, כי התוספות תיקבענה באחוז מסוים מדמי השכירות שהשתלמו ערב תחילתן של התקנות (לדוגמה תקנות תשל"ח שצוטטו לעיל והן נושא דיוננו). לאור כל האמור לעיל, צריך היה בית הדין לשכירות, גם במקרה דנן, שעה שהתבקש לקבוע את שיעור דמי השכירות לדירה הנדונה על-פי התקנות המשנות מתשל"ח, להידרש בפשטות לדמי השכירות, שהשתלמו בפועל ולמעשה עובר לתחילת התקנות, בין אם הם משקפים כראוי את דמי השכירות היסודיים, שניתן היה להגיע אליהם תוך יישום נכון של כל התקנות המשנות מאז תשל"א ואילך, ובין אם לא. נשאלת השאלה, אם לעניין זה ישנה משמעות לסייג שקבע המחוקק בסעיף 44(ב) לחוק המשולב, ואם יש ליתן לאותו סייג את אותה משמעות מרחיקת לכת, העשויה להשתמע מהאמור בפסק הדין של בית-משפט זה בע"א 17/77 [2] הנ"ל. אכן, ישנה משמעות לסייג זה, שהרי אין המחוקק משחית מלותיו לריק, אך היא אינה כה מרחיקת לכת, כפי שניתן היה להבין מפסק הדין הנ"ל. כפי שציינתי לעיל, קבע המחוקק כבר בתיקונים על-פי חוק תשל"א נקודת מוצא וקו התחלה, שרירותי כלשהו, לחישוב דמי השכירות, והם כאמור דמי השכירות שהשתלמו בפועל ערב תשל"א. ניתן היה להעלות על הדעת קיומם של בעלי בתים, שלא השתמשו כלל בזכות, שהוקנתה להם בעבר, לדרוש תוספות על דמי השכירות, שהגיעו להם ושהשתלמו להם בעבר, כך שיכול היה להיווצר מצב, שבשנת תשל"א שילם דייר פלוני דמי שכירות נומינאליים, די-היסטוריים, שבינם לבין דמי שכירות ריאליים, גם במגבלות הגנת הדייר, רב המרחק. אמנם כן, ניתנה לבעלי הבתים הזדמנות להעלות את דמי השכירות עוד לפני כניסתו של החוק המשולב לתוקפו, דהיינו, על-פי תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בדירות ובבתי עסק). אותם בעלי בתים, שניצלו הזדמנות זו, העמידו את דמי השכירות על שיעורם ההולם, אמנם במגבלות הקיימות משום היות הדירה דירה מוגנת. עד כמה שמדובר בבעלי בתים שכאלה, דמי השכירות שהשתלמו בתשל"א הם הבסיס לחישוב דמי השכירות לפי החוק המשולב. אולם, לבעלי בתים, שלא ניצלו הזדמנות זו כלל ועיקר, פתח המחוקק פתח תקווה בכך שהתקין את ההוראה שבסעיף 44(ב), שתכליתה לאפשר לבעלי בתים כאלה לחשב את דמי השכירות הבסיסיים והיסודיים לפי החוק המתקן מתשל"א, לפי החוק המשולב לא על-פי מה שהשתלם בפועל בתשל"א, אלא על-פי "דמי השכירות שהיו מגיעים בעד אותה דירה בתוקף התקנות האמורות" (הכוונה לתקנות תשכ"ו). בעל בית, שניצל את זכותו לפי תקנות תשכ"ו, הוראות סעיף 44(ב) לא תחולנה על עניינו, שהרי נאמר במפורש ברישא לסעיף משנה זה, שהוא יחול "בדירה שבעל הבית לא השתמש כלל בזכותו להעלות את דמי השכירות בהתאם לתקנות..." (האמור בתקנות תשכ"ו-1966; ההדגשה שלי - ד' ל'). לידתו של סעיף 44(ב) גם הוא בחוק המתקן משנת תשל"א (סעיף 5שבחוק, המתקן את סעיף 7לחוק מתשי"ד). למעמיק חקר, עוד יותר, בהתפתחות חקיקת סעיף זה ייאמר, כי בהצעת החוק מתש"ל לא מצינו את ההוראה, כפי שהתגבשה בסופו של דבר בסעיף 44(ב), אלא נוסח אחר, והלבוש הסופי נתפר בעת הדיון בחוק עצמו בבית המחוקקים. זו הייתה בעיקרה השקפתו של בית המשפט המחוזי בשבתו בערעור, ופסיקתו משקפת לא רק את דעתו בעניין דנן אלא גם השקפת בתי המשפט המחוזיים בחיפה ובתל-אביב-יפו במקרים דומים (ע"א (חי') 13/76[4], בעמ' 211, וכן ע"א (ת"א) 399/74[5], בעמ' 150). בעניין דנן ניצלו המערערים את זכותם להעלות את דמי השכירות מכוח תקנות תשכ"ו. דמי השכירות, אשר נקבעו למושכר דנן על-ידי בית הדין לשכירות בחיפה, בת"ש 509/66, אכן התחשבו בתקנות תשכ"ו. לפיכך, ככל שמדובר בעניין דנן, כל תוספת לדמי השכירות בעקבות תקנות משנות צריכה להיקבע על-פי בסיס דמי השכירות ששולמו בפועל ערב תחילתן של התקנות המשנות. בענייננו דמי שכירות אלה היו בסך 300ל"י לחודש. צדק איפוא בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי על סמך בסיס זה יחושבו דמי השכירות החדשים על-פי תקנות תשל"ח-.1978 הערעור, עד כמה שהוא מופנה לחלק זה של פסק הדין, דינו להידחות. אשר לחיוב בתשלום דמי שירותים, אשר בוטל על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק-דינו, ייאמר כי גם בנושא זה הדין עמו. סעיף 63לחוק המשולב קובע, כי בעל הבית חייב לספק שירותים מסוימים לדיירי הבית, כגון: ניקוי החצר, הכניסה וחדר המדרגות ועוד כיוצא באלה. בעל הבית חייב להוציא את הוצאות השירותים ואילו הדיירים ישלמו לבעל הבית תשלום חודשי קבוע בסכום, בשיעור ובאופן שייקבעו בתקנות, בעד השירותים הנ"ל. לא סיפק בעל הבית כלל שירותים אלה, פטורים הדיירים מתשלום דמי השירותים. יתרה מזו - על-פי סעיף 64, לדיירים במקרה כזה הזכות לספק השירותים ביוזמתם ועל חשבונם ולתבוע החזר חלקם מאת בעל הבית. שאלה אחרת, שאינה מתעוררת במקרה זה, היא, מה הדין אם בעל הבית מספק שירותים אך לא בהיקף המלא או ברמה הדרושה. תשובה לקושיה זו אינה מתבקשת בענייננו, ונשאירה בצריך עיון למקרה המתאים. המערערים בתביעתם טענו, כי הם מספקים שירותים לדיירי הבית, וכי אף תוקנו תיקונים יסודיים, שעל המשיבים הייתה החובה להשתתף במחצית ההוצאות הכרוכות בהן. לפיכך, במסגרת הסעד, ביקשו חיוב בתשלום דמי שירותים והוצאות תיקונים. המשיבים בכתב הגנתם טענו במפורש, כי המערערים אינם נותנים כל שירותים שהם, וכי הדיירים, כולל המשיבים, מבצעים זאת בעצמם ועל חשבונם. אשר לתיקונים יסודיים הטענה היא, כי המערערים לא הם שביצעו את התיקונים הללו, אלא המשיבים עשו כן על חשבונם. נוכח האמור בכתב ההגנה, שומה היה על המערערים להוכיח, כי סיפקו את השירותים שהם חייבים בהם לפי סעיף 63לחוק המשולב, וכי ביצעו את התיקונים היסודיים ושילמו את ההוצאות הכרוכות בכך. עובדות אלו לא הוכחו בעת הדיון בבית הדין לשכירות. משום כך, אל נכון, לא חייב בית הדין את המשיבים בתשלום ההוצאות הכרוכות בתיקונים היסודיים, אולם מאותו טעם עצמו היה חייב לדחות גם את התביעה לתשלום דמי שירותים, שהרי גם עובדה זו, שהוכחשה, לא הוכחה כלל. פסק הדין של בית הדין לשכירות אינו מתייחס כלל לשאלה זו שבמחלוקת וממילא גם לא מכריע בה. בא-כוח המערערים בסיכומיו מקדיש לא מעט מטענותיו לשאלה, אם הוכיח או צריך היה להוכיח משלוח דרישות תשלום למשיבים ואם לאו. עניין זה אינו חשוב כלל ועיקר לצורך ההכרעה בסוגיה המרכזית שבמחלוקת. בצדק לא ראה בית המשפט בדרגת הערעור כל חשיבות בעובדה זו והוא, כבית הדין לשכירות לפניו, לא ראה צורך לקבל ראיות בנדון. אשר על-כן, על-פי כל האמור לעיל, דין הערעור על כל חלקיו להידחות. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 500,7 שקלים. הנשיא מ' לנדוי: אני מסכים. השופט מ' שמגר: אני מסכים. בית המשפט העליוןערעור לעליוןערעורשכירותדמי שכירות