קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור ממס רכוש לחוכר קרקע: השופט מ' בייסקי: .1בערעור זה נדרשים אנו לפירושו ולמשמעותו של המונח "בעל" כהגדרתו בסעיף 1לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961, והמחלוקת היא, אם בדין חייב המשיב את המערערת בתשלום מס בגין בעלותה בשתי חלקות קרקע: א) האחת, הידועה כחלקה 45בגוש 6525(להלן - חלקה 45), שטחה הוא כ- 8דונם, והיא הוחכרה לרות וחיים בן-יקר ביום 21.1.79לתקופה של חמש שנים וחודשיים, כשמטרת החכירה המוגדרת בחוזה היא "לגידולי שדה חד שנתיים בלבד". ב) החלקה האחרת ידועה כחלקה 46באותו גוש (להלן - חלקה 46). גודלה הוא כ- 16דונם, והיא נטועה פרדס. חלקה זו הוחכרה ביום 20.3.79 לחברה י' זלינגר ובניו בע"מ לתקופה של חמש שנים וחודש "לעבוד וניהול הפרדס בלבד". שני חוזי החכירה מכילים הוראות, תניות ומגבלות שונות - בחלקן מהסוג שאינן יוצאות דופן בסוג זה של חוזים. מהדרוש לענייננו יש לציין, שלגבי החלקה 46נקבע, שאם המערערת תחליט למכור את הפרדס, והקונה יסרב להמשיך בחוזה החכירה, תהיה למערערת "הזכות להפסיק את חוזה החכירה בתנאי כי תאפשר לחוכר לסיים את עונת הקטיף הקרובה ליום המכירה". המשיב דחה השגותיה של המערערת על החיוב במס שחויבה בגרסו, כי פעולת ההחכרה היא מלאכותית, ומטרתה הפחתת מס בלתי נאותה, שמותר להתעלם ממנה על-פי הוראותיו של הסעיף 53א(א) לחוק. נוסף על כך סבר המשיב, כי העברת הזכויות בנכסים לחוכרים לא הייתה בנסיבות, העושות את המקבלים כחוכרים במובן הסעיף 1(ב) לחוק. ועדת הערר הצדיקה החלטתו של המשיב, וכך גם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וכעת מונח לפנינו ערעור ברשות על פסק-דינו של האחרון. יצוין כאן, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לנימוק של מלאכותיות העסקות, ונימוקי דחיית הערעור הם שונים לגבי כל אחת מהחלקות: לגבי חלקה 45סבר השופט המכובד, כי החכירה, שהוענקה לבן-יקר, אינה בגדר חכירה על-פי המשמעות של הסעיף 1(ב) לחוק, משום ש"מטרת החכירה הינה לגידולי שדה חד שנתיים בלבד", ואילו לגבי חלקה 46צומצמה החכירה לעיבוד הפרדס ולמכירת הפרי בלבד, ונוסף על כך הותירה המערערת בידה הזכות להפסיק חוזה החכרה לפני תום התקופה, למקרה שהיא תחליט למכור את הפרדס, והקונה יסרב להמשיך בחוזה החכירה. משמע, גם מבחינת אורך תקופת החכירה אין היא ממלאה אחר הדרישות של הסעיף 1(ב). בטיעונה לפנינו לא המשיכה באת-כוח המשיב להצדיק נימוקו של המשיב בדבר מלאכותיות חוזי החכירה, ובצדק נהגה כך, לאור המבחן שנקבע בע"א 265/67 [1] ובעקבותיו בע"א 11/74 [2]. ואכן אין לומר, כי העסקות דנן מחוסרות טעם כלשהו, זולת הטעם להימנע ממס (ראה גם: ע"א 645/79 [3]). נותרים איפוא לבחינה נימוקיו של בית המשפט המחוזי לדחיית טענותיה של המערערת. .2המונח "בעל" הוגדר בסעיף 1לחוק דלקמן: "(1) במקרקעין - (א) הבעל הרשום, ובחכירה או בחכירת משנה לתקופה העולה על חמש שנים - החוכר הרשום, או חוכר המשנה הרשום, הכל לפי הענין... (ב) נפטר או נעדר הבעל כמשמעותו בפסקה (1)(א), או העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם, ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כבעלם, או העביר לאחר את זכותו להחזיק בהם, ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות העושות את האחר כחוכרם או כחוכר המשנה שלהם לתקופה העולה על חמש שנים, יהיה בעל המקרקעין - המחזיק או הזכאי להחזיק בהם או ליהנות מהם, או הזכאי לקבל מהם הכנסה או רווחים בנסיבות כאמור; והכל בין שזכותו רשומה בפנקסי המקרקעין או בפנקסים רשמיים אחרים ובין שאינה רשומה". החוכרים דנן אינם מצויים בתחום הפיסקה (1)(א) לעיל, משום שהחכירות אינן רשומות; הפיסקה (1)(ב) יוצרת פיקציה לצורך חוק זה של "כעין בעל" למי שקיבל בהעברה זכות החזקה, ההנאה או קבלת ההכנסה והרווחים "בנסיבות העושות את האחר כבעלים"; והחשיבות היא למלים האחרונות, ללמדך, שלא כל מחזיק, נהנה או זכאי לקבלת הכנסה כבעל ייחשב - ובמעמד כזה יזכה רק מי שקיבל הזכות בנסיבות העושות אותו בעל. בדומה לכך החוכר וחוכר המשנה, בהם מדבר הסיפא של הפיסקה, שגם לפיו דרושות נסיבות, העושות את האחר חוכר או חוכר משנה, ובנוסף לכך כי התקופה לא תפחת מחמש שנים, שרק אז נחשב לצורך החוק "חוכר" או "חוכר משנה". (לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון מס' 16), תשמ"א - 1981, הוארכה התקופה ל- 25שנים, אך אין זה לענייננו). בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מוגדרת החכירה כ"זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות; שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים תיקרא ,חכירה'" (סעיף 3לחוק). הגדרה זו מגלמת בתוכה את המשמעות של המונח "חכירה" בתור שכזו, אם כי אין להתעלם מכך כי עד אשר תוקן ביום 4.8.72חוק מס רכוש וקרן פיצויים (להלן - החוק), די היה בתקופה של שלוש שנים לצורכי חכירה לעניין חוק זה, ורק התיקון השווה את התקופה לזו שבחוק המקרקעין והעמידה על חמש שנים. כאמור, הוארכה כעת התקופה לעשרים וחמש שנים לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון מס' 16). על-אף השוני ביחס לאורך התקופה, ובהעדר הגדרה אחרת בחוק הנ"ל, המשמעות של המונח "חכירה" שבחוק המקרקעין היא המשמעות, שיש לאמצה לצורך חוק זה, בהתחשב במטרות, שהמחוקק ביקש להשיג בו, היינו, כי יחויב במס מי שבפועל נהנה מהזכות במקרקעין שהועברה לו, ולאו דווקא מי שבשמו רשומות זכויות בה. במציאות הישראלית שיכונים לרוב שנבנו הועברו למחזיקיהם בתנאי חכירה, שלפיהם למחזיקים מלוא ההנאה מהמקרקעין וגם השליטה בהם בפועל, ואילו לבעל נותרה רק הבעלות הערטילאית, הנעוצה ברישום; ובדומה לכך גם לגבי מקרקעין למטרות אחרות. במקרים אלה ביקש המחוקק, כי יחול החיוב במס על הנהנה האמיתי ולא על הבעל הפורמאלי. לגבי קרקעות שבבעלות המדינה (ולפי התיקונים שנעשו בהמשך גם של רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל) ייחשב כבעל המחזיק בהן על-פי חוזה או רישיון, ללא כל ההתנאות והמבחנים, בהם מדבר הסעיף 1(1)(ב). (ראה: סעיף 1(1)(א) לחוק). .3בתי המשפט המחוזיים נדרשו לסוגיה זו ותרו אחר מבחנים נכונים לשאלה, מתי נחשב מחזיק כבעלים; בע"ש (ת"א) 41/69[4], בעמ' 174, סבר כבוד השופט י' רווה, כי הדבר מתקיים, כאשר הבל העביר לשוכר "כל או כמעט כל שהיה בידי הבעל. הזכות שבידו מתקרבת לבעלות ממש, כשבידי הבעל הרשום נשארת הבעלות הערטילאית בלבד". זו, כנראה, פרשנות מחמירה ביותר, שכן תיתכן העברת זכויות אגב הגבלות מהותיות, אשר בכל זאת מותירות לנעבר הנאות מלאות או כמעט מלאות מהמקרקעין. ואכן, גם דעתו של המחוקק לא הייתה נוחה מפרשנות מחמירה זו, ובעקבות פסק הדין האמור הוצע תיקון של הסיפא של סעיף 1(1)(ב) כפי שהוחק בחוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון מס' 8), תשל"ב - 1972, כאשר בדברי ההסבר (להצעת חוק מס רכוש וקרן פיצויים (תיקון מס' 8), תשל"ב - 1972, המתייחסים לאותו פסק-דין, נאמר: "... על כן מוצע לתקן את הפסקה ולהבהיר, שגם מי שבידו הזכות להחזיק במקרקעין תקופה של חמש שנים לפחות, אף בלי לקבל רווחים או הכנסה, ייחשב לענין החוק כבעל". אכן ניתוספה בתיקון זה האבחנה בין בעל לבין "חוכר" ו"חוכר משנה" - אך מבחינת הפרשנות של המונח "חוכר" לצורך החוק לא ניתוספה הגדרה ספציפית או אחרת. משדן כבוד שופט ע' א' הגין בע"ש (ת"א) 85/77 [5], בעמ' 75, הוא הדגיש את המשמעות המיוחדת שיש לתת למלים "בנסיבות העושות את האחר כחוכרם", שהוספו על-ידי המחוקק בתיקון הנ"ל - שלא באו לכלול גם זכות שאינה רשומה, כיוון שזה כבר נאמר במפורש בהגדרה - והגיע למסקנה, כי "על כל פנים, המלים ,בנסיבות העושות אותו כחוכרם' באות להוסיף על הכמות והאיכות של הזכויות לנכס הדרושות למען ייחשב אותו אחר שהעניקו לו את הזכות - כ,בעל'. דרוש כי אותו אחר יהיה כחוכר ללא מצרים בזכות שהוענקה לו". חוששני, כי גם אבחנה זו של שליטה "ללא מצרים בזכות שהוענקה" מרחיקת לכת היא. נוסח הסעיף אינו מדבר בכמות השליטה באחת מארבע החלופות הנזכרות בו (החזקה, הנאה, קבלת הכנסה, קבלת רווחים). ואילו לגבי היקף חכירה בדרך כלל, כבר הוזכר לעיל, כי זו אינה נפגמת, גם כאשר נקבעו לגביה תניות ומגבלות, וכולל הגבלות המתייחסות להיקף השליטה. שליטה ללא מצרים יש רק לבעלים, אשר בידו מתגלמות כל הזכויות המסתעפות מהבעלות. כל זכות אחרת, הפחותה מעלות, המוענקת על-ידי הבעל לזולת, יכול שתהא מותנית בתנאים ומוגבלת בהגבלות. בבואנו לפרש את הדיבור "בנסיבות העושות אותו כחוכרם" עלינו להיות צמודים למשמעות המונח חכירה כ"זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות", ולאור מטרות החוק נראה לי, כי המבחן הנכון צריך להיות על-פי המהות והכמות של ההנאה בפועל, שרשאי להפיק החוכר מאותה זכות החכירה או חכירת המשנה, שהוענקה לו. קיבל הנעבר זכות הפקת הנאה מלאה או כמעט מלאה מהמקרקעין בתקופת החכירה, שלא תפחת מחמש שנים (כעת עשרים וחמש שנים), ייחשב החוכר כבעל לצורכי החוק, על-אף מגבלות אחרות בקשר לחכירה - כגון איסור להעניק חכירת משנה, איסור שעבודים, איסור העברה לאחר וכדומה. גם מבחינת המדיניות הפיסקאלית יש לכך צידוק, כי יישא בנטל המס מי שמפיק מהמקרקעין את ההנאה, שניתן להפיק מהן, ולא מי שבידו נותרה הבעלות, שהופשטה ממנה אפשרות זו. ער אני לכך, כי גם הפירוש והמבחן המוצעים אינם חפשיים מביקורת, אך לאור נוסחו של הסעיף, קשה להגיע למבחן חד-משמעי למען הגשמת מטרת החוק מחד גיסא, ומאידך גיסא ליישב את הוואריאציות השונות הנזכרות בו, ומתי החזקה, ההנאה, קבלת ההכנסה או הרווחים מספיקים, כדי שתתקיימנה ה"נסיבות העושות את האחר כחוכרם או כחוכר משנה". נראה לי, כי מבחן הפקת ההנאה ללא התערבות יתרה עשוי להוות מכנה משותף לכל אלה. אכן, עדיין ניתן להקשות ולהצביע על כך כי על-פי הפיסקה (1)(א) אינם נדרשים שום מבחנים לגבי מהות החכירה והיקפה או המגבלות המוטלות עליה, ודי בכך כי החכירה או חכירת המשנה נרשמה. ואולם, הבדל זה נותר ממילא, יהיו הפירוש והמבחן לפיסקה (1)(ב) אשר יהיו. מהאבחנה, שהבחין המחוקק בצורה ברורה בין חכירה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין לבין חכירה לא רשומה, בהכרח עולה, כי הראשונה אינה טעונה כל בדיקות ואבחנות נוספות מלבד הרישום. אין זאת אלא שהמחוקק סבר, כי עצם הטורח, שטרחו המתקשרים לרשום את החכירה או חכירת המשנה, מהווה הוכחה די הצורך על מהותה, ואין לנו להרהר אחרי אבחנה זו. .4מכאן שבים אנו לבחון הנמקותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לשתי החכירות הספציפיות, לאור התנאים, העולים מההסכמים שהוגשו לפניו. נוח יותר יהא לבחון תחילה את ההסכם עם י' זלינגר ובניו בע"מ ביחס לחלקה .46כאמור, נקבע כאן, כי אין החכירה עונה לדרישות החוק, שהיא תעלה על חמש שנים, משום שבסעיף 13(ב) הותירה לעצמה המערערת את הזכות להפסיק את החכירה - אם היא תחליט למכור את הפרדס, והקונה יסרב להמשיך בחוזה החכירה. במקרה כזה, כל שמחויבת המערערת הוא לאפשר לחוכר לסיים את עונת הקטיף, הקרובה ליום המכירה. אילו זכות זו - להפסיק החכירה לפני תום המועד - היתה נתונה למחכיר בכל הנסיבות, לא היה הדבר עולה בקנה אחד עם הדרישה של החוק. התנאה כזו הייתה מותירה את תקופת החכירה המינימאלית הנדרשת רק למראית עין או, לכל היותר, לרצונו של המחכיר; וכשם שלא תימצא בתחום הסעיף 1הנ"ל חכירה, המתחדשת מדי שנה במשך שנים רבות, שביחד עולות בהרבה על חמש השנים הנדרשות (כפי שהיה המקרה, שנידון על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"ש (חי') 8/76 [6]), כך גם חכירה, הניתנת להפסקה או לביטול לפני תום התקופה המינימאלית על-פי רצונו הבלעדי של המחכיר. ואולם במקרה דנן הותנה, כי רק במקרה אחד יהא המחכיר רשאי להפסיק את החכירה לפני המועד של חמש שנים וחודשיים, והוא - אם יחליט למכור הפרדס, והקונה יסרב להמשיך בחוזה החכירה. זה אינו תנאי מלאכותי או בלתי סביר, והעיקר: אין הכרח שהוא יתקיים כלל, ואף אם תחליט המערערת למכור את הפרדס תוך תקופת החכירה, עדיין ייתכן שהקונה יסכים להמשיך בחוזה החכירה עד לסיומו המוסכם. על-כן אין לגרוס, כי לכתחילה נפגמה החכירה מבחינת אורך התקופה עליה הוסכם, וזו עונה לדרישות החוק. תנאי זה וכן יתר התנאים, שנקבעו בחוזה ביחס להבטחת צורכי עיבוד הפרדס כדי לשמור על טיבו, הם סבירים ולא פוגעים בזכות, שהוקנתה לחוכר להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולהפיק את ההנאה, שניתן להפיק מהם. .5הנימוק היחידי, בגינו נדחה הערעור לגבי החלקה 45, נעוץ בכך, כי מטרת החכירה היא "לגידולי שדה חד שנתיים בלבד". אין אני סבור, כי התנאה זו די בה כדי להוציא את החוכר מתחום המשמעות של חוכר, שייחשב "בעל" על-פי הסעיף 1(א)(ב). מטבע הדברים, כי חכירה תהא מוגבלת במטרתה העיקרית, ואין החכירה גופה נפגמת, כאשר אין החוכר בלתי מוגבל בשימושים, שהוא רשאי לעשות בקרקע. מה פגם בכך, שבעל קרקע, שמחכיר אדמתו החקלאית לתקופה של חמש שנים, מבקש למנוע נטיעות רב-שנתיות, כרמים או עצים, והוא דואג לכך, כי בתום תקופת החכירה תוחזר לו הקרקע באותו מצב כפי שהחכיר אותה, היינו ללא מבנים, ללא נטיעות וללא תוספות. הנה מצאנו, כי כבוד השופט ע' א' הגין עצמו לא ראה כל פסול בהגבלות מסוג של איסור לנטוע מטעים, לבנות וכדומה, עת דן בע"ש (ת"א) 367/77 [7], בעמ' 324, באמרו: "אין זה בלתי רגיל לכלול בשכירות ל- 6שנים הגבלות מעין אלה שכלולות בהסכם השכירות שבין המערערת והשוכר. הייתי אומר כי תנאים אלה אינם חורגים מהתנאים המקובלים... על כן לא הייתי שולל את הטענה של המערערות כי השוכר הוא ה"בעל" רק בשל הגבלות אלה". ומלבד הגבלה זו של מהות השימוש בקרקע בתקופת החכירה אין הגבלות בהפקת ההנאה, שההסכם הנדון מקנה לחוכר. הגם שלא גרסתי את המבחן של כבוד השופט ע' א' הגין בדבר שליטה "ללא מצרים", הרי כאן אפילו מבחן זה נתקיים. גם לגבי חלקה זו שמרה לעצמה המערערת על הזכות למכור את החלקה ללא קבלת הסכמת החוכר, ונקבע, שאם אכן יקרה הדבר, "אז הסכם זה יחייב את החוכר והבעלים החדשים". סיכומו של דבר: נתקיימו הנסיבות, העושות את בן-יקר כחוכרה במובן הסיפא של הסעיף 1(1)(ב) הנ"ל. המסקנה היא, כי יש לקבל את הערעור ולקבוע, כי המערערת העבירה זכויות בשתי החלקות לאחרים בנסיבות, העושות אותם כחוכרים במובן הסעיף 1(1)(ב) לחוק הנ"ל. ולבסוף הערה נוספת: בדרך כלל - וכך גם במקרה הנוכחי - מתקיים הדיון בין המשיב לבין הבעל הרשום של מקרקעין, בלי שהנעבר, שאליו הועברה זכות הבעלות או החכירה, יהא צד לדיונים. מן הראוי הוא, כי תיקבע הוראה מפורשת, כי לדיונים בהשגות ובערעורים על-פי חוק זה יצרף גם הנעבר ותינתן לו ההזדמנות להשמיע טענותיו. השופט יהודה כהן: אני מסכים עם כל האמור בחוות-דעתו של חברי הנכבד, השופט בייסקי. אף-על-פי-כן ברצוני להעיר, כי מן הראוי שנשתחרר מעולם של הקריטריונים, שהציבו לעצמם בתי המשפט המחוזיים, כדי לקבוע, אם העברת זכות עונה למצב של "בנסיבות העושות את החוכר כבעלה" או "כחוכרה או כחוכר המשנה שלה", וזאת כאשר העברת הזכות היא לכל הדעות "חכירה". נראה לי, כי מקור הספקות ואי הבהירות בעניין הדיבורים הנ"ל נמצא בעובדה, שהעברת זכות בדרך של חכירה בלתי רשומה לחמש שנים אינה נזכרת באופן ספציפי בהגדרה שבסעיף 1(1)(ב) לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, ועל-כן נדרשו בתי המשפט למטלה לבדוק גם לגבי חכירה כזו, אם היא עונה לדרישות של הדיבורים האמורים. המס לפי החוק הנ"ל מוטל על-פי סעיף 2(א) על בעלי נכסים, ומטבע הדברים נחשב בעליו של נכס במקרקעין, לפי סעיף 1(1)(א) בהגדרת "בעל" "הבעל הרשום, ובחכירה או בחכירת משנה לתקופה העולה על חמש שנים החוכר הרשום, או חוכר המשנה הרשום, הכל לפי העניין..." אולם, בסבך העבות של יחסים כלכליים במשק מודרני, מתקיימות עיסקאות של העברת זכויות במקרקעין במיגוון של נסיבות שונות, אשר ברבות מהן יש הצדקה לחייב את מקבלי הזכויות בתשלום מס הרכוש. לשם ביצוע ההסבה בתשלום המס מצא המחוקק לנכון לקבוע בהגדרה מקיפה, בסעיף 1(1)(ב) של הגדרת "בעל", מי מבין מקבלי זכות במקרקעין ייחשב כ"בעל" וממילא יישא בנטל של תשלום המס. ההגדרה בסעיף 1(1)(ב) מחלקת את אלה שייחשבו כבעלים לפי הזכויות במקרקעין המועברות אליהם לשני סוגים שונים: א. אלה שהועברו להם זכויות להחזיק במקרקעין ליהנות מהם או לקבל מהם הכנסה או רווחים, בנסיבות העושות אותם כבעלים. ב. אלה שהועברו להם זכויות כנ"ל, בנסיבות העושות אותם כחוכרים או כחוכרי משנה של המקרקעין לתקופה העולה על חמש שנים (כיום עשרים וחמש שנה). כאשר נבדקת איפוא השאלה, אם במערכת נסיבות מסוימת נתקיימו התנאים, המצדיקים להתייחס אל מקבל הזכות כאל "בעל" המקרקעין, יש לערוך כעין שיקלול של התנאים שהוענקו לו הן לגבי החזקת המקרקעין וההנאה מהם והן לגבי קבלת רווחים או הכנסה מהם, ולקבוע לפי הערכה זו, שאם כלל הנסיבות מורות, כי מעמדו של בעל הזכות הינו כמעמד הבעלים של הנכס או כמעמד חוכר או חוכר משנה, יש לראות את מקבל הזכות כ"בעל" המקרקעין לפי ההגדרה האמורה. נקל להבין, כי במהלך הערכה כזו יש הצדקה להזדקק לקריטריונים, אשר יהוו מורה דרך לקביעת הדמיון בין מעמד מקבל הזכות לבין מעמדו של "בעל" הנכס או "חוכרו", ופסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים אכן חתרו לקביעת קריטריונים כאלה. אולם, כשמדובר במערכת יחסים, שעל פניה היא חכירה לכל דבר, או, לחלופין, ניתן לקבוע, שהיא חכירה לפי הגדרתה בחוק המקרקעין - כפי שמאמץ אותה חברי בחוות-דעתו - דהיינו, "זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות...", אין כל צורך לבדוק, אם הנסיבות, שבהן קיבל בעל הזכות את המקרקעין, עושות אותו "כחוכרם או חוכר המשנה שלהם", כי בעל זכות, שהינה "חכירה" לפי טיבה ומהותה, הינו "חוכר" לכל דבר ולא רק "כחוכר" או "כחוכר משנה". הגעתי איפוא לכלל דעה, כי בשני המקרים שלפנינו אין צורך לבדוק את תנאי החכירה השונים ולשאול את עצמנו, אם יש בהם הגבלות מרחיקות לכת לגבי זכות החכירה אם לאו. לא הייתה מחלוקת בערכאות הקודמות ביחס לטיבם של החוזים, אשר לפיהם הועברו על-ידי המערערת הזכויות בשתי החלקות, הנדונות בערעור זה. בית המשפט המחוזי מתייחס אליהן כאל "חכירות אלה" ומדבר על רוכש הזכות כעל "חוכר". גם לפנינו לא הועלתה טענה ביחס להגדרת מהותם של היחסים בין החוכרים לבין המערערת. על-כן השאלה היחידה, שהיה מקום לדון בה בערעור זה, הייתה - אם החכירות היו למשך תקופה של חמש שנים או יותר - כפי שהן נקבעו בחוזים - או שהיו תנאים בחוזים ביחס להפסקת החכירות לפני סיום התקופות הנקובות בהם. אשר מקצרים למעשה את התקופות הללו. חברי הנכבד דן בסוגיה זו, ואני תמים דעים עמו ביחס למסקנותיו. אני מסכים איפוא לתוצאה, שיש לקבל את הערעורים ולקבוע, כי החוכרים בשני החוזים, המהווים נושא ערעור זה באים בגדר הגדרת "בעל" כפי שהיא בסעיף 1(1)(ב) להגדרה. הנשיא י' כהן: אני מסכים. הערעור מתקבל כאמור בפסק-דינו של השופט בייסקי. המשיב ישלם למערערת הוצאותיה וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 000, 10שקל. חכירהמיסיםמס רכוש - נזקי מלחמהפטור ממס