קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה נגד הבעל האוסר עליו להיכנס לדירת המגורים: השופטת ש' נתניהו: .1בפסק הדין, שעליו נסב ערעור זה, נדונה תביעת המערערת 1וילדיה הקטינים נגד המשיב-הבעל, אבי הקטינים - למזונות ולמדור ולמתן צו מניעה, האוסר עליו להיכנס לדירת המגורים המשפחתית. לבקשת המערערים, ניתנו צו למזונות ארעיים וכן צו מניעה זמני בהליכים, שעוד ידובר בם להלן. בפסק הדין בוטל צו המניעה הזמני, ונפסקו מזונות קבועים בתוספת סכום של 000, 10שקל להשלמת המזונות הארעיים. שני הצדדים אינם מרוצי מפסק הדין. המערערת 1קובלת על שצו המניעה הזמני לא אושר, שהתוספת למזונות הארעיים אינה מספקת וששכר הטרחה שנפסק לה אין די בו. המשיב, בערעור שכנגד, טוען, שלא מגיעים למערערת 1כל מזונות, ולחלופין, שהסכום שנפסק כמזונות הינו מוגזם. .2עיקר המחלוקת הוא למתן צו המניעה. הצדדים נישאו זה לזו ב- 1974ואחרי כשלוש שנות מגורים באוסטריה, שם השלים המשיב את לימודי הרפואה, חזרו ארצה ב- 1977עם שני ילדיהם, שנולדו באוסטריה, הבת ילידת 1975והבן יליד .1977 לפי הטענות שבכתב התביעה, הנישואין נכשלו כבר באוסטריה בגלל קשריו של המשיב עם נערה מקומית, וכשעלו ארצה, הופר שלום הבית בגלל התנהגותו, במנעו מהמערערים מזונותיהם, בהכותו את אשתו בקללו ובנבלו את פיו אף בנוכחות הילדים. לאחר אזהרת אבי המערערת 1חדל המשיב ממכות, אך באפריל 1979התחדדו היחסים מחדש. ביום 25.5.79הגיש המשיב תביעת גירושין. על דברים אלה חזרה המערערת 1בבקשתה למתן צו מניעה זמני בהעדר המשיב (ה' 1978/79). בצדק סירב כבוד השופט א' שינבוים להיענות לבקשה מבלי לזמן את המשיב, אשר התגורר בדירה, כשרוב התלונות היו על תקריות ישנות, שקרו בשנים 1977ו-1978, ולא היה מדובר במעשי אלימות חמורים במיוחד. גם לאחר הדיון במעמד שני הצדדים (ביום 27.6.79) לא נתן כבוד השופט א' שינבוים את הצו המבוקש והסתפק באזהרה למשיב. הוא האמין למערערת 1, ואת גירסת המשיב דחה, וקבע, שהצדדים הגיעו עד משבר, והתנהגותו של המשיב אינה של בעל אוהב ודואג, אך כל התקריות, שבהן הוכתה המערערת 1, קרו לפני יותר משנה, והובהר, כי אזהרות האב הועילו, והמשיב עבר ממכות לצעקות. לכן הסתפק השופט באזהרת המשיב, והוא הוסיף, שאם יפריע המשיב למדור השקט של המערערת 1, בין על-ידי מכות ובין על-ידי מריבות וצעקות, יוציא נגדו צו מניעה. לא ארכו הימים, וביום 15.8.79שוב הגישו המערערים בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. הבקשה הובאה, בפגרה, לפני שופט תורן, כבוד השופט א' וינוגרד, אשר ציווה כמבוקש, עד לדיון במעמד שני הצדדים. דיון זה התקיים בפני כבוד השופט א' שינבוים רק ביום 20.12.79, כשכל אותה עת המשיב מורחק מביתו, משום שעד אז התנהל משא ומתן בין המערערת 1ואביה לבין המשיב, בעזרת ידידים, כדי למצוא דרך ליישוב הסכסוך, כולל מחלוקת בענייני כספים, והמשיב הסכים, שהצו יעמוד בינתיים בתוקפו. לאחר הדיון במעמד המשיב (בהמ' 2785/79), שבו נחקרו בני הזוג על תצהיריהם, החליט כבוד השופט א' שינבוים, ביום 16.1.80, להשאיר את הצו בתוקפו עד למתן פסק הדין או עד למתן החלטה אחרת. בתצהירה של המערערת 1פורטו תקריות רבות, שאירעו לאחר אזהרתו של כבוד השופט א' שינבוים, החל מ-18.7.79 ועד מתן הצו על-ידי השופט התורן, וכן תקרית נוספת, שאירעה לאחר מכן, ביום .11.10.79כבוד השופט א' שינבוים קיבל שוב את דברי המערערת 1כמהימנים, דחה את דברי המשיב כרצופי התחמקויות, וכן אמר בהחלטתו: "מחקירת הצדדים מתברר כי הצדדים לא שינו את עמדתם. האשה אינה מוכנה להשלים עם הבעל ולקבלו אך הבעל ניסה לכפות עצמו עליה וזאת גם באמצעי אלימות כאשר ניסה להתאנות לה בחדרי השרותים שבבית, כן נקט בפעולות שרירותיות ע"י פיטורי השמרטף וע"י ניתוק מכונת הכביסה. הבעל פגע וזלזל באשה בנוכחות הילדים. במריבות השתמש בבטויים מעליבים ביותר כגון 'פרוצה מזוהמת', 'זונה', 'תרדי לכביש ותרויחי 000, 7ל"י ללילה'. לשיאה הגיעה התנהגות זו כאשר הבעל סטר על פני אשתו תוך כדי השמעת כנויי גנאי לעיני הבת כאשר האשה לא נענתה לחזוריו". וכן: "ב"כ הבעל הגיש 'יומן' שהאישה ניהלה ומקריאה באותו יומן מתברר כי הבעל ניסה בדרכים שונות להשפיע על האשה אם ע"י הטרדות האשה לשם שכנועה המילולי (האשה כותבת מנדנד) אם ע"י פעולות אלימות". עקב זאת קבע: התנהגות זאת מפריעה לאשה ולילדים במדורם השקט ועל כן אני קובע כי צו המניעה שניתן במעמד צד אחד ימשיך לעמוד בתקפו עד שיבוטל או ישונה או ינתן פס"ד בתביעה". בדיון בהמ' 2785/79 הנ"ל התברר, כי בתקופה שלאחר מתן הצו על-ידי השופט התורן ועד לאותו דיון, תקופה, שבה התגורר המשיב מחוץ לדירה עקב צו המניעה הזמני, ושבה התנהל אותו משא ומתן שנזכר לעיל, אירעו לא רק אותן תקריות, שנזכרו בהחלטה זו, אלא התקיימו גם בילויים משותפים של שני הצדדים עם הילדים ועם ידידים, ופעמיים אף קיימו הצדדים יחסי אישות, כשהמערערת נענתה לחיזורי המשיב, שניסה לפייסה. המשא ומתן, שנזכר לעיל, נסב בחלקו הרב על בעיות כספיות. אבי המערערת 1, שהוא ככל הנראה אדם עשיר, העביר סכומי כסף גבוהים לבני הזוג בשעת שהותם באוסטריה, והם הושקעו שם, חלקם בזהב. כשחזרו בני הזוג ארצה, העבירו הנה כספים; הוצא זהב מהבנק ונרכשה דירת פנטהאוז מרווחת למגוריהם. בשנת 1979חלה התדרדרות ביחסים, שהביאה, כפי שכתב כבוד השופט ח' פורת בפסק-דינו, לכך ש"הכל החלו תובעים את הכל". המערערת 1ואביה החלו מתחקים אחרי הכספים הרבים תוך דרישה מהמשיב, שימסור דו"ח עליהם וידווח על השתכרויותיו כרופא שכיר בבית החולים קפלן ברחובות. המשיב, שראה בכך הטלת דופי ביושרו, נפגע, וככל הנראה לא שיתף פעולה. הוא הגיש את תביעתו לגירושין, לדבריו לפי עצת עורך-דינו, במטרה לחסום את דרכה של המערערת 1לבית המשפט המחוזי, והמערערת 1הגישה שתי תביעות לבית המשפט המחוזי, האחת להחזקת הילדים והאחרת, התביעה, שעליה נסב ערעור זה. בנוסף הוגשו תביעות כספיות נגד המשיב, והמשיב תבע את החזרת הזהב. המשא ומתן הנ"ל, שמטרתו הייתה להסדיר גם סכסוכים אלה, נמשך כמה שבועות, המשיב התרצה להציג את תלושי השכר שלו ולתת הסברים בענייני הכספים, אך אלה לא השביעו את רצונו של האב, והניסיונות לישב את הסכסוך נכשלו. ובינתיים נשאר צו המניעה הזמני בתוקפו, עד שהגיע תורה של התביעה עצמה להתברר, ובקשות המשיב לבטלו לפני כן ולאפשר לו לשוב לביתו ולפייס את אשתו נדחו, על-מנת שהעניין יידון בתביעה עצמה. .3הדיון בתביעה התנהל לפני כבוד השופט ח' פורת, שוב, על-פי תצהירים משלימים של שני בני הזוג כתחליף לחקירה ראשית. המשיב הצהיר, כי מאז הוצאת הצו קיבל ייעוץ והדרכה בענייני נישואין וטיפול בילדים, והוא מוכן לחיים חדשים ללא מריבות, אך המערערת 1הצהירה, כי אין עוד מקום לשלום ביניהם. לאחר חקירה נגדית קבע כבוד השופט ח' פורת, כי המשיב הכה את המערערת 1לא אחת, אם כי לא היו אלה מכות ברוטאליות מבחינה פיסית, אך משפילות מאוד מבחינה נפשית ; כי המשיב לא גילה כלפי אשתו רגשי חיבה ואהבה, זלזל בה והעליב אותה ואף בגד בה עם אחרות; כי דברים אלה נמשכו לאורך שנים, אך בכל זאת התבססו הצדדים בארץ בדירה חדשה ויקרה, בעזרת ההורים משני הצדדים, ללא מחשבת גירושין, ומכאן, שהתנהגות המשיב לא הביאה להרס רציני או להתמוטטות של חיי המשפחה. התרשמותו הייתה, כי ההחרפה החלה עם חקירתו של הבעל בענייני הכספים, חקירה, שהיה בה משום הטלת דופי ביושרו, וגרמה לו להרגשת השפלה. באותה עת גברו הקטטות והתקריות, והוגשה תביעת הגירושין של הבעל. עד אז גם לאישה לא היו מחשבות על גירושין. עוד הזכיר כבוד השופט קמא, כי פעמיים קיימה המערערת 1יחסי אישות עם המשיב לאחר הוצאת צו המניעה הזמני, ברצותה לבחון את יחסה אליו, אך נוכחה, כי על רגשותיה כלפיו כבו. קביעות והתרשמויות אלה לכולן אחיזה בחומר הראיות, ואין מה להתערב בן. בבואו להחליט, אם לעשות את צו המניעה הזמני לקבוע או לבטלו, שקל השופט המלומד את מטרתו של הצו, שהוא זמני מטבעו, את רצונו המוצהר של המשיב לפייס את אשתו, את העובדה כי האלימות לא הגיעה לממדים חריפים ואת טובת הילדים האוהבים את שני ההורים. החלטתו הייתה לבטל את הצו בתקווה שייתכן שביטולו יביא לקירוב הלבבות, ואם לאו - לשכנועו של המשיב, שהקרע אינו ניתן עוד לאיחוי. ניסיון זה היה רצוי בעיניו בנסיבות המקרה, ואם לא יצלח ויהיה צורך בכך, ניתן יהיה לפנות ולבקש חידושו של הצו. יצוין כאן, שעוד קודם לכן, ביום 15.7.80, החליט בית הדין הרבני בתביעת הגירושין של המשיב, שבינתיים שינה טעמו וביקש להתייחס אליה כאל תביעה לשלום בית, לתת למשיב שהות לפייס את אשתו ולקרבה אליו, ועליה ציווה להיעתר לפיוסי הבעל. .4בקשת עיכוב ביצוע של פסק הדין, המבטל את צו המניעה, עד לערעור נדחתה על-ידי כבוד השופט ח' פורת מהטעם, שהאלימות לא הייתה רצינית עד כדי לעורר חשש מהחזרתו של המשיב הביתה, מה גם שפניו לפיוס. גם בקשת עיכוב ביצוע, שהוגשה לבית-משפט זה, נדחתה על-ידי כבוד השופטת מ' בן-פורת, מהשיקול, שטובת הילדים מחייבת להימנע משינויי מצב תכופים לעניין מגורי האב בדירה ובאין טענה של אלימות מצדו באותו שלב. עם זאת הביעה ספק לגבי סיכויי הפיוס לאור מעשי האלימות בעבר. התוצאה היא, שלאחר הרחקתו של המשיב מביתו במשך שנתיים, הוא חזר אליו עם מתן פסק הדין, והוא גר תחת קורת גג אחת עם המערערת 1זה כשמונה חודשים. ידוע לנו, מפי באי-כוח הצדדים, כי הצדדים לא התפייסו, והוגשה לנו החלטת בית הדין הרבני מיום 15.12.81לפיה נוכח בית הדין, כי אפסו כל הסיכויים להחזרת שלום בית, ובית הדין מצא שראוי שהם יתגרשו, לאחר שיגיעו לידי הסכם בדבר תנאי הגירושין .6השאלה שלפנינו היא, אם לקבל את הערעור ולאשר את צו המניעה הזמני עד לגירושין, או לבטלו, שהרי במצב הדברים, שנוצר לאחר פסק הדין, שיקולו של בית המשפט קמא שביסוד החלטתו לבטל את הצו - השיקול של התפייסות - אינו עומד עוד. טענתו העיקרית של בא-כוח המשיב היא, כי כל הסכסוך כולו אינו אלא סכסוך בענייני כספים, ומי שמפיח בו רוח הוא אבי המערערת 1ולא היא עצמה, וכשסכסוך זה יבוא על פתרונו, לא תהא כל מניעה לחיי שלום ושלווה בינו לבין אשתו. אכן, כפי שכבר נאמר, לסכסוך הכספי יש חלק לא מבוטל בתמונה, אך אין זה הסיפור כולו. התנהגותו של המשיב כלפי אשתו כבר תוארה לעיל. ביסודם כבר היו היחסים מעורערים, והסכסוך הכספי רק נתן לכך דחיפה נוספת. המערערת 1הסבירה בעדותה, שאין היא יכולה, מבחינה רגשית, לקבל את המשיב בחזרה, מה גם שהוא לא הראה שום סימנים כנים של חזרה בתשובה, ובית הדין הרבני גם הוא הגיע למסקנה, שאין תקווה לאיחוי הקרע, ואין תקנה אלא בגירושין. כשהמצב הגיע לכך, וכשהתנהגותו של המשיב כלפי המערערת 1במשך השנים, לפחות מאז 1977, הייתה רצופה עלבונות, התנכלויות, השפלה וגידופים, ולעתים אף מכות, אם כי אלה לא היו חמורות ולא הגיעו כדי התאכזרות פיסית, אין לחייב את המערערת 1לחיות אתו תחת קורת גג אחד. כבר נאמר לא אחת, כי זכותם של האישה והילדים לקבל מן הבעל-האב מדור שקט ושלו, וזכות זאת מופרת לא רק על-ידי אלימות פיסית מצד הבעל-האב אלא גם על-ידי אלימות נפשית, שהיא, לעתים, בצורותיה הקיצוניות, פוגעת הרבה יותר מהתקיפה הפיסית. היטיב לבטא זאת כבוד השופט אלון בע"א 458/79 [1], בעמ' 525-526: "המדור, שהבעל חייב לספק לאשה, זכאית היא ליהנות ממנו בדרך אנושית ושלווה, בלי להיות צפויה למעשי אלימות או התגרות בלתי נסבלים מצד הבעל... ולא זו בלבד, אלא צרכיו של אדם למגורים תקינים ושלווים יש ואף חשובים ועולים הם על מידת סיפוק צרכיו האחרים, כגון מזונות". ובעמ' 527: "האשה זכאית לתנאי מגורים סבירים ושקטים, שיהא בהם כדי לאפשר לה לחיות את חייה ולעסוק בעבודתה, אם בבית ואם מחוצה לו, ולגדל את ילדיה. ויש שאלימות 'רוחנית' קשה היא מאלימות פיזית, הכול לפי נסיבות העניין ולפי מהותה של 'הירידה' לחיי הזולת. הכללים המנחים הם (על-פי הדין העברי ש' נ') לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ועל-פיהם ולאורם ישקול ויחליט בית המשפט בכל עניין ועניין לפי נסיבותיו". על דברים אלה חזר כבוד השופט טירקל בע"א 410/80 [2]. בהתנהגותו של המשיב כפי שתוארה - כשהוא מציק למערערת 1, מביך אותה, מכביד על חייה, מגדף, מחרף ומעליב אותה ואף מרים עליה יד - אין הוא מקיים את חובתו לספק לה מדור שקט ושלו. היא אינה חייבת לגור אתו בכפיפה אחת, וזכאית היא עם הילדים למדור נפרד ממנו. זכות זו ניתן לקיימה בכמה דרכים: על-ידי חיובו של הבעל-האב להעמיד לאישה ולילדים דירה אחרת, או על-ידי חיובו לצאת מדירת המגורים המשפחתית ולתתה כולה לאישה ולילדים, או על-ידי חיובו לתת להם מדור נפרד בחלק מהדירה. בדרך אחרונה זו, כדרך זמנית, פסק בית הדין הרבני הגדול לערעורים בתיק 1/2/704[5], בעמ' כח, וראה מאמרו של ד"ר מ' קורינלדי, "סעד ההפרדה הזמנית בין הבעל והאשה והתפתחותו בפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל" שנתון המשפט העברי א (תשל"ד) 184, 201, 202, .213 המשיב הציע, כטענה חלופית לתמיכתו בפסק הדין המבטל את הצו, שמדורם הנפרד של המערערים יינתן בדרך זו של חלוקת הדירה לשניים. הדירה מרווחת ביותר; שטחה כ- 300מ"ר, ומהנדס מטעמו הגיש חוות-דעת עם פירוט הצעות שונות בדבר צורות החלוקה האפשריות. שקלנו פתרון זה גם לאור טענותיו של בא-כוח המערערים, ולא מצאנו בהתנגדויות השונות שהעלה כל טעם של ממש. המערערת 1, בעדותה, הביעה התנגדות לחלוקת הדירה מטעמים שונים: שהיא זקוקה לחדר המגורים, ולא תוכל לוותר עליו לטובת המשיב, שדרך מרפסת אותו חדר יוכל המשיב לחדור לחלקה השני של הדירה, וכן, כי החלוקה על-ידי הקמת מחיצה תחסום את האוורור למטבח. כל אלה הם דברים שניתן להתגבר עליהם או להמעיט מהם על-ידי חלוקה מתאימה של הדירה. נימוקו של כבוד השופט א' שינבוים בדחותו את רעיון חלוקת הדירה בהחלטתו מיום 16.1.80היה, שחלוקה לא תהא הרמטית, ואם אזהרת בית המשפט לא היה בה די, הרי המשיב יוכל לחדור לחלקם של המשיבים בעד דלת המחיצה שתוקם. גם חשש זה ניתן לסלקו על-ידי ביצוע החלוקה בצורה נאותה, ובאשר להפרדה הרמטית ולאפשרות של פגישה במעלית או בחדר המדרגות, שגם עליה דובר, היחסים שבין הצדדים אינם ניתנים - וגם אינם צריכים - לניתוק הרמטי. יש להם שני ילדים, שזקוקים לכל החום והאהבה ששני ההורים יכולים לתת להם, ולטובתם חייבים שני ההורים לשתף פעולה בכל הנוגע לטיפול ולחינוך, שיש לתת להם. למשיב גם זכות לבקר את הילדים, והוא עושה בה שימוש להנאה המשותפת שלו ושל הילדים. גם השיקול של כבוד השופט ח' פורת בפסק-דינו, כי חלוקת הדירה תיצור מבוכה אצל הילדים, אינו נראה לנו. נאמר אמנם משהו ברוח זו על-ידי העובדת הסוציאלית, אך הפסיכולוג תמך בפתרון זה כפתרון הרצוי ביותר (ומה שיוחס לו בנדון זה בסעיף 11ו' של פסק הדין יסודו בטעות). הוברר, כי הילדים אוהבים את אביהם ונהנים מחברתו. לפי דעת הפסיכולוג, החיים ביחד אינם רצויים, אך עד לגירושין חלוקת הדירה היא הפתרון הטוב ביותר לטובת הילדים, בכך שיתאפשר להם קיום קשר אמיץ עם אביהם (עמ' 62, 63, 69וחוות הדעת הכתובה ואין אי-עקביות בגישת הפסיכולוג לעניין זה). על קטנים אלה עוברת תקופת משבר ארוכה, שאין לדעת כמה זמן עוד תימשך, עד שהצדדים יסדירו את עניין הגירושין. מבחינתם שלהם עדיף כל פתרון הדרגתי, ובכך תצומצם הפגיעה בנפשותיהם הרכות והרגישות. משהאב חזר הביתה לאחר הרחקתו לתקופה של כשנתיים, והוא כבר שוהה בבית זה כשמונה חודשים, הרחקתו המוחלטת תגרום למשבר נוסף, בעוד שהפרדה בדרך של חלוקת הדירה תקל עליהם את ההסתגלות למצב החדש, שיבוא עליהם עם הגירושין. שיקוליו האחרים של בית-משפט קמא כנגד חלוקת הדירה נבעו מכך, שמטרת ביטולו של הצו הייתה לאפשר התפייסות. משתקווה זו התבדתה, נפל עמה גם שיקול זה. בהתחשב בכל הנסיבות - גודל הדירה הנותן אפשרויות שונות לחלוקתה, העובדה שהתנכלויותיו של המשיב לא נשאו אופי של אלימות פיסית המסכנת את ביטחונה של המערערת והשיקול של טובת הילדים - הגענו למסקנה, שהרצוי ביותר במקרה זה יהיה מתן מדור נפרד למערערים בחלק מן הדירה, שאליו לא יהיה המשיב רשאי להיכנס. על אופן חלוקת הדירה יחליט בית-משפט קמא, לאחר שישמע את הצדדים. בכך נתנו משקל גם לכלל החשוב, שלא כדבר שבשגרה ורק במקרים מיוחדים יינתן צו להוצאת הבעל מבית המגורים (ראה דברי כבוד השופט קיסטר בבר"ע 19/74 [3], בעמ' 728) וכי יש להקפיד, שהסעד לא יחרוג ממטרתו האמיתית, כמכשיר להבטחת מדור שקט לאישה ולילדים, כסעד ביניים עד להתפייסות או עד לגירושין. דברים אלה הודגשו יפה בפסקי הדין בע"א 458/79 [1] הנ"ל ובע"א 410/80 [2] הנ"ל. מה שמכתיב את התוצאה שאליה הגענו הוא הצורך במדור נפרד למערערים נוכח התנהגותו של המשיב, שהגיעה לכדי התאכזרות נפשית מתמשכת במערערת 1ולעתים אף לכדי פגיעה פיסית בה, והדברים פוגעים גם בשלומם ובשלוותם של הילדים. הסעד ניתן כאמצעי ארעי בלבד עד לגירושין או עד למתן החלטה אחרת. .7ולעניין המזונות. בא-כוח המשיב העלה טענות מטענות שונות כנגד חיוב מרשו במזונות. לא כולן ראויות לדיון. לא מצאנו כל ממש בטענת בא-כוח המשיב, כי המערערת 1דינה כמורדת לעניין המזונות. בצדק קבע בית-משפט קמא, כי לא מטעמים הנעוצים בה נוצר הפירוד בינה לבין המשיב. הטענה כי היא הייתה חייבת על-פי החלטת בית הדין הרבני להתפייס ולא התפייסה, גם היא לא תעמוד לו, שהרי בית הדין קבע, שעל הצדדים להתגרש. לפנינו הביעה המערערת 1הסכמתה לקבל גט פיטורין ולהשאיר את ענייני הרכוש והכספים לדיון נפרד בבית הדין הרבני. הטענה, כי על בית-משפט קמא היה להפנות את המערערת 1, החפצה בגירושין, לתבוע מזונות בבית הדין הרבני, לא תישמע עתה מפי המשיב, אשר הסכים להתדיין בבית- משפט קמא, מבלי לעוררה שם. אשר לגובה המזונות, בית-משפט קמא פסק סכום של 000, 5שקל לחודש, צמודים לפי האמור בסעיף 18ד' של פסק הדין, בנוסף על קצבת הילדים. זאת קבע, לאחר ששקל את צורכי המערערים מצד אחד ואת יכולתו של המשיב מצד אחר ואת העובדה, שרמת החיים של בני הזוג התאפשרה לא רק מהכנסתו אלא גם מתוספת תמיכה של הורי המערערת .1אשר לכספים ולהון, שכל אחד מבני הזוג טען, שיש בידי משנהו ושיש להביאם בחישוב דמי המזונות, החליט, שאלה שנויים במחלוקת בתביעות תלויות ועומדות, ונמנע מלקבוע ממצא, מה גם שלא הוכח שהם נזילים, ובכל אופן הם מעוקלים. בשיקולים אלה אין אנו מוצאים פגם, ואין זו דרכו של בית-משפט זה להתערב בקביעת שיעור המזונות, הנתונה להערכתו ולשיקול דעתו של השופט הפוסק אותם, אלא אם נתפש לשיקולים מופרכים או התעלם משיקולים ראויים (ראה למשל ע"א 182/53, 197, 85/54[4], בעמ' 908). בכך אנו דוחים את הערעור הנגדי. בערעור עצמו טוען בא-כוח המערערת 1, כי משנפסק סכום של 000, 5שקל לחודש כמזונות קבועים, לא ייתכן, שהמערערים לא יפוצו על העבר באופן מלא, בהפרש שבין סכום המזונות הארעיים לסכום המזונות הקבועים. חישוב לפי דרך זאת מביא, לטענתו, לסכום של כ-000, 30שקל, ואילו בית-משפט קמא פסק רק 000, 10שקל. התשובה לטענה זו מצויה בכך, שהמזונות הקבועים נקבעו על-פי ההנחה, שהמשיב חוזר לגור בביתו, בעוד שבתקופת המזונות הארעיים נאלץ לגור מחוצה לו, הוצאותיו היו אז יותר גדולות, והסכום שיכול היה אז להפריש ממשכורתו למזונות משפחתו היה קטן יותר. לכן גם דינו של הערעור לעניין המזונות להידחות. גם בסכום שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו, שהוא בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה, אין מקום להתערב, וגם בעניין זה אנו דוחים את הערעור. .8הערעור נדחה איפוא, באשר לאמור בסעיף 18א' וסעיף 18ג'-ו' של פסק הדין. אשר לאמור בסעיף 18ב' של פסק הדין, אנו מחליטים להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, על-מנת שיחליט, לאחר שישמע את הצדדים, ואם ימצא לנכון גם את ראיותיהם, בדבר אופן חלוקתה של הדירה. היזמה וההוצאות לתכנון החלוקה ולביצועה תהיינה על המשיב. עד לחלוקה, בצורה שיורה עליה בית-משפט קמא, תעמוד בעינה ההחלטה שבסעיף 18ב' של פסק הדין. לאחר החלוקה ייאסר על המשיב להיכנס לאותו חלק מהדירה שיוקצב למערערים. הסעד הניתן לעניין זה יעמוד בתוקפו עד לגירושין או עד למתן החלטה אחרת. אם בית-משפט קמא יהיה בדעה, כי אין אפשרות לבצע את החלוקה מסיבות אובייקטיביות או מטעמים התלויים במשיב, יצווה על הרחקתו מהדירה עד לגירושין או עד להחלטה אחרת. כל אחד מהצדדים יהיה רשאי לפנות לבית-משפט קמא, אשר יחליט בכל עניין אינצידנטלי. בהתחשב בתוצאה אין חיוב בהוצאות בערעור ובערעור הנגדי. לא נותר לנו אלא לסיים בתקווה, ששני הצדדים ישימו נגד עיניהם את טובת ילדיהם לפני כל טובה חומרית, ויעשו הכול כדי לזרז ולסיים את הליכי הגירושין במהירות האפשרית, ובכך יחסכו מילדיהם את המשכו המתארך של המשבר, שבצלו הם חיים במשך תקופה כה ארוכה מחייהם הצעירים. זה עתה, עם גמר ההדפסה של פסק הדין, התקבלה בקשתו של בא-כוח המשיב לאפשר לו הצגת החלטה של בית הדין הרבני הגדול מיום 22.3.82, שהחזיר את הדיון לבית הדין האזורי בשאלה, אם המערערת 1הינה מורדת. ראיה זו אין בה כדי להשפיע על תוצאות ערעור זה, מה גם שטרם נפלה הכרעה סופית בשאלה הנ"ל.מקרקעיןצוויםצו מניעה