קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה זמני האוסר על דיספוזיציה בנכס: לפני בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים מלבצע כל דיספוזיציה בבית צמוד קרקע הבנוי על חלקה 109 בגוש 6578 והמצוי ברח' בן יהודה 17, רעננה (להלן: "הבית"). הבקשה ונסיבותיה 1. המבקש 1 (להלן: "מוסברג") הינו אלמן קשיש. המבקש 2 הוא חתנו והמבקשים 3 ו-4 הינם נכדיו. 2. המשיבה 1 (שתיקרא להלן: "המשיבה" או "שלי") הינה גרושתו של המשיב 2 (שייקרא להלן: "שרון") ואחותו של המשיב 3 (להלן: "הרמן"). שלי, הינה הבעלים הרשום של הבית למן יום 22/7/09. בתאריך 15/2/10 נרשמה על הבית משכנתא, על סך 4,690,000 ₪, לטובת הרמן (להלן: "המשכנתא"). 3א. מהבקשה וצרופותיה עולה כי בתאריך 6/8/07 התקשר מוסברג עם שרון בהסכם (להלן: "ההסכם") לרכש מניות בחברת מרכשיא בע"מ (להלן: "החברה") שהינה בבעלות שרון ואחד בשם אייל אלמקייס (להלן: "אלמקייס"). במסגרתו של ההסכם שילם מוסברג לשרון סך של 330,000 ₪ תמורת הקצאת מניות המהוות 11% מההון המונפק של החברה. על פי הוראות ההסכם זכאי היה מוסברג לקבלת דיבידנד חודשי מרווחי החברה. עוד הוסכם בין הצדדים על העסקתו של המבקש 2, תמורת תשלום שכר מהחברה. ב. על בסיס מצג שהוצג על ידי שרון בדבר רווחים צפויים של החברה, שוכנע מוסברג לרכוש מניות נוספות בחברה, זאת חרף אי קיום חלקן הארי של התחייבויות שרון על פי ההסכם. בחודש פברואר 2008 רכש מוסברג 4% ממניות החברה תמורת תשלום סך של 121,090 ₪. במועד האמור רכשו המבקשים 3 + 4, בחלקים שווים בינותם, 8% ממניות החברה תמורת תשלום סך 242,181 ₪. תנאי רכישת המניות על ידי המבקשים 3 ו-4 ותנאי העסקתו של המבקש 2 בחברה, עוגנו ב-3 הסכמים נפרדים שנחתמו בין האחרונים לבין החברה, שרון ואלמקייס. השקעותיהם של המבקשים בחברה הסתכמו בסך כולל של 700,000 ₪. ג. משנתברר למבקשים כי הולכו שולל על ידי שרון ואלמקייס ולנוכח ההפרות הבוטות של ההסכמים עליהם חתמו האחרונים עם כל אחד מהמבקשים - הגישו האחרונים תובענה בבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 2130/08) לחייב את החברה, שרון ואלמקייס לשלם להם סך של 1,009,704 ₪. בהחלטה מיום 22/10/08 עוכבו ההליכים בתביעה וזו הועברה לבוררות במוסד לבוררות עסקית. ד. בפסק הבוררות מיום 26/10/09 שניתן על ידי כב' השופטת (בדימוס) נאוה אפל דנון, חוייבו החברה, שרון ואלמקייס - יחד ולחוד - להשיב למבקשים סך של 800,000 ₪ (בקירוב) בתוספת ריבית והצמדה מיום תשלומם על ידי המבקשים ועד לתשלומם בפועל. כן חוייבו האחרונים לשלם למבקשים פיצויים בגין עוגמת נפש בסך כולל של 110,000 ₪ והוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ₪ (להלן: "פסק הבוררות"). בתאריך 15/8/10 ניתן על ידי בית משפט זה (כב' השופט י. פרגו) פסק דין הדוחה את הבקשה לביטולו של פסק הבוררות (הפ"ב 780-12-09), וכפועל יוצא אושר פסק הבוררות כמבוקש על ידי המבקשים (הפ"ב 5002-11-09) וניתן לו תוקף של פסק דין. 4. בתובענה מושאת הבקשה עתרו המבקשים למתן פסק דין המצהיר כי מחצית מהזכויות בבית המגורים הינן בבעלות שרון וכן להורות על רישומו ככזה בלישכת רישום המקרקעין. כן עתרו המבקשים להצהיר כי המשכנתא שנרשמה על שם הרמן בטלה היא - ככול שהיא מתייחסת לחלקו של שרון (1/2) בזכויות הבעלות בבית. 5. בד בבד עם הגשת התובענה הוגשה על ידי המבקשים הבקשה דנן. בהחלטה מיום 1/12/10 ניתן על ידי צו מניעה ארעי, במעמד צד אחד, זאת עד למתן החלטה אחרת. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים ליום 14/12/10. במועד הדיון נעשה ניסיון להביא הצדדים לידי הסדר אשר ייתר שמיעת הבקשה. משזה לא צלח נקבעה הבקשה לשמיעה לגופה ליום 21/3/11. בתום הדיון הוריתי על שמיעת סיכומים בעל-פה ואלה הורצו ביום 31/5/11. עיקרי טענות הצדדים 6. לטענת המבקשים, הגם שהבית רשום בלישכת רישום המקרקעין על שם המשיבה לבדה, הרי שלמעשה שייך הוא לשרון ושלי בחלקים שווים בינותם, שכן זה נרכש על ידם יחדיו למטרת השקעה, על מנת למוכרו - ברווח ניכר - לאחר שיפוצו. לשיטת המבקשים, שרון אשר הוכרז רשמית כ"חייב מוגבל" הינו, הלכה למעשה, איש עתיר נכסים המוערך במיליוני שקלים. שרון, כך על פי הטענה, מנהל יחד עם שלי עסק לתיווך נדל"ן, כאשר העסק רשום על שם שלי לבדה. לטענת המבקשים, התמורה אשר שולמה בגין רכישת הבית הינה כספי שרון שמקורם (למצער מחצית התמורה) הכספים ששולמו לו על ידי המבקשים עת רכשו את מניות החברה. שרון, כך למבקשים, התגרש פיקטיבית משלי, זאת על מנת להבריח נכסיו מנושיו. לשיטתם, הגם ששרון התגרש פורמאלית משלי כבר ביום 4/11/02 - הרי שהלכה למעשה הינם מתגוררים יחדיו בבית ומנהלים, בצוותא חדא, את עסק התיווך הרשום על שמה של שלי. עוד טוענים המבקשים כי המשכנתא אשר נרשמה לטובת הרמן, אינה אלא תרמית לה שותפים שלושת המשיבים, העושים יד אחת על מנת להבריח מנושי שרון את התמורה שתתקבל מרכישת הבית. לבסוף טענו המבקשים כי שומה על בית המשפט להיעתר לסעד הזמני המבוקש על ידם, שכן זה נועד לשמר את המצב הקיים, למנוע את מכירת הבית והברחת התמורה שתתקבל ממכירתו טרם ההכרעה בהליך העיקרי. 7. המשיבים מצידם טענו בתגובתם ובתצהירים הנלווים לה כי דין הבקשה להידחות. לשיטת המשיבים אין שחר לטענת המבקשים כאילו שרון הינו הבעלים של מחצית זכויות הבעלות בבית. לטענתם, שלי הינה בעלת מלוא הזכויות בבית כפי שעולה בעליל מנסח הרישום. הבית, כך למשיבים, נקנה אך ורק מהכספים שלוותה שלי מאחיה הרמן ומן התמורה שנתקבלה ממכירת דירתה הקודמת ברח' שברץ 22, רעננה (להלן: "הדירה"). לטענת המשיבים, המשכנתא שנרשמה על הבית לטובת הרמן נועדה להבטיח החזר כספי ההלוואה עם העמדת הבית למכירה על ידי שלי. עוד טענו המשיבים כי מערכת הנישואין בין שלי ושרון הסתיימה בהליך גירושין מסיבות אישיות. ברם, לנוכח מצוקתו הכלכלית של שרון, כך למשיבים, איפשרה לו שלי להתגורר עימה ועם ילדיהם בבית, חרף היותם גרושים. לטענת המשיבים, סיכויי התביעה להתקבל קלושים המה שכן המבקשים לא השכילו להניח תשתית ראייתית לכאורית לביסוס טענותיהם. מאזן הנוחות נוטה אף הוא לצידם הואיל וקבלת הבקשה תגרום להם לנזק כספי עצום, נוכח הפגיעה בקניינם של שלי ואחיה הרמן. דיון והכרעה 8. כידוע לכל, שניים הם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה למתן צו מניעה זמני. "האחד - סיכויי התובענה להתקבל, או למצער - אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. השני - מאזן הנוחות בין הצדדים, קרי: אם בהערכת מכלול הסיכויים והסיכונים הנלווים לתביעה העיקרית, עלול מתן הצו להסב נזק למבקש שיהיה גדול מנזק העשוי להיגרם ממתן הצו למשיב המתנגד לו ... " [כב' השופטת א. פרוקצ'יה, רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נ"ו(1) 529]. קיומה של זכות לכאורה ומאזן הנוחות נשקלים יחד וככול שבית המשפט יתרשם כי סיכויי מבקש הסעד לזכות בתביעתו העיקרית גבוהים יותר, כך יקל עימו בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך [רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ ( 6/6/06)]. עם זאת, על מבקש הצו לעמוד ברף מינימאלי, בנוגע לכל אחד מהתנאים בנפרד, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן הסעד המבוקש [רע"א 5333/09 נציגות הבית המשותף ברח' הפרחים 7 רמת השרון נ' עיון, 1/9/09]. 9. ומן הכלל אל הפרט לנדון דידן. אחר שבחנתי בחון היטב את טענות הצדדים על רקע כתבי הטענות וחקירת המצהירים, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל שכן שוכנעתי כי התביעה העיקרית איננה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים וכי מאזן הנוחות נוטה בעליל לטובת המבקשים. סיכויי התביעה 10. אקדים ואציין כי הנטל המוטל על כתפי המבקשים להוכחת טענתם בדבר זכויות שרון בבית, איננו פשוט כלל ועיקר שכן טענתם זו עומדת בסתירה לנסח הרישום ממנו עולה כי שלי הינה בעלת מלוא הזכויות בבית (נספח א' לבקשה). בכגון דא יש תחולה להוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1970, הקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה לתוכנו ...". עם זאת שוכנעתי, ברמה הנדרשת לצורך הליך דנן, כי יש בראיות המבקשים כדי להציב סימני שאלה רבים הן באשר לזכויותיו של שרון בבית והן באשר למקורם של כספי ההלוואה שעל בסיסה נרשמה המשכנתא לטובת הרמן. היה והמבקשים ישכילו בסופו של יום, לאחר שמיעת ההליך לגופו, להוכיח כי הבית נרכש מכספי שרון ושלי יחדיו - יכול והמסקנה הבלתי נמנעת תהא להיעתר לסעדים המבוקשים בתובענה. נבהיר דברינו. 11. המבקשים סמכו טענותיהם על דו"ח החוקר מר איתן כהן (להלן: "החוקר", מוצג במ/1) ועל תצהירו לבקשה (נספח ט'), מהם עולה כי שלי ושרון מתגוררים בצוותא חדא בבית עם ילדיהם והינם מנהלים יחדיו עסק לתיווך מקרקעין. החוקר ניהל עם שלי ושרון מספר שיחות טלפוניות ואף ביקר בבית. על פי עדות החוקר, במהלך השיחות ובביקור עצמו, הציגו שלי ושרון בפניו מצג לפיו שניהם רכשו את הבית, שיפצו אותו ומעמידים אותו למכירה לאחר שיפוצו (עמ' 2 לבמ/1) וכי ניהול המשא ומתן בכל הקשור למחיר צריך להיעשות עם שרון (שם, עמ' 3). בתמליל שיחה שהתקיימה ביום 11/11/10 בין החוקר לבין שלי (נספח ו' לבקשה) טענה האחרונה כי " ... זה הבית הפרטי שלנו, אנחנו מתווכים אומנם, אבל זה שלנו" (שם, עמ' 1, שורה 25). לא זו אף זו. מביקוריו בבית התרשם החוקר כי שלי ושרון חולקים חדר שינה משותף, מה שמלמד לכאורה כי האחרונים חיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף. אף באשר למשכנתא, כך על פי דו"ח החוקר, הבהירה שלי כי אין כל מניעה לעריכת הסכם המכר שכן "עושים חוזה ואומר שאין שום בעייה מבחינת מכירת הדירה, זה המשפחה שלי שעשינו איזה קומבינה, אין שעבודים ואין כלום, המכירה תתבצע שהדירה נקייה משעבודים" (סעיף 7 לדו"ח החוקר). בחקירתו הנגדית עמד החוקר על אמיתות האמור בדו"ח ובתצהירו ושב והעיד כי "מר שרון פתח את הדלת, ושאלתי אותו מי הוא. הוא טען שהוא בעלה ואחרי זה הם טענו שהם בני זוג ... התרשמתי שחדר השינה משמש גם אותו וגם את שלי ... ההתנהלות של בן שרון כבעל הבית, פתח לנו את הדלת, עשה סיור בבית, אמר כמה ילדים, מי עזב את הבית. הוא טען בפנינו שהם בנו את הבית יחד" (פרוטוקול מיום 21/3/11, עמ' 5,6). 12. חרף הצהרות שלי בתצהיר הנלווה לתגובתה, לפיהן הבית הינו בבעלותה הבלעדית אשר נקנתה מכספי ההלוואה שקיבלה מאחיה, מר הרמן, וממכירת הדירה ברעננה - הרי שבחקירתה הנגדית לא השכילה ליישב הסתירות שבין הנטען בתצהירה למימצאי דו"ח החוקר. משנשאלה שלי הכיצד זה הציגה את הבית בלשון רבים "הבית הפרטי שלנו" - הסבירה תחילה כי "אין לי כוונה שיבינו אני ובעלי, אני רוצה שיבינו שאני לא אדם לבד ..." (שם, עמ' 8 שורות 7-9). דא עקא כי בהמשך עדותה נותנת שלי הסבר אחר לפיו "רכשנו כוונתי המשפחה שלנו" (שם, עמ' 10, שורה 20). הגם שלא ניתן לקבוע, מעדותה של שלי, כי אכן התבטאותה בלשון רבים הכוונה היא לה ולשרון, הרי שבאה עדותו של שרון ומבהירה, הבהר היטב, כי לכך הייתה הכוונה. בחקירתו הבהיר שרון ברורות כי "אני הצגתי את הבית לחוקר. הצגתי את הבית כבית שלי ושל שלי ... לשאלה אם דיברנו על זה שקנינו את הבית לצורכי השקעה - אני לא זוכר אם זה מה שאמרתי לחוקר. אני לא זוכר מה אמרתי לו. יכול להיות שאמרתי לו ..." (שם, עמ' 12, שורות 10, 11). הנה כי כן, לא זו בלבד שעדות החוקר בדבר היות הבית בבעלות שלי ושרון, אלא שהאחרונים מודים מפורשות כי אכן כך הציגו את הבית בפני החוקר כנכס של שניהם. סבורני, שבשלב זה של ההליך, די בהודאה זו של בעלי הדין להוות ראייה לכאורה להוכחת טענת הבעלות של שרון בבית (חרף הרישום בטאבו), להותרת הצו הארעי על כנו ולברר את שאלת זכויותיו של שרון בו במסגרת ההליך העיקרי. 13. כך גם אמורים הדברים באשר לסוגיית המשכנתא ולמקורם של הכספים ששולמו בתמורה לרכישת הבית. כזכור, מדו"ח החוקר (במ/1) ותצהירו (נספח ט' לבקשה) עולה כי שלי הצהירה בפניו כי המשכנתא שנרשמה לטובת הרמן הינה אך למראית עין וכי המדובר ב"עיסקה" משפחתית, אך לאמיתו של דבר הבית "נקי" מכל שיעבוד. הגדילה שלי עשות עת אמרה לחוקר כי המדובר ב"קומבינה" שנעשתה בינה לבין אחיה, מר הרמן. ניסיון שלי להסביר מדוע השתמשה במילה "קומבינה", בכל הקשור להלוואה שניתנה לה, כטענתה, על ידי אחיה - לא עלה יפה וזו בלשון המעטה. וכך השיבה שלי בחקירה - " 'קומבינה' נכון שהשתמשנו במילה זו ... אמרתי לו שאין משכנתא, אנשים חוששים מדברים כאלה. יש לי הסדר עם המשפחה שלי, והצגתי מיד אחרי זה שבשביל זה יש עו"ד שבודק. שבודקים ואין לו מה לחשוש. הכוונה הייתה הלוואה מבן משפחה בניגוד למשכנתא. המילה קומבינה יצאה לי. בדרך כלל אני לא משתמשת במילה זו. אין לי מושג למה אמרתי אותה" (שם, עמ' 8, שורות 10-16). העדר הסבר מניח את הדעת על מה ועל שום מה השתמשה שלי במילה "קומבינה" אשר יצאה מפיה "כמשיחה לפי תומה" - מצביע, כך לכאורה, כי יש ממש בטענת המבקשים על כי המשכנתא הינה פיקטיבית ונועדה אך להבריח את כספי המכירה מנושי שרון. 14. אוסיף עוד ואומר כי שאלת גובה ההלוואה הנטענת (4,690,000 ₪) שעל בסיסה נרשמה המשכנתא מעוררת אף היא תמיהות ותהיות. בתצהיריהם טענו שלי והרמן כי גובה ההלוואה שניתן לה על ידי אחיה הינו בסך 4,690,000 ₪. דא עקא, כי חישוב סך כל הסכומים המפורטים בתצהיר הרמן עולה אך לסך של 2,291,634 ₪ (עדות הרמן, פרוטוקול מיום 21/3/11, עמ' 1 - עמ' 16). נפלא ממני, על מה ועל שום מה נרשמה משכנתא לטובת הרמן בסכום כפול מזה שהועבר על ידו לשלי עובר לרכישת הבית - אם לא לשם "הגנה" על כספי המכירה מפני נושי שרון. ראייה לכאורית לכך שהמשכנתא נועדה אך לצורך "הגנה" מפני נושי שרון, הינה עובדת רישומה המאוחר (15/2/10) של המשכנתא בלישכת רישום המקרקעין. חרף העובדה שהבית נרכש כבר ביום 9/11/07 (נספח להודעה מיום 27/3/11) ולמרות שהבעלות בבית נרשמה על שם שלי כבר ביום 22/7/09 (נספח א' לבקשה) - לא מצא הרמן לנחוץ להבטיח את כספי ההלוואה שהעניק לשלי, לטענתו, כבר ביום 19/2/08 [נספח א' לתצהיר הרמן (המשלים) מיום 13/2/11]. הרמן נדרש בחקירתו לרישומה המאוחר של המשכנתא והלה השיב לשאלת בית המשפט כך "שלי הודיעה לי שהיא הולכת למכור את הבית, שהם בקשיים - שאין להם כסף. שאינם יכולים להחזיק את הבית. היא אמרה לי שהיא רוצה למכור. זה מה שהמריץ אותי לרשום את המשכנתא אז, ולא עכשיו או עוד שנה" (שם, עמ' 15, שורות 28-30). הסברו זה של הרמן תמוה הוא. נפלא ממני מדוע נזעק הרמן לרשום שיעבוד על הנכס בחלוף 3 שנים ממועד מתן ההלוואה, האם חל שינוי כלשהו באמון שבין האח (הרמן) לאחותו (שלי)? - להרמן הפתרונים. על פני הדברים - כך לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות לעניין זה - נראה כי המשכנתא אשר נרשמה לטובת הרמן נועדה, כאמור, "להגן" על כספי המכירה מפני נושיו של שרון, באופן שימנע מהם מלשים יד עליהם עת יימכר הבית. 15. לסיכום פרק זה, אומר כי שוכנעתי ברמה הנדרשת בהליך זה, כי קיימות שאלות ותמיהות לרוב באשר לזכויותיו של שרון בבית, באשר למקורם של הכספים ששולמו בתמורה לרכישתו ולאמיתותו של הסכם ההלוואה שנעשה בין שלי לאחיה הרמן, שעל בסיסו נרשמה המשכנתא לטובת האחרון. ברי כי בהליך של בקשה למתן סעד זמני, בית המשפט איננו דן בניתוח מקיף של הראיות ודי בכך כי שוכנע כי קיימות ראיות המצביעות לכאורה על סיכויי התביעה. סבורני כי די בראיות לכאורה שהוצגו על ידי המבקשים ועדויותיהם של המשיבים, כדי לקבוע כי סיכויי המבקשים להוכיח את זכויותיו של שרון בבית, אינם מעטים ולמצער אין לקבוע כי עסקינן בתביעה משוללת יסוד. מאזן הנוחות 16. משבאתי לכלל מסקנה כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם בשלב זה של ההליך, להוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורית, שומה עלינו לבחון את מאזן הנזקים - הנוטה, כך מצאתי, לטובת המבקשים. ברי לכל כי באם תידחה הבקשה, יימכר הבית לצד ג', כספי התמורה "ייעלמו" כך שהדיון בתובענה לגופה ייהפך לדיון אקדמי וחסר תכלית. אף אם יזכו המבקשים בתביעתם לא ניתן יהא לממש הסעדים המבוקשים בה, לאחר מכירתו של הבית. באם לא יוותר הצו הארעי על כנו עד לבירור התביעה לגופה, יצאו המבקשים וידם על ראשם מבלי יכולת לממש את פסק הבוררות, אף אם ייקבע בסיומו של ההליך כי שרון הינו הבעלים של מחצית הזכויות בבית. מנגד, איני רואה בעיכוב במכירת הבית, עד להכרעה בתביעה לגופה, פגיעה בלתי הפיכה במשיבים. טענת שלי בדבר קשייה בהוצאות אחזקת הבית נטענה כלאחר יד בלא להמציא ראשית ראייה להוכחתה. לא מצאתי כי עיכוב כאמור יגרום להרמן, בעל המשכנתא, לנזק כלשהו שכן לשיטתו הינו איש אמיד, אשר לו היכולת הכספית לסייע לאחותו בסכומי כסף לא מבוטלים. התוצאה 17. סוף דבר על בסיס האמור והמקובץ לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי יש להותיר את צו המניעה הארעי מיום 1/12/10 על מכונו, זאת עד למתן פסק דין בתובענה לגופה. הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ לפי התוצאות בתיק העיקרי.דיספוזיציהצו מניעה זמניצוויםצו מניעה