קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוחד חבר ועד עובדים: השופטת מ' בן-פורת: המערער הורשע בקבלת מזגן שהותקן ברכבו כשוחד בעד פעולה, הקשורה בתפקידו כ"עובד הציבור", עבירה לפי סעיף 290לחוק העונשין, תשל"ז- .1977הערעור הוא על ההרשעה בלבד. .2אין חולק, שהמערער התקבל לעבודה ב"תעשיה האווירית לישראל בע"מ" (למען הקיצור - "החברה") בשנת 1958, והועסק שם כטכנאי בשטח הבנאות. בסתיו 1963הוא נבחר על-ידי עובדי החברה לועד העובדים, ומועצת העובדים בחרה בו, מבין הנבחרים,כמזכיר הוועד. לבקשת יושב-ראש מועצת העובדים הרשתה לו הנהלת החברה להתפנות מתפקידו אצלה כדי למלא את התפקיד לו נבחר. מאז, חזרו העובדים ומועצת העובדים ובחרו בו לאותו תפקיד מדי שישה חודשים, והנהלת החברה חזרה ונתנה אישורה להמשך כהונתו זו. במסגרת הפעילות לביצור זכויות העובדים והטבת תנאיהם, הוקמה אגודה בשם ש.א.ל. בע"מ, כדי שזו תאפשר רכישת מצרכים במקום העבודה בתנאים נוחים. בין היתר, פתחה אגודה זו חנות למכירת מוצרי בשר. בין ספקי הבשר לאגודה נמנה תאגיד בשם "ווימפי (ישראל) בע"מ" (למען הקיצור - "ווימפי"). תאגיד זה היה בשליטתו של אלי טיסונה, חברו לספסל הנאשמים של המערער, שהורשע במתן אותו שוחד כדי שהמערער יישא לו פנים בדרך כלל. נקבע כמו כן, על סמך ראיות התביעה, כי המערער הפעיל את השפעתו בהעברת החלטה להפחית את העמלה. אשר ווימפי התחייבה לשלם לש.א.ל. מפדיון המכירות של הבשר בתעשייה האווירית, מ-% 5ל-%.2 1/2 .3מר רם כספי, סניגורו המלומד של המערער, תקף לפנינו הן את המימצא, שהמערער קיבל את המזגן חינם אין כסף, והן את המסקנה המשפטית, שקבלת טובת הנאה במסגרת תפקידו כמזכיר ועד העובדים היא קבלת שוחד "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" במובן סעיף 290לחוק העונשין, שעל-פיו הורשע המערער. יתרה מזו, לטענתו, היה שולחו בחופשה ללא תשלום מטעם החברה, ועל-כן לא חב לה אמונים ולא סר למשמעתה. בנסיבות אלה אין לראותו כ"עובד הציבור", במובן סעיף 290(ב) לחוק הנ"ל, המגדיר "עובד הציבור - לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור". איש, כמובן, לא יחלוק, כי "התעשיה האווירית לישראל" בע"מ היא "תאגיד המספק שירות לציבור", אך לפי השקפת הסניגור המלומד היה אז המערער עובדו של הגוף, המתקרא "ועד העובדים", ולא של החברה. מר כספי מזמין אותנו לקבוע, כי גוף זה, אם כי טרם נרשם אז כתאגיד, כבר היווה למעשה חטיבה עצמאית, נפרדת מן החברה. ראיה חותכת לדבר מוצא הוא בעובדה, שוועד העובדים שילם לחבריו את שכרם מקופתו שלו, ואין זה משנה, לדעתו, שהחברה מצדה ראתה לנכון להזין קופה זו בחלק ארי מתכולתה. זאת ועוד, מועצת העובדים (באמצעות ועדה שהוקמה לשם כך) מוסמכת לקדם את חברי הוועד בדרגה, ללא אישורה ואף בניגוד לדעתה של הנהלת החברה. לא זו אף זו: אם מזכיר הוועד אינו מבצע את מלאכתו בצורה המניחה את דעתה, רשאית מועצת העובדים לפטרו מבלי להמתין עד לבחירות הבאות. לדעתו ברור, שהזכות לפטר אדם היא אות וסימן למעמד של מעביד. מסקנה זו אף מתחזקת לאור הודאתו של המשנה למנכ"ל החברה, מר אריה אוסטרינסקי, כי החברה מצדה אינה רשאית להורות למזכיר (או לחבר ועד) לעזוב את כהונתו שם ולחזור לשורותיה. החברה אמנם התחייבה לקלוט בחזרה כל חבר ועד (ומזכיר בכלל), אם הלה הפסיק לכהן בתפקידו זה, בין משום שהתפטר ובין שפוטר או לא נבחר מחדש. אולם, לדעת הסניגור, אין ולא כלום בין התחייבות זו לבין שאלת מעמדו של מזכיר ועד, כל עוד הוא ממשיך לכהן בתפקידו. גם ההכרה מצד החברה בתקופת הכהונה בוועד לצורך הוותק של אותו אדם ושאר זכויותיו אצלה אינה הופכת אותה למעבידתו, כל עוד לא חזר לשורותיה. גישת החברה כמתואר אינה אלא גילוי רצון טוב מצדה, שאנשים ראויים ומוכשרים מבין עובדיה יהיו נכונים להקדיש עצמם לענייני הוועד, ללא חשש שיבולע להם, כתוצאה מכך, מבחינת מעמדם הכלכלי. מבחן העל הקובע בעיניו הוא מבחן המרות. העמידה של ועד העובדים על משמר זכויותיהם של עובדי החברה מחייבת לא אחת, מעצם טיבו וטבעו של התפקיד, להגיע לכלל עימות עם ההנהלה מחמת מצבי יריבות או ניגודי אינטרסים. מכאן הצורך בעצמאותו המוחלטת של "ועד העובדים", שגם החברה, בגישתה ובהתנהגותה כמתואר, הכירה בחיוניותה. לפיכך, כל עוד ממשיך העובד לכהן כחבר או כמזכיר הוועד, אין לחברה עליו כל מרות או זכות פיקוח. .4אשר למימצא העובדתי, שהמערער קיבל מאלי טיסונה את המזגן מבלי לשלם עבורו, נחה דעתי, שהיה לבית-משפט קמא חומר ראיות למכביר, שהצדיק מימצא זה. חרף מאמציו של מר כספי לערער את המימצא אין לגלות בשיקוליו של בית המשפט המחוזי כל טעות, והייתי סומכת עליהם את ידי. .5גם המסקנה, שהמזגן ניתן ונתקבל כדי שהמערער יישא פניו לטיסונה. מבוססת היטב. אין כל ראיה ואף לא טענה, שבין השניים הייתה ידידות אישית מחוץ ליחסים רשמיים במסגרת עבודתו של המערער. מזגן אינו נמנה עם מתנות קלות ערך, המתיישבות, בחיי היום יום, עם נימוסים מקובלים וכוונות טהורות. די בנאמר עד כה - בהתעלם מהקביעה, שהמערער השתמש בפועל ממש בהשפעתו לטובת טיסונה בנושא הפחתת העמלה לש.א.ל. כדי להוביל למסקנה לכאורה, שלא נסתרה, כי המזגן ניתן למערער כשוחד, וכי הוא גם קיבלו ברוח זו. כדברי השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"פ 7/77, 8[1], אשר צוטט על-ידיי, תוך הבעת הסכמה, בע"פ 531/80 [2], בעמ' 607: "ברוב המכריע של המקרים בהם הורשעו המערערים לא היו בין הספקים או נציגיהם לבין המערערים קשרי ידידות אישיים, אלא רק קשרים הנובעים מעבודת המערערים במשרד הבטחון. בכל אותם מקרים המסקנה הבלתי נמנעת מהענקת טובות הנאה אשר חורגות מדבר פעוט המקובל בין הבריות, היא שטובות ההנאה ניתנו בעבור מילוי התפקיד" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). אם טובת ההנאה עוברת את גבול המקובל בחיי היום יום - וכזה הוא המקרה שלפנינו - ובין הצדדים אין יחסי היכרות אישית מלבד קשרים עסקיים מהוות נסיבות אלה גופן ראיה למטרה הפסולה (ע"פ 794/77[3], בעמ' 130בין האותיות ב-ה). .6בכך הגעתי לטענתו הבאה של מר כספי, והיא (כזכור), שבזמן הקובע לא היה המערער "עובד" של החברה, שהיא ודאי "תאגיד המספק שירות לציבור", אלא של "ועד העובדים". רק אם טענה זו תתקבל, יהא עלינו לדון בטענתה של באת-כוח המדינה (הגברת שניט), שגם "ועד העובדים" הוא תאגיד כזה, היינו "המספק שירות לציבור". לאור המסקנה, אליה אני עתידה להגיע בלאו הכי, מוכנה אני לצאת מתוך הנחה גרידא - בלא לנקוט עמדה - כי גם ללא רישום פורמאלי היה "ועד העובדים" מעין תאגיד. הנחה זו מבוססת על ההלכה הפסוקה, לפיה יש שהמחוקק מתייחס להתארגנות בפועל כאל גוף במובנו המשפטי אף ללא רישום (ע"א 272/81(בר"ע 97/81) [4]). אין ספק, שהמערער היה כל אותה עת עובד שכיר, ולפיכך (על סמך ההנחה דלעיל) השאלה היא, מי משני הגופים - החברה או "ועד העובדים" היה מעבידו של המערער לצורך דיני השוחד. בעיקר תוקע מר כספי יתדותיו בהסכמת החברה לשחרר את שולחו, כדי שימלא בוועד את התפקיד לו נבחר ולהעניק לו מה שכונה באישורי ההנהלה "חופשה ללא תשלום". אולם, כידוע, לא הלשון שננקטה, ולו גם בשם הנהלת החברה ומטעמה, היא הקובעת, אלא מהות השחרור לאמיתו. המשנה למנכ"ל החברה אמר בעדותו, כי תיאור זה ("חופשה ללא תשלום") מוטעה היה, וכי בפועל הושאל המערער לוועד העובדים. לאחר ששקלתי את עובדות המקרה, עליהן אין חולק, הגעתי למסקנה, שאכן מדובר היה בהשאלת עובד ולא ביציאתו לחופשה ללא תשלום. לאורך כהונתו כמזכיר ועד הוא המשיך לצבור ותק. כן נשמרו לו מלוא זכויותיו, לרבות זכויות שוטפות, כמו לכלל עובדי החברה. בלשון מר כספי עצמו בבית-משפט קמא (בעמ' 140- 141לפרוטוקול הדיונים): "שמרו להם על הוותק, שמרו להם על התפקידים, שמרו להם את כל הזכויות... כולל פיצויים... ותגמולים, אם האיש יחזור למפעל". אכן, הסברו לכך היה, שהחברה הייתה מעונינת (כלשונו שם) "שאנשים טובים ילכו לתפקיד זה", היינו לוועד העובדים. אולם, עניין זה שהחברה גילתה בגיבוש ועד עובדים ראוי לשמו לא זו בלבד שאינו מחליש אלא אף מחזק את הגירסה המפלילה, כפי שאבהיר בהמשך. לעניין טיבו של השחרור קובעת העובדה, שכל הזכויות, קטנות כגדולות, לא הוקפאו, אלא המשיכו להתקיים כאילו לא אירע דבר. לצורך השוואה די אם אפנה להוראות התקשי"ר של עובדי המדינה. בצאת עובד למה שמכונה שם "חופשה ללא משכורת", נשמרת לו זכותו לחזור בתום החופשה למשרתו הקודמת או למשרה אחרת, שדרגתה כדרגת קודמתה (בעת צאתו לחופשה זו). את משך החופשה עצמה אין מביאים במניין הוותק ואין מתחשבים בה לענין גימלה או פיצויי פיטורין וכיוצא באלה. הוא גם אינו זכאי, למשל, להשתמש בזמן החופשה לשם ניצול הזכות ל"חופשת מחלה" וכדומה: פרק .33.4לעומת זאת, אין, כאמור, חולק, שהמערער נהנה כל הזמן, ככלל עובדי החברה, גם מזכויות שוטפות, כגון קבלת הלוואות, יציאה לטיולים ועוד. בטיעונו של מר כספי הודגש מדי פעם, הן בבית-משפט קמא והן לפנינו, כי שמירת כל הזכויות הייתה מופעלת אך ורק "אם האיש יחזור למפעל" (דבריו שצוטטו לעיל), ללמדך, שלפנינו ניתוק או לפחות השעיה של יחסי עובד-מעביד בין החברה למערער, אם כי תוך הבטחה, שבשובו ישובץ בתפקיד מקביל לדרגתו האחרונה במסגרת ועד העובדים. לדעתי, לא הונח לטענה זו שמץ של יסוד, אף אם נניח לזכויות השוטפות המנוצלות כבר בהווה ואינן כפופות לשום תנאי. לשם הפרכת הטיעון די אם אצביע על העובדה, עליה העיד המשנה למנכ"ל (בעמ' 175), כי רק עובד החברה זכאי להצטרף כחבר לקרן הגימלאות. אילו היה המערער מגיע לגימלאות תוך כדי המשך כהונתו כמזכיר ועד העובדים, כלום הייתה חברותו פוקעת או זכויותיו לגימלה נגרעות? התשובה בשלילה מתבקשת, לדעתי, מאליה. ערה אני למשקל הרב, אותו מייחס הסניגור המלומד לזכותה של מועצת העובדים לפטר מכהונתו חבר או מזכיר של ועד עובדים מחד גיסא, ולהעדר זכותה של הנהלת החברה להפסיק כהונה כזאת לפני הבחירות הבאות מאידך גיסא. אינני שותפה לדעת זו. "הפיטורין" מצד מועצת העובדים אינם אלא בגדר העברתו מתפקיד זה, אך לא בגדר הוצאתו ממסגרת החברה. אשר להעדר זכותה של הנהלת החברה להפסיק את הכהונה בטרם עת, אין לשכוח, שהבחירות נערכות אחת לשישה חודשים, ואין גם חולק, שהיא מוסמכת לא לתת אישור לכהונה נוספת. בנסיבות אלה אין זו אלא התאפקות מוגבלת בזמן, שיש, לפי הבנתי, לראותה כחלק מגילוי הרצון הטוב של הנהלת החברה כלפי צוות עובדיה שלה, כדי שאלה יוכלו להיות מיוצגים ומטופלים בידי אנשים בהם בחרו. אגב, לא אתפלא אם גם בסמכותה שלא לשחרר (לאחר הבחירות) נבחר פלוני אין הנהלת החברה משתמשת, אף-על-פי שדבר קיומה של סמכות זו נעלה מספק. זאת ועוד, כזכור כשר להיבחר לחבר ועד (וממילא למזכיר ועד) רק מי שהינו עובד החברה. כהונת המערער כמזכיר הוועד החלה בסתיו 1963ונמשכה עד לזמן הנוגע לענייננו (אמצע שנת 1974). אין כל ראיה, שבין מערכת בחירות אחת לרעותה "הוחזר" או "חזר" המערער, ולו גם לשעה, לתפקיד במסגרת החברה. ברור איפוא, שציבור הבוחרים, כלומר כלל עובדי החברה, הבינו הבן היטב, שעם היותו מזכיר ועד העובדים הוא גם ממשיך להיות עובדה של החברה, וכי אין כל סתירה בין השניים. יחד עם זאת נתבקשה החברה מחדש, בכל מערכת בחירות, לתת את אישורה, כמבואר. גם הסוברניות של מועצת העובדים (באמצעות ועדה) להעלות את חברי ועד העובדים בדרגה, משמעותה מוגבלת. כעולה מעדותו של המשנה למנכ"ל, נהגו, למעשה, לבוא בדברים עם הנהלת החברה ופעלו בנושא זה בעצה אחת עמה. הוא הוסיף והסביר, שאילו - כמקרה היפותטי - היו מאשרים העלאה בדרגה או שכר מיוחד שלא על דעת ההנהלה, הייתה היא מתעלמת מהעלאה או מתוספת שכר זו, כך שזכויותיו של אותו עובד אצלה היו נגזרות מהדרגה ומהשכר המקובלים עליה. יצוין שהאסמכתאות אליהן הופנינו מטפלות רובן ככולן בשאלה, אם מעמדו של פלוני היה של שכיר או של קבלן עצמאי. לעומת זאת, אין במקרה שלפנינו כל ספק, שהמערער אכן היה עובד שכיר, והשאלה סבה רק על זהות מעבידו לצורך דיני השוחד. נתקלתי בפסק-דין בודד של בית הדין לעבודה, הדן בשאלה דומה במקצת: דב"ע שם/ 129- 3[9]. מעשה באדם, אשר כתוצאה מנכות היה מוגבל בשירות התעסוקה. לשכת העבודה הפנתה אותו אל "המשקם", ולאחר שנכרת ביניהם חוזה תעסוקה, הוא נשלח לעבוד בבית-מרקחת של בית-חולים ממשלתי. "המשקם" הוא שקבע את שעות עבודתו וגם המשיך לשלם את שכרו, אשר % 65הימנו החזירה לו המדינה. כעבור שנים מספר הסתיימה עבודתו, ואז קיבל מאת "המשקם", לפי דרישתו, דמי פיטורין. רק כעבור זמן תבע מהמדינה הפרשי שכר ותשלומים נוספים, בטענה שנוצרו בינו לבינה יחסי עובדמעביד. התביעה נדחתה, לאחר שנקבע, על יסוד שיקולים שלא אכנס לפרטיהם, כי "המשקם" - עמו נכרת חוזה התעסוקה - היה ונשאר מעבידו. לענייננו אביא אך קטע מפסק הדין (סעיף 8בעמ' 260): "יכול שיהיה מפעל המספק שירותים למפעל אחר ויכול ובמצבים מסויימים יועיד מפעל עובד מעובדיו לעבודה במפעל אחר, כחלק מפעילותו של המפעל הראשון" (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). ואם מפעל, המועיד עובד מעובדיו לעבודה במפעל אחר, יכול להישאר מעבידו, חברה, המאפשרת לעובד לכהן כמזכיר ועד המייצג (יחד עם נציג ההסתדרות הכללית) את עובדיה שלה ומטפל בענייניהם - על אחת כמה וכמה. כפי שיובהר, המסקנה אליה הגעתי היא, שהחברה לא רק יכלה להישאר מעבידתו של המושאל לוועד העובדים, אלא שגם נשארה כזאת בפועל ממש. אינני סבורה, כפי שסבר בית-משפט קמא, שרצוי לקבוע מבחן אחד ויחיד לדיני העבודה ולדיני העונשין גם יחד. למשל, אילו היה הרשקוביץ (התובע בפסק הדין הנ"ל) לוקח שוחד במסגרת עבודתו בבית החולים הממשלתי, כי אז דעתי היא, כי לעניין אחריותו הפלילית מן הראוי היה לראותו (גם) כעובדה של המדינה. בכגון דא אופי התפקיד הוא המבחן המכריע. כפי שאמרתי במקום אחר (ע"פ 624/81) [5]), כך לכאורה מן הראוי היה לפסוק גם בע"פ 472/74 [6], בעמ' .308מעשה בחברת שמירה, שהעמידה עובד מעובדיה לרשותה של רשות הנמלים, וזו העסיקתהו כקצין מכס. משקיבל טובת הנאה בעד פעולה, הקשורה בתפקידו זה, גרם, מבחינת טוהר המידות, אותו נזק לשירות הציבורי כמו כל קצין מכס אחר, שהועסק ישירות על-ידי רשות הנמלים. אחריותו צריכה להיות נגזרת מאופי התפקיד, אותו מילא בפיקוחה של הנהלת המכס. לפיכך דעתי היא, שהמבחנים לקביעת יחסי עובדמעביד בדיני העונשין עשויים, לעתים, להיות שונים מאלה המקובלים בדיני העבודה. כפי שציינתי בע"פ 624/81 [5] הנ"ל, אפשר למצוא תמיכה בהלך מחשבתי בע"פ 334/72 [7], שם הורשע בגניבה ממעביד אדם, שגנב מנכסיה של חברה תוך כדי עבודתו בענייני הכספים שלה ועבורה, אף-על-פי שעסק בעבודה זו אך ורק לבקשת מעבידיו (לפי "דיני העבודה"), שני אחים, אשר (יחד עם אחרים) הקימו אותה חברה והמשיכו לשלם את משכורתו. משמילא תפקידו במסגרת החברה לפי הנחיותיה ועבורה, די היה בכך כדי לראות במעשה שביצע לא גניבה רגילה אלא גם הפרת אמונים, שחב עובד למעבידו, אף-על-פי שלפי דיני העבודה לא הייתה החברה מעבידתו. מטרת המחוקק בדיני השוחד היא להגן על המינהל הציבורי מפני שחיתות. על רקע מטרה זו "העובד", בו מדבר סעיף 290, אינו בהכרח "עובד" על-פי דיני העבודה (להרחבה על רקע המדיניות החקיקתית בדיני השוחד, ראה פסק-דינו של השופט שמגר בע"פ 534/78 [8], בעמ' 300 ואילך). כוונת המחוקק להגן על טוהר המידות של עובדי הציבור היא הבסיס, שלאורו יש לפרש את סעיף 290, בין אם הביטוי המפורש הוא "תאגיד המספק שירות לציבור" (ע"פ 624/81[5] הנ"ל), או "עובד" או "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". כפי שציינתי בע"פ 624/81 [5], הכלל של פירוש מצמצם בדיני עונשין חל רק מקום שקיימים שני פירושים סבירים, אולם הכלל הבסיסי הוא, שנורמה פלילית, כמו כל נורמה אחרת, אין לפרש לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא בדרך שתקיים את כוונתו של המחוקק. אם הצורך בשמירה על רכוש הפרט ועל חובת האמונים כלפי מעביד פרטי מצדיק, לעתים, מתן פירוש מרחיב למונח "עובד" (או "מעביד"), קל וחומר כאשר מדובר בצורך החיוני לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי. לשם עקירת נגע השחיתות מקרב הממלאים תפקיד בעל גוון ציבורי - מטרה המהווה אבן יסוד בדיני השוחד - יש לתת למונח "עובד ציבור" פירוש, המתיישב עם השגת מטרה זו ולא עם סיכולה, גם אם במקרה הספציפי לא יהיה זה הפירוש הנוח יותר לנאשם. .7טוען מר כספי, שמכל מקום נתקבל השוחד עבור פעולת המערער כמזכיר ועד, היינו, לא "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" מטעם החברה. אם הפר אמונים, עשה כן כלפי ועד העובדים או כלפי עובדי החברה, להבדיל מהנהלתה. מתפקידו היה לעמוד על משמר זכויותיהם של העובדים ושלהם בלבד. לשם כך חייב ועד עובדים לא אחת להגיע לכלל עימות עם הנהלת החברה ולעמוד במצבים של יריבות וניגודי אינטרסים. גם טענה זו, על-אף חריפותה, דינה להידחות. ניגודי אינטרסים ומצבי עימות קיימים לעתים, גם אם אין מעניקים לוועד העובדים אותה מידת אוטונומיה ממנה נהנה - על דעת ההנהלה ובעידודה - ועד העובדים בחברה בה עסקינן. אך מובן הוא, שהעובדים יהיו מעוניינים להיטיב את תנאי עבודתם ושכרם, ואילו המעבידים ירצו להשיג פריון מרבי בהוצאה מינימאלית. אולם לא ניגודי אינטרסים הם קנה המידה, שעל פיו קובעים אם מדובר בגופים נפרדים או בחלקים שונים של אותו גוף עצמו. גם למחלקות שונות של אותו מפעל שאיפות ומטרות, שלא תמיד ניתן ליישבן, וכך נוצרת, לעתים, התמודדות ביניהן (כגון, על חלקן בתקציב), הגובלת בעימות. אולם מטרת העל, והיא לדעתי המבחן הקובע, משותפת לכולם: קידומו וביסוסו של המפעל. לא בכדי הוציאה החברה ממון רב כדי להזין את קופת ועד העובדים בחלק הארי מתכולתה, שחררה כדבר שבשגרה מתפקידיהם את אלה, שצוות העובדים בחר בהם כחברי ועד, ואף הקפידה, שלא ייפגעו זכויותיהם כתוצאה מנכונותם למלא את התפקיד לו נבחרו. החברה רצתה שקט תעשייתי וצוות עובדים מרוצה. מכאן, שהאינטרס המשותף - שיתוף פעולה פורה למען רווחתו של המפעל - עולה לאין ערוך על ניגודי האינטרסים. באותה רוח יש להבין את העובדה, שהחברה הטתה שכם ונתנה מממונה גם להקמת האגודה ש.א.ל. בע"מ. בדרך זו עזרה להקים מערכת שיווק של מוצרים למיניהם עבור העובדים במחירים מוזלים, במקום עבודתם. צוות עובדים מרוצה הוא אמצעי קידום, שקשה להגזים בחשיבותו. די, למשל, לעיין בעדותו של המשנה למנכ"ל כדי להיווכח, שכתוצאה מהקניות המרוכזות במקום העבודה נהנו לא רק העובדים- הקונים, אלא גם החברה זכתה ביתרון כלכלי רב-ערך מחמת הפחתה משמעותית בהיעדרויות. קיצורו של דבר, בחשבון כולל טובת העובדים היא גם אינטרס חיוני של החברה, ופגיעה בהם נוגדת גם את אינטרס החברה. לפיכך, כאשר קיבל המערער טובת הנאה מאת ספק של ש.א.ל. (אלי טיסונה) כדי לשאת לו פנים, היה זה שוחד, שנתקבל "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". מהטעמים שציינתי יש לפרש את המונח "פעולה הקשורה בתפקידו" כמו את המונח "עובד ציבור" פירוש מרחיב. החברה השאילה את המערער לוועד העובדים למען האינטרס שלה וכחלק מפעילותה. היא רצתה, כפי שאמר גם מר כספי, שאנשים טובים יתפנו לתפקידי הוועד, ו"טובים" - פירושו של דבר קודם כול וראשית לכול העושים במלאכה באמונה ובניקיון כפיים. אין ספק, שהמערער היה בעל כישורים מתאימים, ואף צעד בבחירות כל השנים ראשון לפני המחנה, בהפרש ניכר בינו לבין הנבחר שאחריו. אולם בקבלו את המתת נכשל בהפרת אמונים הקשורה בתפקידו. חרף כל ההבדלים, שאני ערה להם, קיים דמיון בסיסי בין המקרה שלפנינו לבין זה שנדון באנגליה במושב המלכה morgan v. Director of public[10] (1970) prosecutionבנאשם, שעבד כשכיר של פירמה מסוימת, אך היה פעיל גם באיגוד מקצועי. המעבידה איפשרה לו לעסוק בענייני האיגוד המקצועי בשעות העבודה מבלי לנכות משכרו. מסתבר שהאיגוד, כחלק ממלחמתו למען זכויות העובדים, התנגד לביצוע חוזי עבודה, שנכרתו בין הפירמה לבין כמה גופים. בין אלה האחרונים הייתה גם חברה, אשר נתנה לנאשם שלמונים, כדי שיפעיל השפעתו על האיגוד המקצועי להסיר התנגדותו לביצוע העבודות בהתאם לחוזה. נגד אשמת השוחד הוא התגונן בטענה, שהשלמונים לא היו קשורים לעבודתו בפירמה כי אם לפעילותו במסגרת האיגוד המקצועי. טענתו נדחתה, והוא הורשע בדין. הוחלט, כי קבלת השלמונים הייתה in relation to his principal's affairsכלשון סעיף האישום, לשון, התואמת את סעיף האישום בענייננו ("בעד פעילות הקשורה לתפקידו"). ראויים לציטוט דבריו של ( 1057at) lord parker: It is counsel for the appellant's argument that the words" Direct relation to his principal's affairs or, put another way, in 'any act in relation to his principal's' affairs.... Must mean in Duty as an agent. Read in that way, it can be said that, reltion to matters concerning his principal where he owes a The background of the business that rover's carried on. For while the appellant was an relation to union affairs albeit To his principal's affairs' fall to be widely construed, as my part, i am quite satisfied, that those words 'in relation "...indeed they were (ההדגשה שלי - מ' ב"פ). אסמכתא זו גם מבהירה היטב, שאפילו העובדה, שהשלמונים נתקבלו כדי לא להפריע לנותן השוחד לבצע עבודות על-פי חוזה עם הפירמה, שהייתה מעוניינת בביצוען, היינו כדי להסיר את התנגדותו של האיגוד המקצועי לביצוען, לא היה בה כדי לנתק את הקשר עם עבודתו של הנאשם (וליצור רק קשר בין השלמונים לבין הפרת האמונים מצדו כלפי האיגוד המקצועי בלבד). .8על יסוד השיקולים דלעיל הייתי דוחה את הערעור על ההרשעה. השופט מ' אלון: אני מסכים. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת בן-פורת. שוחדועד עובדים