התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והמשיב מקבל תגמולים ששעורם נקבע על פי גובה השכר עליו דיווח המעביד בתלושי השכר. בבית משפט השלום טען המשיב כי דיווח זה אינו משקף את המציאות וכי בפועל היה השכר אותו קיבל כפול. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר לא מדווח - תאונת עבודה: 1. המשיב נפגע בתאונת עבודה וכתוצאה מכך נגרמו לו, לטענתו, נזקי גוף. אתנזקיו הוא תובע מן המעביד ומן המבקשת שביטחה את המעביד בביטוח אחריות. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה והמשיב מקבל תגמולים ששעורם נקבע על פי גובה השכר עליו דיווח המעביד בתלושי השכר. בבית משפט השלום טען המשיב כי דיווח זה אינו משקף את המציאות וכי בפועל היה השכר אותו קיבל כפול. כיוון שכך, טענה המבקשת, היא המבטחת, בבית משפט קמא כי פטורה היא מלשאת באותם סכומים נוספים שעשוי היה המשיב לקבל כתגמולים, מן המוסד לביטוח לאומי, אילו גילה מעבידו למוסד את שעור השכר האמיתי. טענה זו מבססת המבקשת על הוראה המצוייה בפוליסת ביטוח האחריות שהנפיקה למעביד ואשר פוטרת אותה "מסכום כלשהו ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי בגין עילת התביעה, או שהמוסד חייב בו אך לא שילמו מחמת קיום הוראה או הוראות בחוק ביטוח לאומי או בתקנותיו או מחמת שלא הוגשה לו התביעה כלל". לטענתה מתקיים הפטור הזה כאן. המוסד לביטוח לאומי - כך היא טוענת - נמנע מלשלם לניזוק את מלוא התגמולים המגיעים לו - זאת מחמת שהמעביד לא קיים את הוראות חוק הביטוח הלאומי ואת התקנות שהותקנו על פיו ולא דיווח על השכר האמיתי. בית משפט השלום דחה את הטענה וקבע כי המשיב, הניזוק, עשה את כל שמוטל עליו על פי דין: הוא פנה למוסד לביטוח לאומי, גילה שם מהו שכרו האמיתי ואין הוא צריך לשאת בתוצאות המחדל של המעביד. אלא שעובדה זו אפילו היא נכונה, אינה עומדת בשורש המחלוקת כאן. המחלוקת נוגעת ליחסים המשפטיים בין הניזוק למבטחת ולא לאלה המתקיימים בין הניזוק למזיק. ראוי לבחון, לפיכך, את החלטת בית משפט השלום לאור העובדות הצריכות לענין. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות וכאילו הוגש ערעור על פי הבקשה. 2. למחלוקת - שני פנים: ראשית, האם פוטרת הוראת חוזה הביטוח, שבין המבטחת לבין המעביד, את המבטחת מאחריותה כלפי המעביד, לכל סכום שעשוי היה הניזוק לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, אילו נמסר דיווח מלא על השכר. שנית, ובהנחה שכך הוא, האם עומד לה, למבטחת, פטור זה גם כלפי הניזוק, המפנה את דרישתו ישירות אליה מכח הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). הצדדים מציעים פירושים מתחרים להוראה הראשונה שעניינה מהות הפטור הקבוע בפוליסה. המשיב מציע לפרש את ההוראה הפוטרת כאמור את המבטחת מסכום "שהמוסד חייב בו אך לא שילמו מחמת קיום הוראה בחוק ביטוח לאומי או תקנותיו" כאילו נתכוונה להוראות חוק הפוטרות בכל מקרה את המוסד מן התשלום. פירוש זה אינו מתלה היבט זה של הפטור בהתנהגות המעביד המבוטח, והפטור מתקיים על פיו רק באותם מקרים בהם ממילא אין על פי החוק זכאות לגמלאות. המבטחת מציעה פירוש אחר. לטענתה, הפטור הקיים לה מכח אותו סייג מתייחס לכל סכום שהמוסד היה עשוי לשלם כגמלאות ואשר לא שולם בשל שהמעביד לא קיים את הוראות החוק והתקנות. במקרה כזה, כמו במקרה בו לא הוגשה תביעה לביטוח הלאומי כלל - יופחת הסכום הרעיוני של הגמלאות מתגמולי הביטוח. 3. הלשון בה נקטה הפוליסה בעניין זה - רב בה הסתום על הגלוי. מוטב היה לה להוראה שתנוסח בשפה תקינה ובלשון מובנת. את הנוסח המעורפל הקיים לא נותר אלא לפרש על פי הגיונם של דברים, ועל פי ההקשר המתחייב מן היחסים המשפטיים המתקיימים על פי הפוליסה. על פי ההסכם שנחתם בינו לבין המבטחת רכש המעביד פוליסה לביטוח אחריותו כנגד נזקים שהוא גורם לאחרים. ההסכם מטיל עליו את החובה לגרום לכך כי, במקרה של תאונת עבודה, יקבל העובד הניזוק את הגמלאות המגיעות לו מן המוסד לביטוח לאומי. לקיום ההתחייבות הזו נפקות של ממש מבחינת שעור החבות שהמבטחת נוטלת על עצמה. תשלום הגמלאות לניזוק מפחית, בהתאמה, את שעור חבותו של המעביד וממילא גם את שעור חבותה של המבטחת. אין ספק כי היקף הסיכון עומד בשורש ההתקשרות שבין המבוטח לבין המבטחת. חוזה הביטוח בא להקטין את חבותה של המבטחת בשניים: ראשית, לגרוע מחבותה את אותם סכומים שמשתלמים בפועל על ידי המוסד לביטוח לאומי לניזוק ואשר מופחתים, ברגיל, מחבותו של המעביד עצמו; שנית, להפחית מתגמולי הביטוח גם את אותם סכומים שהיו עשויים להשתלם לניזוק ואשר לא שולמו בפועל בשל מחדליו של המבוטח. הפוליסה מונה שני סוגים של מחדלים: אלה שבאו מחמת שלא הוגשה כלל תביעה למוסד לביטוח לאומי ואלה שבאו מחמת שהוגשה תביעה אלא שלא היה בה כדי למצות את מלוא הזכות הקבועה בחוק הבטוח הלאומי, לקבלת גמלאות. בכל הנוגע לאותו חלק בשכר שהועלם מידיעת שלטונות הביטוח הלאומי, ניתן אולי לומר כי לא הוגשה תביעה כלל; ואם לא כך כי אז נתקיים כאן, מכל מקום, המחדל האחר המנוי בפוליסה, זה אשר הביא להפחתת הגמלאות. אכן, אין להלום כי הכוונה במילים סכום "שהמוסד חייב בו אך לא שילמו מחמת קיום הוראה בחוק", לתשלום שהמוסד לביטוח לאומי ממילא לא חייב בו מכח החוק. מאידך גיסא, מסתברת הכוונה לאותם סכומים שעשוי היה הניזוק לקבל, ולא קיבלם, בשל מעשיו או מחדליו של המעביד. חוק הביטוח הלאומי והתקנות שהותקנו על פיו קושרים את גובה הגמלאות ברמת השכר של העובד-הנפגע. המנעות מדווח על מלוא השכר גורמת ממילא להפחתת הגמלאות, וזאת "מחמת קיום הוראה בחוק הביטוח הלאומי או בתקנותיו". התוצאה היא כי, ביחסים בין המבטחת לבין המעביד - המבוטח, פטורה הראשונה מחבותה לשפות את האחרון בגין אותם תגמולים שהיו עשויים להשתלם לידי הניזוק אלמלא מחדליו של המבוטח, ובכך להפחית מתביעתו. משהפר המבוטח את הוראת הפוליסה, ומשגרם לכך כי על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי, נמנעו מן הניזוק מקצת מן התגמולים, פטורה המבטחת מחבותה לשפותו בגין אותם סכומים. 4. שבה, איפוא, למקומה השאלה האחרת: האם פועל הפטור הזה גם ביחסים המשפטיים שנוצרו בין המבטחת לבין צד ג' הניזוק. החבות מכח ביטוח האחריות היא פועל יוצא של שתיים: שאלת אחריות המזיק כלפי הניזוק (מקרה הביטוח) ושאלת קיומו של כיסוי ביטוחי במקרה המסויים הנידון וזאת מכח ההתקשרות ההסכמית שבין המזיק לבין המבטח. מקום בו המענה לשאלה השנייה נעוץ בהוראות הפוליסה עצמה חורצת התשובה השלילית גם את גורל תביעתו של הניזוק כלפי המבטח. הניזוק רשאי להפנות את תביעתו ישירות כנגד המבטחת מכח הוראת סעיף 68 לחוק שזו לשונו: "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". נוסח דומה לסייג זה המפורש בסיפא שבסעיף 68לחוק חוזה הביטוח, מופיע גם בהוראות סעיף 69לחוק. על פרשנותו של הנוסח הזה האחרון עמדתי כבר בע"א (ב"ש) 65/90 מצליח נ. הוד אווז בע"מ ואחרים פס"ם תשנ"ב (א) 408, 419: "תכלית החקיקה מחייבת לפרש סייג זה כמתייחס לטענה כנגד עצם החבות על פי חוזה הביטוח, בין משום שלא ארע מקרה הביטוח ובין משום שהפוליסה אינה מתייחסת אליו, ובין משום שלא היה לה תוקף במועד הרלבנטי..." בית המשפט העליון שקבע את ההלכה באותו ענין, הבהיר היטב את ההגיון העומד מאחורי הסייג האמור, ואת גדרו. לפני המבטח, כך נפסק, פתוחות כל הטענות בדבר אי חבותו על פי הפוליסה, ואולם אין המבטח יכול לטעון כלפי צד שלישי טענות כלשהן נגד המבוטח אשר אין להן אחיזה בחוזה הביטוח עצמו (רע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. מצליח פ"ד מט (3) 265 מפי כב' השופטת דורנר). בית המשפט העליון הדגיש כי הפרשנות הראויה לטענה הנזכרת בסיפא לסעיף 69(א) לחוק היא כי הכתוב נתכוון לטענה הנובעת מתנאיו של חוזה הביטוח (הפוליסה) גופו בלבד - להבדיל מטענה שהיא "חיצונית" לחוזה, למשל, הטענה כי המבוטח לא שילם את מלוא דמי הביטוח. פרשנות זו - הולמת, כך נפסק, את מעמדו ומצבו של ניזוק, צד שלישי, התובע את נזקו מכוחה של הפוליסה (שם, מפי כב' השופט קדמי). דברים אלה יפים גם כאן. 5. זכויותיו של הניזוק כלפי המבטחת כאילו הוקנו לו, מלכתחילה, ובמישרין מכח הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, וזכויות אלה נעוצות כולן בחוזה הביטוח. כשם שאין הצד השלישי נתון לטענה חיצונית לפוליסה, כך נתון הוא לכל הסייגים המנויים בפוליסה עצמה. ביחסים בינו לבין המבטחת אין לו אלא מה שיש למבוטח מכח הפוליסה, ובאין חבות, על פי חוזה הביטוח, לשלם תגמולי ביטוח, אין גם מאחורי דרישתו של הצד השלישי לעשיית קפנדריה, מכח סעיף 68 לחוק, ולא כלום. כיוון שהמבטחת אינה חבה כלפי המבוטח בשיפוי אותם סכומים שעשוי היה הניזוק לקבל מן המוסד לביטוח לאומי, ממילא אין היא חבה כלפי הניזוק באותם סכומים. דין הערעור, איפוא, להתקבל. החלטת בית משפט השלום תבוטל, ופסק הדין יביא בחשבון את הצורך להפחית מן התביעה המופנית כלפי המבקשת את אותם סכומים אשר יוכח במשפט שעשויים היו להשתלם לידי המשיב אילו פירש המעביד את מלוא השכר בתלושי המשכורת. אין בסייג זה כדי להשפיע על שעור החבות של המעביד עצמו. המשיב ישא בהוצאות המשפט בסך -.000, 2 ש"ח.תאונת עבודה