עתירה לבג''ץ להורות על הגשת כתב אישום

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה לבג''ץ להורות על הגשת כתב אישום: הנשיאה ד' ביניש: בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים כי נורה למשיבה להגיש כתב אישום כנגד אדם, שהם טוענים כי הוא נהג אוטובוס שדרס את בתם הקטינה. 1. האירוע נשוא העתירה אירע ביום 15.12.2006, עת נפגעה הקטינה זוהר אלדבח (להלן: זוהר) בתאונת דרכים. התאונה התרחשה במסלול הנסיעה הרגיל של אוטובוס בבעלות חברת א. ראם שאכן הסיע באותו הבוקר ילדים ועבר במקום התאונה. על פי החשד נפגעה הקטינה על ידי האוטובוס ולאחר מכן נמלט נהג האוטובוס, מר ציון ברבי (להלן: הנילון) מהמקום עם רכבו. כתוצאה מהפגיעה נפצעה הקטינה קשות ונגרמו לה פגיעות וחבלות של ממש. מיד לאחר האירוע החלה משטרת מרחב השפלה בחקירתו. האוטובוס החשוד נבדק, מקום התאונה תועד ונגבו עדויות הנילון, הוריה של זוהר ועדים נוספים. לאחר כמה חודשי חקירה הוחלט במשטרה על סגירת התיק מחוסר ראיות מספיקות. ערר שהגישו העותרים על החלטה זו נדחה. עוד טרם קבלת ההחלטה על ערר זה הגישו העותרים את עתירתם ובה ביקשונו כי נורה על קבלת החלטה בערר, וכן כי נורה על העמדת הנילון לדין על בסיס הראיות הקיימות בתיק. במסגרת ראיות אלה הצביעו העותרים על העובדה כי זוהר מסרה לאימה מיד לאחר התאונה כי אוטובוס הוא שפגע בה (ולא כלי רכב אחר); על עדותם של שני עדי ראיה קטינים שהעידו כי ראו אוטובוס עובר במקום בעת התאונה, ואחת מהם אף העידה כי ראתה אוטובוס, הדומה בצבעיו לרכבו של הנילון, פוגע בזוהר; על העובדה כי דיסקט הטכוגרף, היא "הקופסא השחורה" של האוטובוס, הוצאה בסמוך לאחר התאונה והזמן בה שובש; ועל עדותו של נהג אוטובוס הסעות אחר שעבר במקום והעיד כי ראה רכב, הדומה בתיאורו לרכבו של הנילון, פוגע בקטינה כלשהיא במקום התאונה. 2. ביום 25.10.2010, לאחר ששמענו את טענות הצדדים, קבענו כי בנסיבות העניין ונוכח הראיות שהוצגו על ידי העותרים והמצויות בידי המשטרה, יש מקום לבחון פעם נוספת ובקפידה את אפשרות ההעמדה לדין. ביום 31.3.2011 הגישה המשיבה הודעה מעדכנת ובה מסרה כי בעקבות החלטתו של בית משפט זה, נערכה על ידי המשנה לפרקליט המדינה ומנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה, בחינה מחודשת של ההחלטה לדחות את ערר העותרים, ובתום הבחינה נתגבשה עמדתם כי דחיית הערר וההחלטה שלא להגיש כתב אישום, היא החלטה מתחייבת בשל היעדר ראיות מספיקות לצורך הרשעה. בהודעתה פירטה המשיבה את הפגמים בראיות: מבדיקה שנערכה לאוטובוס החשוד בסמוך לתאונה לא נמצאו על האוטובוס ממצאים המעידים על מעורבותו בתאונה וכן לא נמצאו עדויות לניקיון שנערך לו עובר לבדיקה; קטינה נוספת, שישבה בתוך האוטובוס, העידה מיד לאחר האירוע כי לא ראתה את התאונה או חשה בפגיעה, אף שציינה כי הנהג נסע במהירות ו"דילג" על כמה תחנות איסוף. בנוסף ציינה המשיבה כי קיימות סתירות בין העדויות שנגבו בסמוך לאירוע ואלו שנגבו חודשים מספר לאחריו, וכי העדויות ה"מסבכות" הממקמות את האוטובוס של הנילון בקרבת מקום לתאונה, הן העדויות המאוחרות שנגבו רק חודשים לאחר התאונה. לגבי אחת מהן - עדות הקטינה שטענה כי ראתה את התאונה ממש, ואף עצרה את האוטובוס ומסרה לו כי פגע בילדה - נמסר כי היא נגבתה שבעה חודשים לאחר התאונה, ורק לאחר שאביה של זוהר פנה אל העדה ומסר לה שמחפשים עדים לתאונה. לא זו אף זו - המשיבה ציינה כיוון חקירה אחר, המטיל את האחריות לתאונה על נהג אוטובוס הסעות ילדים נוסף שעבר במקום שצבעיו שונים (ושנהגו הוא אחד מעדי הראיה שהצביעו על הנילון כחשוד בתאונה), והצביעה על ראיות בכיוון זה - כגון הצבעים שציינה זוהר עצמה מיד לאחר התאונה. כיוון חקירה זה לא מוצה, וניסיונות להשלים את החקירה לגביו לא צלחו, בין היתר משום שדו"חות הפעולה הראשוניים של המשטרה נגרסו לאחר הצפה בארכיון תחנת המשטרה. נוכח בעיות אלה בחומר הראיות קבעה המשיבה כי גם בדיקה חוזרת לא העלתה כי יש מקום להתערב בהחלטת המשטרה לסגור את התיק מחוסר ראיות. בתגובה להודעה זו שבו העותרים והציגו את הראיות המבססות בראייתם את אחריות הנילון לתאונה, וגרסו כי הם עומדים על עתירתם. 3. נקדים ונאמר כי לאחר ששמענו את טענות הצדדים ובחנו את החומר המצוי בידינו לא מצאנו כי המקרה שבפנינו הוא מהמקרים החריגים שבחריגים שבהם יתערב בית משפט זה בשיקול דעתן של רשויות התביעה. על פי ההלכה הנהוגה מימים ימימה בבית משפט זה, ההחלטה האם קיימות ראיות המעלות חשד סביר כלפי החשוד ומצדיקות העמדה לדין היא החלטה שבסמכותו של התובע (בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פ"ד נט(1) 199, 220 (2004)). התערבות בית המשפט בהחלטה כזו תהיה מצומצמת אף יותר כאשר נסמכת החלטה מסוג זה על היעדר ראיות, בניגוד לנימוקים אחרים לסגירת התיק ((בג"ץ 4736/98 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1) 659, 664-665 (2000)). במקרה שלפנינו, משנבחנה החלטת התובע המשטרתי פעם ופעמיים על ידי הגורמים המקצועיים בפרקליטות המדינה, ומשאלה לא מצאו לשנותה, איננו רואים להורות על קיום הליך פלילי כשהתובע אינו סבור שיוכל להשיג בו הרשעה בשל היעדר ראיות לכאורה. 4. בשולי הדברים, אך לא בשולי העניין, נשוב ונדגיש ונזכיר את חובתם של גופי החקירה לפעול כמיטב יכולתם על מנת שחקירות פליליות - בהן חשיבות רבה כל כך לראיות פורנזיות, עדויות שהינן נקיות מהשפעות חיצוניות וכדומה - ייערכו בסמוך ככל הניתן לאירוע הנחקר, על מנת שחומר חקירה יישמר באופן שיאפשר בחינת כיווני חקירה נוספים בבוא העת. זאת, בוודאי כאשר נושא החקירה הפלילית הוא פגיעות גוף חמורות כמו במקרה שלפנינו. בענייננו אמנם פתחה המשטרה בחקירה מיידית, אך נראה כי כיווני חקירה מסוימים נחקרו באופן שטחי בלבד ולא מוצו. עם זאת לא מצאנו, בחלוף מעל ארבע שנים מקרות התאונה, ולאחר שהורינו על בחינה חוזרת של חומר הראיות, כי יש טעם או אפשרות מעשית להמשיך בחיפוש ראיות נוספות או להשלים כיווני חקירה. העותרים שלפנינו הם הוריה של זוהר, שנפגעה ליד ביתה, בעת שהלכה לבית ספרה - באזור בו היא אמורה לכאורה להיות מוגנת ביותר מפני כל רע. אין ספק כי על המשטרה לפעול על מנת לצמצם את פגיעתם הרעה של נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח, בין היתר באמצעות הרתעה על ידי העמדה לדין של האשמים. אנו מבינים לליבם של העותרים ולרצונם להביא את מי שפגע בבתם הקטנה לדין. עם זאת, נראה כי  בעניין שלפנינו פעלה המשטרה כמיטב הבנתה את האירוע, ואף אם ניתן למצוא פגמים מסוימים בהתנהלותה, לא ראינו כאמור טעם במתן צו שיורה לה לשוב ולחקור כיווני חקירה אחרים. ההכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה היא בידי התביעה, עניינה של התאונה נשוא העתירה נבחן בדרגים בכירים של התביעה, ונקבע כי אין בראיות המצויות בידיה די כדי לגבש תיק שיאפשר הרשעה במשפט פלילי. נוכח האמור לעיל, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש. משפט פליליבג"ץ (בית המשפט הגבוה לצדק)