קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיטורי סוהר עקב היעדרות: השופט ג' בך: .1נושא עתירה זו הוא פיטוריו של סוהר מעבודתו בשירות בתי הסוהר. העותר התגייס ביולי 1967לשירות בתי הסוהר, ומאז הוא שירת כסוהר בבתי-כלא שונים. הוא עלה בסולם הדרגות, ובשנת 1977הוענקה לו דרגת מישר. בחלק מהתקופה שירת אף בתור קצין תורן. היו במשך הזמן עליות וירידות במידת שביעות הרצון של מפקדיו מעבודתו של העותר. בשלב מסוים הוגשו אודותיו דו"חות שליליים, בהם הוגדר כאדיש בעבודתו וכמי שאינו מקובל על פקודיו ועל עמיתיו כאחד. כן נאמר עליו, כי העלה דרישות וטענות מופרזות כלפי הנהלת בית הסוהר בו שירת. אולם לאחר מכן חל שיפור באופן תיפקודו של העותר, הוא מילא את תפקידו לשביעות רצון הממונים עליו, וכאמור גם הועלה בדרגה. בינואר 1980מונה העותר למפקד אגף בבית הסוהר תל-מונד, וב- 20.4.80הוענקה לו דרגת כלאי. .2לטענת המשיבים, החלה התדרדרות בעבודתו של העותר לאחר קידומו לדרגת כלאי, והאגף שהיה בפיקוחו הפך לאגף המוזנח ביותר בבית הסוהר. זאת ועוד, לדברי גונדר-משנה יגאל מאירי, ראש מחלקת כוח-אדם בשירות בתי הסוהר, אשר הגיש את תצהיר התשובה מטעם המשיבים: "העותר יצר לעצמו דמוי שלילי בקרב חלק נכבד מסגל היחידה כקצין הדורש כבוד אך משתמט מלעבוד. אחד הביטויים לתפקודו הלקוי של העותר בתקופה זו היה המספר הבולט של העדרויותיו מן התפקיד בטענות מטענות שונות, כגון בעית משפחתיות, מחלות בני משפחה ועוד". בשל שירותו הלקוי של העותר החליט נציב בתי הסוהר, המשיב 2, לבטל את מינויו של העותר כמפקד אגף החל מיום 18.2.81, אך השאירו בדרגת כלאי. .3לטענת העותר, החל הוא, בערך באותה תקופה, לסבול, כתוצאה מעבודתו בשירות, מכאבי גב וכן מכאבי ראש וממתחים נפשיים. עוד טוען העותר, כי גונדר מאירי הנ"ל, שלפניו תיאר את קשייו בעבודה ואת סבלותיו ומכאוביו, הציע לו אז לצאת לפנסיה מוקדמת, אך העותר סירב באותה עת לקבל הצעה זאת. מחודש מרץ 1981החלה שורה של היעדרויות מצד העותר מעבודתו, שהיה להן אמנם כיסוי בתעודות רפואיות, אותן הגיש למפקדיו. בסוף הועברו התעודות הרפואיות לבדיקתו של ראש מחלקת הרפואה של שירות בתי הסוהר, וזה החליט להעמיד את העותר לפני ועדה רפואית של השירות. ביום 9.7.81הופיע העותר לפני הוועדה הרפואית ונבדק על-ידיה. בהתאם לדו"ח, שנמסר על-ידי הוועדה הרפואית, הגיעו חברי הוועדה למסקנה, שמחלתו של העותר אינה מצדיקה את תקופת היעדרותו הממושכת מעבודתו. כן קבעה הוועדה, כי העותר כשיר לעבודה, ולא צירפה כל תנאי או סייג לקביעה זו. בעקבות קבלת דו"ח הוועדה הרפואית נדרש העותר לחזור לאלתר לעבודתו הרגילה. לגבי ההתפתחות לאחר מכן נחלקות הדעות והגירסאות. לטענת המשיבים הסתלק העותר מעבודתו ונעדר ממנה ללא הסבר וצידוק. כאשר קצין הסגל של בית הסוהר נשלח אל ביתו ודרש ממנו לחזור לעבודה, סירב העותר, בטענו שיש בידיו תעודות מחלה. מאידך גיסא טוען העותר, שמנהל בית הכלא תל-מונד, לאחר עיון בתעודות המחלה אותן הציג לפניו, התיר לו לחזור לביתו באמרו, כי "אין הוא רוצה חולים בעבודה". קיום שיחה שתוכנה כזה מוכחש חד-משמעית עלידי המשיבים. לטענת העותר, ביקש הוא העברה לתפקיד אחר, המתאים יותר למצבו הבריאותי, אך לא נענה. העותר הגיש השגה על חוות-דעתה הנ"ל של הוועדה הרפואית, והוא מתרעם על כך, שלא זכה לכל מענה על עררו זה. בתצהירו של גונדר מאירי נאמר, שהחומר הרפואי, עליו הסתמך העותר, הועבר לעיונו של ראש מחלקת רפואה בשירות בתי הסוהר, וזה הגיע לכלל מסקנה, כי אין באותן תעודות כדי לשנות את מסקנות הוועדה הרפואית. .4ביום 1.11.81זומן העותר למשרדו של מפקד בית הסוהר דמון, ושם הודיע לו גונדר מאירי על הכוונה לפטרו מן השירות ועל זכותו להעלות בכתב את טענותיו והשגותיו לעניין זה לפני המשיב 2תוך עשרה ימים. העותר התבקש לחתום על מסמך, המעיד, שדברים אלה נמסרו לו, אך הוא סירב לעשות כן. ביום 3.11.81חתם נציב בתי הסוהר, המשיב 2, על הודעת פיטורין, המופנית אל העותר, בזו הלשון: "בתוקף סמכותי על פי סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב- 1971ועל פי אישור שר הפנים מיום 21.10.81ולאחר שנמצאת בלתי מתאים להיות סוהר הנני מפטר אותך מתפקידך בשרות בתי הסוהר החל מתאריך 1.12.81". משא ומתן שהתנהל לאחר מכן בין בא-כוח העותר לבין הנהלת שירות בתי הסוהר לא נשא פרי. המשיב 2הודיע, כי אין הוא מוכן לאפשר לעותר להמשיך את שירותו בתפקיד אחר, אין הוא מסכים להוציאו לפנסיה מוקדמת, וכי עומד הוא על פיטוריו. .5מכאן פנייתו של העותר לבית-משפט זה. העתירה מופנית כנגד עצם החלטת הפיטורין, וכן נדרשו המשיבים להראות טעם (בתור עתירות חלופיות), מדוע לא יימנעו מלפטרו, כל עוד הוא חולה וממציא להנהלת השירות תעודות רפואיות על מחלתו; מדוע לא יאשרו את יציאתו של העותר לפנסיה מוקדמת; מדוע לא יאפשרו לו לשרת בתפקיד, אשר יתאים למצבו הרפואי; מדוע לא יעמידו את העותר לבדיקה מחדש על-ידי ועדה רפואית של השירות או על-ידי ועדה רפואית עליונה; ומדוע לא יפרטו המשיבים את הנימוקים לפיטורי העותר. .6שתי טענות עיקריות בפי בא-כוח העותר, אשר בעטיין יש, לדעתו, לבטל את צו הפיטורין: א. מאחר שמסתבר, כי עילת הפיטורין העיקרית הייתה בהיעדרותו של העותר מעבודתו שלא כדין, הרי שלא הייתה סמכות בידי המשיבים לפטר את העותר על-פי הוראות סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב- 191(להלן הפקודה). המדובר היה כאן בעבירה משמעתית, ועל-כן יכלו המשיבים, אם רצו בכך, להעמיד את העותר לדין משמעתי. במקרה כזה יכול היה העותר להביא לפני פורום אובייקטיבי את חוות הדעת הרפואיות אשר ברשותו ולהוכיח את חפותו מכל אשמה. מכל מקום, ללא דיון משמעתי אסור היה לפטר את העותר בדרך מינהלית בשל העילה האמורה. ב. הפרוצדורה שנקטו המשיבים לצורך הוצאת צו הפיטורין הייתה פגומה ונגדה את כללי הצדק הטבעי, ועל-כן מן הדין לבטל צו זה. נדון בטענות אלה לפי סדרן. .7העותר פוטר, כאמור, על-ידי המשיב 2, על-פי הוראות סעיף 80(ג)(2) לפקודה, אשר זו לשונו: "רשאי הנציב, בכפוף להוראות פקודה זו והתקנות שהותקנו לפיה - (1) ... (2) להשעות, לשחרר או לפטר סוהר, אם הוכח להנחת דעתו שהסוהר מתרשל או בלתי יעיל במילוי תפקידו או אינו מתאים לתפקידיו מסיבה אחרת, וכן להשעות סוהר שהואשם בהתנהגות שלא כשורה, ובלבד שסוהר בכיר לא יושעה, ווהר מדרגת מישר ומעלה לא יפוטר, אלא באישור השר". טוען בא-כוח העותר, שאם התעורר החשד נגד העותר, שהתחלה או שנעדר מן השירות בלא רשות, אזי המדובר בעבירות משמעתיות מובהקות, שצריך היה לבררן בדרך הקבועה בסעיפים אחרים של הפקודה. סעיף 102לפקודה מכיל את רשימת העבירות המשמעתיות, בהן ניתן להאשים סוהר, והרשימה כוללת היעדרות מן השירות בלא רשות (סעיף 102(6)) וכן התחלות (סעיף 102(24)). סעיף 105(א) לפקודה קובע את דרכי החקירה בעניין חשד לביצוע עבירה משמעתית, כאשר החשוד הוא סוהר בכיר בדרגתו של העותר, ובסעיף 105(ב) נאמר: "על יסוד חקירה כאמור רשאי הנציב לאחר שניתנה לנאשם הזדמנות להשמיע את טענותיו, להרשיעו ולהטיל עליו ענשים אלה, כולם או מקצתם...". וברשימת העונשים העונש החמור ביותר, בסעיף-קטן (5), הינו: "פטורין, באישור השר". עינינו הרואות, שבמקרה כזה חייבת להתנהל חקירה רצינית, ותוצאותיה חייבות להימסר לנציב, אשר יוכל, במקרה שמוצא הוא את הסוהר אשם, ולאחר שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו, להורות על פיטוריו, באישורו של שר הפנים. בא-כוח העותר שם את הדגש בטיעוניו ברישא של סעיף 80(ג) האמור, בו נאמר, כי סמכותו של הנציב על-פי סעיף זה היא "בכפוף להוראות פקודה זו והתקנות שהותקנו לפיה", וביקש מאתנו להחליט, כי לאור קביעות הסעיפים 102ו- 105הנ"ל, לא היה המשיב 2מוסמך לצוות על פיטוריו של העותר על-פי סעיף 80(ג) האמור. .8כנגדו טוען בא-כוח המשיבים, שהמדובר כאן בשתי סמכויות מקבילות של המשיב 2, ושהסמכות לפטר סוהר על-פי סעיף 80(ג) לפקודה אינה נפגמת על-ידי העובדה, שאותן עובדות, המהוות את העילה לפיטורין, יכלו לשמש גם בסיס לאישום משמעתי או אף פלילי. הפרקליט המלומד ציטט את סעיף 68לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, בו נאמר, כי "עובד המדינה לא יפוטר בגלל עבירת משמעת אלא על פי פסק דין של בית הדין...", ומבקש ללמוד מהעדר הוראה דומה בפקודת בתי הסוהר נוסח חדש], כי אין קיימת הגבלה דומה ביחס לפיטוריו של סוהר. כמו כן הסתמך עורך-דין צור על פסק הדין בבג"צ 337/76 [1], הדן בסעיפים דומים ומקבילים בפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971, ביחס לפיטורי שוטרים, ובו נאמר מפי השופט שמגר, בעמ' 428: "אין ללמוד מנוסחו של החוק, כי כאשר המפקח הכללי, המופקד על הפעלתה התקינה של המשטרה, נוכח לדעת כי שוטר פלוני איננו מתאים לתפקידו, לא יוכל להחליט מידית על פיטורין, בשל כך שהמעשה המהווה עילה להפעלת סמכויותיו גם מהווה עבירה הנחקרת אותה עת". אשר לאיזכור ברישא של סעיף 80(ג) של "הוראת פקודה זו והתקנות שהותקנו לפיה", הפנה אותנו הפרקליט המלומד לשורה של סעיפי הפקודה ותקנות בתי הסוהר, אליהם יכולות מלים אלה להתייחס, וטען, כי אין להסיק מאיזכור זה, כי סעיף 80(ג) חל רק על עובדים ומעשים, שהם מחוץ לתחום היישום של הסעיפים 102-105 לפקודה, הדנים בשיפוט המשמעתי נגד סוהרים. .9סבורני, כי אין מקום לקב טענה זו של העותר, לפחות כשהמדובר בנסיבות המקרה הנוכחי. מקובל עלי, כי קיימות בידי הרשות סמכויות מקבילות ובחלקן חופפות, במישור המינהלי ובמישור המשמעתי ואף במישור של הדיון הפלילי, וכי אין המשיב 2מונע מלהפעיל את סמכות הפיטורין המינהלית בשל כך בלבד שהעובדות, שבעטיין הגיע למסקנה, כי סוהר פלוני אינו מתאים לתפקידו, יכלו להוות גם בסיס לאישום משמעתי או פלילי נגד אותו סוהר. עם זאת, ייתכנו נסיבות, בהן ייראה השימוש בסמכות הפיטורין המינהלית כנוגד לפחות את רוח הפקודה. אם סוהר, אשר תמיד מילא את תפקידו בצורה יעילה ובנאמנות, יואשם לפתע בעבירה יחידה, מפורשת ומוגדרת ויתכחש להאשמה זו, אזי טוב יעשה הנציב, בהעדר נסיבות חריגות ויוצאות מן הכלל, אם יגרום להעמדת הסוהר לדין משמעתי או פלילי, וישקול (אם יש צורך בכך) את עניין פיטוריו רק לאור תוצאות אותו דיון. מכל מקום, לא ימהר בית-משפט זה להתערב בשיקול-דעתו בנדון של הנציב, אלא אם יוכח, שההחלטה נתקבלה בזדון או מתוך שרירות לב, או שדבק בה פסול מסוג אחר (ראה: בג"צ 204/81 [2]). אולם מצבו של העותר שונה מהדוגמא המוזכרת לעיל. כאן הגיע אל הממונים מידע שוטף, במשך תקופה ניכרת למדיי, אשר הצביע, לכאורה, על אי-יכולתו או אי-רצונו של העותר לתפקד כהלכה. העותר בעצמו הודה בכך, כאשר ביקש להעבירו לתפקיד אחר. אמנם תירץ זאת במצב בריאותו, אך בנקודה זו התעוררו ספקות עקב דו"ח הוועדה הרפואית. בסוף התדרדר המצב להיעדרות מהשירות בנסיבות, שהצדיקו אולי אף את העמדתו של העותר לדין. אך המדובר איננו בעבירה מוגדרת, חד-פעמית, אלא בהתנהגות לאורך זמן, אשר יכולה מצד אחד להצביע על אי-התאמה לתפקיד (ועל כך ניתן להחיל את הסמכות על-פי סעיף 80(ג)(2) לפקודה), ואשר בחלקה יכולה גם להוות עילה להגשת אישום משמעתי. בנסיבות אלה בוודאי אין המשיב 2מנוע מלהשתמש בכל אחת משתי סמכויותיו הנדונות, לפי בחירתו. .10שונה עמדתי ביחס לטענתו השנייה של העותר, המתייחסת לאופן מתן הצו ולצעדים שקדמו לנתנתו. מוצא אני פגמים רציניים בדרך בה נתקבלה החלטת הפיטורין, ואלה הם: א. כאשר הוזמן העותר אל גונדר מאירי ביום 1.11.81והודע לו על הכוונה לפטרו, לא נמסרו לו, כנראה, הנימוקים לכך. בוודאי לא נאמר לו, כי התנהגותו במשך כל שנות שירותו ודו"חות שליליים אודותיו נלקחו בחשבון, דבר המסתבר עתה מתצהיר התשובה של גונדר מאירי, שהוגש לנו מטעם המשיבים. ב. עוד נאמר בתצהירו של גונדר מאירי, כי באותו מעמד, היינו ביום 1.11.81: "...הודעתי לו... על הכוונה לפטרו מן השירות ועל זכותו להעלות טענותיו והשגותיו לענין זה בפני המשיב מס' 2בכתב תוך 10ימים, שאם לא כן ידון עניינו אף בלא טענותיו והשגותיו". אם כי ניתנו לעותר עשרה ימים כדי להגיש למשיבים את טענותיו והשגותיו, חתם המשיב 2ביום 3.11.81, היינו כעבור יומיים, על מכתב הפיטורין. ג. על-פי סעיף 80(ג)(2) לפקודה, כפי שצוטט לעיל, לא ניתן היה לפטר את העותר אלא לאחר מתן אישורו של השרלכך. ואמנם נאמר בתצהירו של גונדר מאירי, כי "בעקבות זאת (הכוונה לפגישה עם העותר ביום 1.11.81- ג' ב') החליט המשיב מס' 2, בתוקף הסמכות הנתונה לו בסעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] תשל"ב- 1971- ולאחר שקיבל אשורו של המשיב מס' 1לכך - לפטר את העותר מן השירות..." אך דא עקא, שעולה מנוסח הודעת הפיטורין, שנשלחה אל העותר כאמור ביום 3.11.81, כי אישור שר הפנים לפיטורין ניתן כבר ביום 21.10.81, היינו אחד-עשר יום לפני קיום הפגישה עם העותר ביום 1.11.81, בה הודע לו על ההזדמנות הניתנת לו להשמיע את טענותיו, בטרם יוחלט בדבר פיטוריו. .11פטור אני מלנמק כאן, מדוע יש במקרים מסוג זה לנהוג לפי כללי הצדק הטבעי, מדוע מחובת הממונים להסביר למועמד לפיטורין את הסיבה לכוונתם לפטרו, ולמה יש לתת לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו לפני קבלת ההחלטה. ראשית, הלכה פסוקה היא, כי על הרשות הציבורית לנהוג כך לגבי עובדיה, אף אם הדבר אינו קבוע במפורש בחוק (ראה: בג"צ 29/65 [3], בעמ' 38-39). ושנית, אין המשיבים מכחישים למעשה, כי חובות כנ"ל מוטלות עליהם. מתוך מודעות זו השתדל גונדר מאירי אף להחתים את העותר על מסמך, בו מאשר הוא, כי זכויותיו האמורות הוסברו לו היטב. השאלה היא, אם הפעולות, שנעשו על-ידי המשיבים ומטעמם, הלכה למעשה, לא שמו לאל את הכוונה המוצהרת לנהוג על-פי הכללים האמורים. .12אין אני שולל את האפשרות, שהעותר התנהג בצורה בלתי הולמת, וכי ראוי הוא לפיטורים; ייתכן מאוד שזה המצב. אולם, מוטרד אני מגישת שירות בתי הסוהר לנושא של פיטורי עובדים, כפי שהוא עולה מהחומר שלפנינו. פיטוריו של עובד, ומה גם עובד, ששירת בשירות בתי הסוהר במשך חמש-עשרה שנה כפי שעשה העותר, אינם עניין של מה בכך, שעליו אפשר להחליט ב"דיון מקוצר" ותוך התעלמות מזכויותיו הבסיסיות של העובד. אותן זכויות אין להפכן לאות מתה ואין לקיימו מן השפה ואל החוץ, בבחינת "going through the motions" בלבד. העובדה, שהעותר לא יצל את השהות של עשרת הימים שניתנה לו בעת הפגישה עם גונדר מאירי מיום 1.11.81, מצביעה אולי על כך, שאין בפיו טענות בעלות משקל רב. אך מאידך גיסא נשאלת השאלה, על מה בדיוק צריך היה להשיב, כאשר לא נמסרו לו באותו מעמד סיבות הפיטורין. אין ספק, שהעותר יכול היה להבין, כי הפיטורין קשורים בצורה זו או אחרת להיעדרותו מהעבודה. דא עקא ששומעים אנו מהמשיבים, שגם עברו הרחוק יותר של העותר בשירות, היינו התקופות, שבהן הוגשו לגביו דו"חות שליליים, נלקח בחשבון בעת שקילת הפיטורין. את זאת העותר בוודאי לא יכול היה להניח, ואין לומר, שניתנה לו הזדמנות סבירה להגיב על "נקודות שחורות" אלה מן העבר. יצוין, שאפילו במכתב, שנכתב לבא-כוחו על-ידי גונדר מאירי ביום 9.11.81, הוזכרה רק ההיעדרות מהעבודה בתור עילה לפיטורין. אך חשוב מזאת: העובדה, שהמשיב 2לא חיכה עד סוף תקופת עשרת הימים, אלא חתם על מכתב הפיטורין יומיים לאחר הפגישה עם העותר, ושהמשיב 1נתן את האישור לפיטורין אחד-עשר יום לפני אותה פישת התראה, מראה בבירור, שהמשיבים לא היו ערים לחובתם להתחשב בטענותיו ובהערותיו האפשריות של העותר. הרעיון המונח ביסודה של הפרוצדורה הקבועה הוא, שלא יוחלט על פיטורי עובד, מבלי שמודיעים לו את סיבת הפיטורין ונותנים לו הזדמנות נאותה להעיר את הערותיו ולהשמיע את טענותיו. אין מניעה לכך, שתקוים שיחה פרלימינארית עם השר, בה תידון, עקרונית, האפשרות לפטר עובד זה או אחר. אולם, על-מנת שהצדק בעניין זה גם ייעשה וגם ייראה, חיוני הוא, שהשר לא ייתן את אישורו הסופי לפיטורין, הדרוש על-פי החוק, כל עוד לא הובא לפניו החומר הרלוואנטי בשלמותו, לרבות מידע בדבר טענותיו של העובד, הנמסרות לאחר שהועמד על הכוונה לפטרו. חובה על השר לברר את המצב העובדתי בעניין זה לאשורו. אם יובהר לשר, כי העובד אמנם הוזהר כחוק והועמד על זכויותיו, אך העדיף שלא להגיב תוך זמן מתקבל על הדעת שהוקצב לו לשם כך, או שהגיב והשר לא השתכנע מהערותיו, כי אז אין, כמובן, מניעה לקבלת החלטה מכרעת בעניינו. אך כאשר יתברר, שעדיין לא דובר עם העובד בדבר הפיטורין והוא אף לא התבקש, על-כן, למסור את הערותיו, כפי שאירע במקרה דנן, אזי חובה על השר לדחות את מתן אישורו לפיטורין עד למתן ההזדמנות האמורה לעובד ועד להבאת תגובתו לידיעתו. "אישורו" של השר מיום 21.10.81אין לראות בו איפוא משום אישור בר תוקף. הוא הדין במה שנוגע להחלטת המשיב .2האם ניתן להניח, שהיה שוקל בכובד ראש וברצינות את תזכירו של העובד, לו היה מוגש לו כזה תוך עשרת הימים שנקבעו, כאשר הוא מודע לכך, שהמשיב 1כבר נתן את אישורו לפיטורין, וכאשר מכתב הפיטורין, חתום על-ידיו, היה כבר בדרך אל העותר? דומה, שהתשובה מתבקשת מאליה. .13בנסיבות המקרה אינני מוכן גם לומר, שהמצב העובדתי בדבר מניעי היעדרותו של העותר ומצבו הבריאותי היה ברור על כדי כך, שמתן הזדמנות לבירור מעמיק יותר של הטענות ההדדיות לא יכול היה אולי להביא לתוצאה שונה. לא הייתי מקבל איפוא את הטענה, שאפילו היה פגם בפרוצדורה שנקטו המשיבים, הרי לא נגרם על-ידי כך נזק כלשהו לעותר. .14סוף דבר: הגעתי לכלל מסקנה, כי החלטת המשיב 2לפטר את העותר ומתן האישור לכך על-ידי המשיב 1נתקבלו בצורה, אשר לא הבטיחה לעותר את הזכויות, שהוראות החוק וכללי הצדק הטבעי מעניקים לו. אשר על-כן דעתי היא, כי יש לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט במובן זה, שיש לראות את הודעת הפיטורין מיום 3.11.81כבטלה. פרט לכך, האופציות פתוחות לפני המשיבים לשקול מחדש, אם יש מקום להעסיק את העותר בתפקיד כלשהו במסגרת השירות אם לאו. כמו כן רשאים המשיבים לקחת בחשבון את התנהגותו של העותר עובר להחלטת הפיטורין ולנקוט בעניין זה כל פעולה במסגרת סמכויותיהם, ובלבד שלא תתקבל החלטה, המבוססת על חשדות והאשמות, מבלי שניתנה לעותר ההזדמנות להגיב עליהם בעל-פה ועל-ידי הגשת חומר בכתב. על המשיבים לשלם לעותר הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין, בסך 000, 18שקלים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט א'שינבוים: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד השופט בך. בית סוהר / כלאמאסרפיטוריםשב"ס (שירות בתי הסוהר)