קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטת המכון לבטיחות בדרכים: 1. המערער בעל רשיון נהיגה. ביום 25.11.00 התקבל לבית החולים לגליל המערבי בנהריה לאחר תאונת דרכים, שבה לא נחבל. במהלך שהייתו בחדר המיון "... נצפו ארבעה ארועים קצרים - כמה שניות של גלגול עיניים, התעקמות פנים, פרכוסים טוני-קלוניים ביד הימנית ומצב בלבולי במשך כמה דקות לאחר הארועים". 2. סיכום המחלה שניתן על ידי מחלקת עצבים בעת שחרורו של המערער ביום 28.11.00, מסתיים בפרק "מהלך ודיון" וזו לשונו: "מדובר בחולה בן 50 עם המיפרזיס ספסטי משמאל, אחרי חבלת ראש קשה בילדותו, שהתקבל עקב ארועים חוזרים, סה"כ 5 - ביום קבלתו, של איבודי הכרה ופירכוסים חלקיים. CT מוח - שינויים ישנים של טראומה קשה של המוח. EEG לא תקין עקב איטיות מה. הוחל טיפול בT.TERIL CR-. משתחרר לביתו עם ההמלצות הבאות: להמשיך טיפול ב-CR 300 mgX2/d T.TERIL לבצע בדיקות דם - ספירת דם, אלקטרוליט ים, רמת תרופה בדם.ו נהיגה אסורה - לשלוח מכתב למשרד הרישוי." (ההדגשה הוספה).נ 3. בעקבות מכתב זה, נבדק המערער במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. המלצת המכון התקבלה אצל המשיבה, ובעקבות זאת, ביום 29.3.01, נשלחה הודעה למערער כי הוא אינו כשיר לנהוג בכל כלי רכב מסיבה נוירולוגית, וכי יוכל לבקש בדיקה נוספת כעבור שנה ממועד זה. 4. המערער הגיש ערר על החלטה זו. הוא נבדק על ידי פרופ' י' גולדהמר, שנתן חוות דעת ביום 15.1.02 ובה ציין נתונים לגבי המשיב. בין השאר כתב שהמשיב הפסיק טיפול בתרופה טגרטול שהומלצה על ידי בית החולים בנהריה. ד"ר גולדהמר מצא "המיפרזיס ספסטית משמאל, בעיקר של היד, שאינה פוקציונלית." וכך כתב ד"ר גולדהמר בפרק הדיון (ההדגשות הוספו): "אינו מודע להתקפים שלו, ואין לו תובנה לגבי מחלתו, ולצורך בטיפול מונע. יש לו התקפים אפילפטיים מוקדיים, עם הכללה משנית חלקית, לאחרונה בנובמבר 2000. קיימת הצדקה להשעיית רשיונו. מידע מפיו אינו אמין לחלוטין. רק לאחר שיהיה במעקב נוירולוגי מסודר ויקבל טיפול, עם רמת תרופות טובה, יהיה מקום לדיון מחדש." 5. בעקבות חוות הדעת הודיעה המשיבה למערער במכתב מיום 20.2.02 כי ועדת הערר המליצה לרשות הרשוי לדחות את הערעור, וכי המערער יוכל להבדק במכון הרפואי החל מתאריך פברואר 2003. על החלטה זו הוגש ערעור זה. 6. בהודעת הערעור מלין ב"כ המערער על כך שהועדה דחתה את הערעור מבלי למסור לו תוצאות הבדיקה הרפואית שנערכה, ממצאיה ונימוקיה. בכתב התגובה עותרת ב"כ המשיבה לדחות את הערעור על הסף מחמת העדר הנמקה, ומכיוון שאינו מעלה שאלה משפטית. לחלופין, היא מצרפת את המסמכים וכותבת שההחלטה ראויה. לענין המצאת מסמכים רפואיים היא מציינת כי הוצע למערער לקבל עותקי המסמכים הרפואיים, תמורת תשלום שנקבע. 7. בטעון שבפני חוזר ב"כ המערער ומתלונן על כך שאין בהחלטה נימוקים. עוד הוא מציין שהמערער נכה וזקוק למכונית לצרכי עבודתו, והוא נוהג מזה 27 שנים ללא הרשעות, לרבות בגין חניה שלא כחוק, ואף קיבל פעמים מספר תעודה של נהג זהיר. לענין נטילת התרופות, הוא טוען שהמערער הוטעה על ידי רופאיו לחשוב שאינו זקוק לתרופה, ואילו ידע שאי נטילת התרופה תביא לפסילתו מנהיגה, היה ממשיך ונוטל אותה. 8. ב"כ המערער מפנה לקביעתו של ד"ר גולדהמר לגבי הצורך במעקב נוירולוגי מסודר וקבלת טיפול, ומציע שיש בכך כדי להצדיק ביטול הקביעה שבדיקה מחודשת תותר רק מפברואר 2003. הוא הציע שימונה נוירולוג מוסכם, שיעקוב אחר המערער, ולכשימצא אותו כשיר לנהיגה, יודיע זאת לועדה. 9. ב"כ המשיבה השיבה שבעקבות הבקשה לקצר את התקופה עד לבדיקה חוזרת, פנתה לועדה ונענתה שהמעקב הנוירולוגי מחייב ארכה, כדי לעקוב אחר נטילת התרופות והשפעתן. היא הזכירה את הסיכון הנובע מנהיגה על ידי המערער, אלא אם מובטח מצבו. עוד אמרה "אם ניווכח שמצבו השתפר, הועדה תשקול בחיוב להחזיר לו את הרשיון. כשפניתי מראש וביקשתי קיצור תקופה, לא היתה הסכמה. מבחינה רפואית יש צורך בתקופה ארוכה יותר כדי לבחון את האיש ומצבו הרפואי." 10. לטענות בדבר העדר הרשעות בנהיגה, הודיעה שלמערער היו 4 תאונות דרכים, בשנים 1976, 1986, 1992 וזו שבגינה הגיע לבית החולים בנהריה וניתנה המלצה למנוע בעדו לנהוג, בשנת 2000. עוד ציינה שלמערער "מספר לא קטן של עבירות תנועה שחלקן חמורות". 11. על פי תקנה 195א(ג) לתקנות התעבורה, המועד לבדיקה מחודשת על ידי הרופא המוסמך הוא שנה אחת מיום מתן ההחלטה של ועדת הערר, אלא אם קבעה ועדת הערר מועד אחר. בעניננו קבעה הועדה מועד של שנה מיום החלטתה. 12. כפי שעולה מחוות דעתו של פרופ' גולדהמר, עליה ביססה ועדת הערר את החלטתה, המערער "אינו מודע להתקפים שלו, ואין לו תובנה לגבי מחלתו, ולצורך בטיפול מונע". בהנחה שבעקבות נקיטת ההליכים ויעוץ משפטי שקיבל המערער, יש לו תובנה לגבי מחלתו ולצורך בטיפול מונע, הרי נדרש פרק זמן, כפי שקובע פרופ' גולדהמר, שבמהלכו יהיה המערער "... במעקב נוירולוגי מסודר ויקבל טיפול, עם רמת תרופות טובה...". פרופ' גולדהמר לא ציין מהו הזמן הדרוש, ויתכן שלא ניתן לקבוע תקופה כזו. 13. כאמור, הועדה הגבילה את המערער בפניה חוזרת לתקופה של שנה, ולא ברור אם עשתה זאת על דרך השגרה, שהרי זו "ברירת המחדל", או שנראה לה שתדרש תקופה כזו לפחות, כדי לבחון את כשרותו של המערער. 14. לפיכך, איני רואה מקום להתערב בהחלטתה של הועדה. עמדתה של הועדה, כפי שהובעה על ידי ב"כ המשיבה, לפיה מוכנה הועדה לשקול בחיוב החזרת הרשיון אם תיווכח הועדה שמצבו של המערער השתפר, נראית לי ראויה. ניתן להניח שאם תוגש לועדה בקשה לפני המועד שקבעה, והבקשה תלווה בתעוד רפואי מהימן, לפיו נמצא המערער בטיפול רפואי ובפיקוח רפואי, נוטל תרופות ומצבו מאפשר לו נהיגה, תשקול הועדה אם לקצר את התקופה שקבעה אם לאו. 15. התוצאה היא שהערעור נדחה. אני מחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך 5,000 ש"ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום, ותתווסף לו תוספת בשעור מע"מ.משפט תעבורההמכון הרפואי לבטיחות בדרכיםבטיחות בדרכיםערר