ערעור על ועדה רפואית שקבעה 0 אחוזי נכות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על ועדה רפואית שקבעה 0 אחוזי נכות: סגן הנשיא י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נז/99-182) על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (תב"ע נז/01-51; השופטת פרוז'ינין כדן יחיד), בו נדחה ערעורו של המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 11.9.1996. 2. המערער נפגע בברכו הימנית בתאונת עבודה שאירעה ביום 24.1.1989. הוועדה הרפואית לעררים קבעה למערער דרגת נכות בשיעור 0%. בהליך קודם (תב"ע נה/01-253) הוחזר עניינו של המערער, בהסכמת הצדדים, אל הוועדה הרפואית לעררים על מנת "שתבחן את הצילומים נשוא התעודה הרפואית מיום 9.8.92 ולאחר מכן תשוב ותקבע את דרגת נכותו הרפואית. במידה ותשוב ותמצא לנכון לקבוע מצב קודם - תתן החלטה מפורטת ומנומקת, על סמך נתונים מוכחים, כנדרש בפסיקה". 3. בהחלטתה מיום 11.9.1996 קבעה הוועדה הרפואית לעררים כדלקמן: "לבקשת בית הדין עיינה הועדה מחדש בצילומי הרנטגן מ9.2.92- ברכיים ורואה שוב את השינויים הארטורוטיים הלא קשים בשתי הברכיים הבולטים קצת יותר בימין. בעיון בתיק התובע מופיעה התשובה הרישמית על צילומים אלה חתומה ע"י דר' פורשמיט מקופ"ח מיום 9.8.92 בו מצויין "צילום ברכיים שינויים ארטרוטיים". הווה אומר שהרופאה שבדקה את הצילומים לא ראתה אפילו את ההבדלים הקלים במימצאים של שתי הברכיים. לאור מימצאים אלה חוזרת הועדה להחלטתה מיום 11.6.95 וקובעת שמצב הברך שווה ודומה לברך הימנית והינו קונסטיטוציונאלי ולא טראומטי ובודאי שאינו תוצאה של מחלה מקצועית. הנ"ל במקצועו מסגר מקצוע שאינו דורש מאמץ יתר לברכיו. הועדה רוצה גם להתריע כל כך שלימוד מדוייק של הישתלשלות מחלתו עברה הועדה על חומר רב וציינה את האמור לעיל. מן הראוי שכל החומר המצוי יובא בפני בית הדין." 4. בהליך ערעור על החלטה זו שהוגש לבית הדין האזורי, דחה בית הדין את הערעור, בקבעו כדלקמן: "5.א. מקובלים עלי טיעוני ב"כ המשיב במלואם. מטופס ההודעה על פגיעה בעבודה שהגיש המערער ביום 7.2.89 עולה כי ביום 24.1.89 נפל המערער מסולם בעת שעבד במינימרקט כמנהל חנות. אמנם בבקשתו לקביעת דרגת נכות מתייחס המערער לנפילה 'על הברכיים', אולם אין אף לא באחד מהטפסים שהגיש המערער התייחסות למחלת מקצוע או למיקרוטראומה, ולא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לקביעה מעין זו. לאור האמור לעיל אין תימה כי הוועדה לא הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר הנדל הקובע כי: 'מחלת המקצוע אחראית ל50%- מהנזק' (חוו"ד מיום 21.8.94, סעיף סכום ומסקנות). ב. בהעדר מחלת מקצוע, הרי ברור שאם לא מצאה הוועדה הבדלים בין הברכיים, תומך ממצא זה במסקנה כי מצב ברכיו של המערער אינו נובע מהתאונה מיום 24.1.89, אלא ממצב קונסטיטוציונאלי. יתר על כן, כבר בהודעת התובע מיום 7.2.89 עולה כי אין הוא עובד כמסגר. ג. הוועדה הקובעת אחוזי נכות לצורך קבלת גמלת ניידות אכן אינה עוסקת כלל בשאלת הקשר הסיבתי, ועל כן אין ללמוד מקביעותיה דבר לענייננו. 6.לאור כל האמור לעיל אין כל טעות שבחוק ועל כן דין הערעור להדחות." 5. על כך הוגש הערעור שלפנינו. 6. הטענות העיקריות של ב"כ המערער לפנינו הן כדלקמן: (א) לא היה מקום לכך שהוועדה הרפואית לעררים תשלול מחלת מקצוע של המערער, מאחר והמערער טרם הגיש תביעה פורמלית להכיר בנכותו כמחלת מקצוע; (ב) על פי הממצא שהיה לפני הוועדה, יש חיזוק לטענה כי מצב ברכיו של המערער הוחמר עקב התאונה והחבלה בברך ימין; (ג) על הוועדה היה להתייחס לממצאי הוועדה לעררים על פי ההסכם בדבר גימלת ניידות והאמור בחוות דעתו של ד"ר הנדל מיום 9.10.1996 בקשר לכך. הוועדה היתה חייבת להתייחס לממצאי הוועדה הנ"ל כאל מסמך רפואי אחר, המחייב הנמקה על ידי הוועדה אם היא בדעה שאין לקבל את הממצאים; (ד) מאחר והוועדה הרפואית מדרג ראשון קבעה קיום קשר סיבתי בין נכותו של המערער לבין התאונה, לא היתה הוועדה הרפואית לעררים מוסמכת לשלול קשר סיבתי זה; (ה) יש להורות למוסד לביטוח לאומי לבדוק את המערער כאילו הגיש תביעה למחלת מקצוע ו/או מיקרוטראומה ולדון בשאלה האם נגרם למערער נזק בברכיו כתוצאה מעבודה כמסגר עד שנת 1985. 7. הטענות העיקריות של ב"כ המוסד לביטוח לאומי לפנינו הן כדלקמן: (א) המוסד מסכים כי קביעת הוועדה הרפואית לעררים לעניין מחלת המקצוע איננה במקומה, על אף שנכנראה היא נכונה, וזאת מאחר והמערער לא הגיש תביעה להכרה במחלת מקצוע. קביעה זו נעשתה בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר הנדל מיום 21.8.1994 בה הוא הזכיר את נושא מחלת המקצוע; (ב) הוועדה פעלה על פי פסק הדין ב-תב"ע נה/01-253 אשר החזיר את עניינו של המערער אליה, והחלטתה היא החלטה רפואית אשר אין לערער עליה; (ג) צילומי הרנטגן של המערער מיום 9.8.1992 חיזקו את דעת הוועדה כי התאונה מיום 24.1.1989 לא גרמה לפגיעה חמורה בברך ימין יותר מאשר מצבה של ברך שמאל, זולת שינויים מועטים; (ד) הוועדה הרפואית לעררים אינה מחויבת לקבל את ממצאיה של הוועדה לעררים בגימלת ניידות, מה גם שפסק הדין ב-תב"ע נה/01-253 לא הנחה אותה להתייחס לממצאי הוועדה לעררים בגימלת ניידות; (ה) לא ניתנה החלטה סופית בעניין קיום קשר סיבתי בין התאונה לבין ליקויי המערער. 8. לאחר עיון בטיעוני הצדדים הגענו למסקנה כי הוועדה הרפואית לעררים פעלה כנדרש ממנה על פי פסק הדין ב-תב"ע נה/01-253 (ר' פיסקה 2 לעיל). כמו כן, לא היתה הוועדה הרפואית לעררים חייבת להתייחס או לנמק את מסקנותיה בשים לב לממצאי הוועדה לעררים בגימלת ניידות, הן משום שהדבר לא נאמר בהנחיות בפסק הדין ב-תב"ע נה/01-253 והן משום שמהות ההחלטה בוועדה לגימלת ניידות בה נקבע אחוז המוגבלות בניידות, שונה ממהות ההחלטה בעניין הקשר הסיבתי ודרגת הנכות בענף נפגעי עבודה. לאור זאת, גם אנו איננו מוצאים טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 11.9.1996, בקבעה העדר קשר סיבתי בין התאונה שאירעה למערער לבין מצב ברכו הימנית. 9. באשר לנושא מחלת המקצוע או המיקרוטראומה הרי שלאור טיעוני המוסד לביטוח לאומי בנושא זה, פתוחה הדרך בפני המערער לפנות אל פקיד התביעות בתביעה להכיר בפגיעתו כמחלת מקצוע או כמיקרוטראומה. 10. לאור כל האמור לעיל, הערעור של המערער נדחה, בכפוף לאמור בפיסקה 9 לעיל. 11. אין צו להוצאות.רפואהנכותאחוזי נכותועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואית