עתירה למחיקת הערת אזהרה

בהליך זה מבקשים העותרים שיוצהר שהסכם המכר "לא נעשה כלל ו/או בטל מעיקרו ו/או בוטל ו/או לא מומש מעולם, ולהורות לרשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל למחוק את הערת האזהרה אשר נרשמה ולתקן את הרישום בספרים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה למחיקת הערת אזהרה: המבקשת מס' 1(להלן המבקשת) היא אמם של המבקש מס' 2ושל המשיב מס' .2 המשיבה מס' 1נשואה למשיב מס' .2 בין המבקשת לבין המשיבים 1ו- 2נכרת ביום 11.6.90הסכם (נספח ב' לבקשה - להלן הסכם המכר). בהסכם זה התחייבה המבקשת למכור למשיבים 1ו- 2דירה כמפורט בהסכם המכר (להלן הדירה), תמורת 000, 60דולר. בהליך זה מבקשים העותרים שיוצהר שהסכם המכר "לא נעשה כלל ו/או בטל מעיקרו ו/או בוטל ו/או לא מומש מעולם, ולהורות למשיבים 3ו- 4(רשם המקרקעין ומינהל מקרקעי ישראל) למחוק את הערת האזהרה אשר נרשמה על-ידי המשיבה 1ולתקן את הרישום בספרים". חרף החזות החיצונית של העתירה שבפני, בה נמנה המשיב מס' 2על המשיבים, הרי שמבחינת התוכן הוא חלק בלתי נפרד מהמבקשים. כמוהם - גם הוא, מבקש שתינתן ההצהרה האמורה השוללת את זכותו בדירה. גירסת המבקשים והמשיב מס' 2היא, שהסכם המכר לא נכרת אלא כדי לאפשר למשיבים 1ו- 2לקבל משכנתא מבנק לאומי למשכנתאות, זאת לצורך רכישת מגרש בהרצליה פיתוח. גירסת המשיבה מס' 1היא שמדובר בהסכם מכר אמיתי. לפי גירסתה, נמכרה דירת מגוריה ברח' ברל לוקר 27/24(להלן דירת ברל לוקר) ובתמורה שנתקבלה מהמכירה, ביחד עם משכנתא שנקלחה לצרכים אלו, נרכשה "הדירה" נשוא הסכם המכר, וכן המגרש בהרצליה פתוח. בהקשר זה מדגישה המשיבה מס' 1כי הזכויות בדירת ברל לוקר, שהיתה דירת מגורי המשיבים 1ו-2, הועברו אליה מכח הסכם יחסי ממון בין בני זוג שנעשה בינה לבין בעלה (המשיב מס' 2), ואושר על-ידי בית המשפט. בין בני זוג אלו פרצו סכסוכים והיו חילוקי דעות שונים, ומגוריהם נפרדו לתקופה מסוימת. בשלב מסויים הם ניסו להשלים ביניהם, ואף חזרו להתגורר יחדיו, וחרף העובדה שהזכויות בדירת ברל לוקר היו בידי המשיבה מס' 1, היא חזרה וסמכה על בעלה, ונתנה לו למכור את הדירה, ליטול את התמורה, ולבצע בתמורה את העסקאות האמורות (רכישת "הדירה" ורכישת המגרש בהרצליה פיתוח). לאחר שנחתם הסכם המכר דווח על כך למס שבח מקרקעין, ואולם הזכויות ב"דירה" לא הועברו למשיבים 1ו- 2בלשכת רישום הקרקעות. בינתיים חזר ופרץ סכסוך בין בני הזוג, ובנסיבות אלו ביקשה המשיבה מס' 1לרשום הערת אזהרה אודות זכויותיה "בדירה". בינתיים, ובאופן "מקרי", רוצה המבקשת (אמם של המבקש 2והמשיב 1) ליתן את הדירה מתנה למבקש 2, ולכך מפריעה הערת האזהרה, ומכאן בקשה זו. התמונה המצטיירת בהליך זה היא ברורה. לבני משפחת בוחסירה (המבקשים והמשיב מס' 2) יש אינטרס משותף שלמשיבה מס' 1, איתה הסתכסך בעלה (המשיב מס' 2), לא יהיו זכויות ב"דירה". הוא שאמרתי, ש"החזית הדיונית" איננה משקפת את "החזית הכלכלית". טענת בני משפחת בוחסירה היא שהסכם המכר הוא חוזה למראית עין, והשאלה היא אם אכן כאלו הם פני הדברים. אם יתברר שאכן היה הסכם המכר הסכם למראית עין, אזי אין חולק כי מכח סעיף 13לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1972, "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל...". נקודת המוצא היא שמה שנראה לעין, היינו הסכם המכר, הוא הסכם שריר וקיים ומחייב, ומבטא את רצון הצדדים, זאת כל עוד לא יוכח אחרת. עול ההוכחה להוכיח את אי תקפות ההסכם מוטל על שכם המבקשים (השווה ע.א. 22/63פד"י יז 1410). אני מסכים עם טעון המבקשים בסיכומיהם, שאת הכוונה ליצור הסכם למראית עין, ניתן להסיק מהנסיבות כולן, ואולם חוששני שהם לא עמדו בנטל הדרוש. הבל פה של בעלי אינטרס איננו מספיק כדי להרים נטל זה. שלושה היו שותפים להסכם המכר ואבחן להלן את עדות שלושתם. המבקשת שהעידה בפני הציגה עצמה כמי שכלל איננה יודעת על מה חתמה בתצהיר שהוגש על-ידה לבית המשפט, וכמי שאיננה יודעת על מה חתמה, כשחתמה על הסכם המכר. אני נוטה להאמין לה. מדובר באשה אנאלפביתית שטובת ילדיה לנגד עיניה והיא נענתה לבקשותיהם מבלי לדקדק, וכנראה גם מבלי לרדת לעומקם של הדברים. אינני בא לרמוז, חלילה, שילדיה ביקשו להוליך אותה שולל. היפוכו של דבר הוא הנכון, היחסים בינה לביניהם היו הדוקים והיא סמכה עליהם בכל, וכל שביקשו ממנה לעשות - עשתה. אין צורך להיות בוחן כליות ולב בעל כשירות מיוחדת, כדי להסיק שגם את ההליך הזה, וגם את מתן "הדירה" לבנה הצעיר (המבקש מס' 2) - לא היא יזמה. בניה החליטו שאינטרס המשפחה מחייב שכך ייעשה, והיא שיתפה פעולה. גירסתה שזה תריסר שנים ומעלה היא רוצה לתת את "הדירה" במתנה לבנה הצעיר, נשמעת צורמת מאוד, ובמיוחד כשאין הסבר לדחיה רבת שנים בין השתכללות הרצון ליתן מתנה - לנתינתה בפועל. הטענה שנטענה מפי בנה של המבקשת (המבקש מס' 2) ש"אצל התרבות שלנו נהוג שאמא מחליטה להעביר דירה לבן הזקונים שלה..." (עמוד 3לישיבה מיום 20.3.95), איננה נשמעת אמיתית. נראה לי שלא אחטא לכללי הידיעה השיפוטית אם אומר שמתנות ניתנו על-ידי הורים לילדיהם גם "אצל התרבות שלנו" מסיבות שונות, החל מחיבה מיוחדת לאחד הילדים, עבור לצרכים המועדפים שיש לאחד הילדים, וכלה בחלוקה צודקת של הרכוש כולו בין כלל הילדים. אם קלטתי נכון את מצבם הכלכלי של ילדי המבקשת, כי אז סדר העדיפות למתן דירה במתנה איננו למבקש מס' 2דווקא. סיכומו של דבר: המבקשת לא עשתה בתחום זה, ואינה עושה עתה בתחום זה, יותר מלמלא את משאלות הלב המשתנות של ילדיה. אפילו אצא מהנחה שילדיה אמרו לה שאת הדירה צריכים המשיבים 1ו- 2לשם קבלת הלוואה, אפילו אז, אין בכך כדי להפוך את הסכם המכר להסכם למראית עין. כשם שהמבקשת רוצה היום ליתן את הדירה במתנה לבנה המבקש מס' 2, היא הסכימה בזמנו להעביר את הזכויות בדירה למשיבים 1ו-2, כשאחת המטרות היא קבלת הלוואה. המשיבה מס' 1, לא רק שלא הודתה שמדובר בהסכם למראית עין, אלא שהיא מעידה במפורש שמדובר בהסכם תקף, שהביא לידי ביטוי כוונה להשקיע כספים אותם קיבלה ממכירת דירת ברל לוקר. העובדה שהיא אמרה "בהליך מזונות" שהתקיים בינה לבין בעלה בתיק אחר ש"הדירה בדרך חברון בירושלים היתה של חמותי והיא גרה בה הרבה זמן... עשינו חוזה שהדירה עוברת אלינו כדי לקבל משכנתא. לא קיבלנו את הדירה כי לא דרשתי, לא עשינו חוזה עם אמא שלו כי זה פשוט ענין של אמון", איננו חורץ את הדין לרעתה. אין חולק שהדירה שימשה "מנוף" לקבלת משכנתא, והמשיבה מס' 1לא אמרה ב"הליך המזונות" האמור למעלה מכך. המשיב מס' 2העיד כי בבנק שלקח את המשכנתא נאמר לו שאם יועברו הזכויות בדירה על שמו יזכה למשכנתא, ופשיטה שכך הוא עשה. הרצון להשיג משכנתא איננו סותר את רכישת הזכויות בדירה, נהפוך הוא, תנאי לקבלת המשכנתא היה הצורך להעביר את הזכויות בדירה למשיבים 1ו-.2 אני מתחזק במסקנה שכוונת הנוגעים בדבר היתה להעביר זכויות בדירה נוכח העובדה שאין חולק שנמסרה הודעה לרשויות מס שבח מקרקעין על העברת הזכויות "בדירה" לידי המשיבים 1ו-2, ואקט זה סותר לחלוטין חוזה למראית עין. נאמר לי שהבנק הסתפק בעצם "הסכם המכר" לשם מתן המשכנתא, חרף זאת ראו הצדדים לנכון מלפניהם לדווח על העסקה למס שבח, ואף לקבל פטור ממס שבח בשל היות הדירה דירת יחיד. בהקשר זה יצויין שהמשיב מס' 2סיפר בעדותו (עמוד 6, שם) שהוא אמר לעורך הדין שטיפל בעסקה (עה/2) "...שאני מתכוון להחזיר את המשכנתא מה שיותר מהר ולהחזיר את המצב לקדמותו, אמרתי לו שאני לא רוצה לשלם מס שבח ולא לעשות העברה... עורך הדין לא ידע שמדובר בעיסקה פיקטיבית..." (ההדגשה כאן ובהמשך שלי - ו.ז.). העולה מדבריו הוא שאפילו לגירסתו היה מדובר בהעברת זכויות, שלכל היותר היה צריך - עם החזרת המשכנתא - לחזור ולהעבירן לאמו. בין זה לבין הסכם למראית עין, רב מאוד המרחק. עוד יצויין שבאותה עדות מספר המשיב מס' 2"שאני ואשתי אמרנו לאמי שהיא צריכה לחתום מבלי להגיד לה על מה. כשבאנו לעורך הדין הוא אמר לה על מה היא חותמת אך היא לא הבינה, וחתמה, כשעורך הדין הסביר לאמי שמדובר במכירת הדירה, אני לא התערבתי..." (עמוד 6). העולה מתיאור פלסטי זה של נסיבות החתימה הוא, שאפילו לפי הגירסה הנוחה ביותר למבקשת, לא נאמר לה שעליה לחתום על הסכם למראית עין, אלא לא נאמר לה דבר. בנסיבות אלו, אי אפשר לאמר שהמבקשת גיבשה רצון לחתום על הסכם למראית עין. כאמור, זוהי ההנחה המקלה ביותר עם המבקשת, ואולם יודגש שלפי העדות האמורה של בנה, עורך הדין שערך את הסכם המכר הסביר למבקשת שמדובר במכירת הדירה. ואחרון אחרון, המשיב מס' 2הודה, כאמור לעיל, שהוא לא אמר לעורך הדין שערך את העסקה (עו"ד מונדי - עה/2) שמדובר בהסכם למראית עין, ואפילו לא ביקש ממנו להשהות או להשעות את הדיווחים על העיסקה לרשויות השונות. עו"ד מונדי אכן העיד (בישיבת בית-המשפט מיום 25.4.95) שהוא דיווח על העיסקה לא רק לרשויות המס אלא למינהל מקרקעי ישראל, זאת לאחר שהצדדים חתמו על טפסי מס שבח ועל בקשה למינהל מקרקעי ישראל להעברת זכויות. לא זו אף זו, הם חתמו גם על בקשה לרישום הערת אזהרה בטאבו. קשה לתאר סיטואציה בה צדדים מבקשים לבצע עיסקה למראית עין בלבד, כשבמעמד עשיית העיסקה הם עושים פעולות להיפוכה של כוונתם, זאת על-ידי חתימה על סדרה שלימה של מסמכים הנוגעים לגופים זרים, ובהם הודעות, בקשות והתחייבויות הנובעות מביצוע העסקה. אינני צריך להחליט בהליך זה אם הצדדים התכוונו להחזיר את הזכויות בדירה למבקשת לאחר שתפרע המשכנתא, ואם כן מתי, באיזה דרכים ובאיזה תנאים היה עליהם לעשות כן. די שאקבע לצורך הליך זה שלא רק שלא הוכח שהצדדים ביקשו לחתום על הסכם למראית עין, אלא שברמת הראיות הנדרשת במשפט אזרחי, הוכח שבזמן אמת ביקשו הצדדים להעביר את הזכויות "בדירה" למשיבים 1ו-.2 העובדה שבזמן אמת לא נרשמה הערת אזהרה, על אף שרישום כזה תוכנן, והעובדה שהצדדים לא הקפידו על רישום הזכויות, אינה גורעת ממסקנתי. הימנעות זו מפעולה נובעת מכך שהמשיבה מס' 1סמכה על בעלה, וששאר המעורבים היו כולם בני משפחה, והיו ביניהם יחסי אמון. יחסים אלו מסבירים גם את העובדה שלא נעשה מעקב מלא אחרי כספי התמורה שנתקבלה ממכירת דירת ברל לוקר, ומכספי המשכנתא שנתקבלו. הדווח של המשיב מס' 2היה חלקי מאוד בנושא זה, ואין להסיק מדווח חלקי זה דבר. בין כך בין אחרת, אני דוחה את העתירה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה מס' 1ובנוסף בשכ"ט עו"ד של 000, 3ש"ח בצרוף מע"מ. מחיקת הערת אזהרההערת אזהרה