בית המשפט ציין כי אין ספק שנהג היוצא מחניה חייב לבחון בשבע עיניים ולוודא כי הכביש פנוי מכל רכב ויכול הוא לצאת מהחניה אל הכביש בלא לגרום כל סכנה (תקנה 41 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה ביציאה מחנייה - נזקי רכוש לרכב: 1. "מפגש מכוניות" שארע בדרך חברון בירושלים ובו ניזוקו שתי המכוניות המעורבות, הביא לתביעה ותביעה שכנגד. 2. אין מחלוקת שמכוניתו של הנתבע 1 (תובע שכנגד), אשר חנתה בימין הכביש, יצאה ממקום החניה ואילו מכוניתה של התובעת (נתבעת שכנגד) הגיעה מאחור בכיוון נסיעתו. לטענת הנתבע הספיק לצאת "בצורה מלאה" וכבר נסע במקביל למדרכה בנתיב האמצעי (בנתיב הימני חנו מכוניות) כאשר לפתע "סטה הרכב בו נהגה הגב' אורית יפה-נוף (התובעת) מן הנתיב השמאלי אל הנתיב הימני ופגע בצידו השמאלי של רכבי" (לשון כתב התביעה שכנגד). גירסתה של התובעת שונה לחלוטין לטענתה נסעה בנתיב האמצעי "ולפתע החל רכבו של הנתבע בתנועה שמאלה אל מסלול נסיעתי כשהוא פוגע בצדה הימני של מכוניתי". 3. כפי שעולה מצילומי רכבה של התובעת, מתאור הנזקים בדוחות השמאים ומדברי הצדדים היה המפגש בין צידה הימני של מכונית התובעת (החל מקצה הקדמי של הדלת הקדמית הימנית) לבין הפינה הקדמית השמאלית במכוניתו של הנתבע. 4. לא הובאו עדים לתאונה, לבד מהצדדים עצמם. 5. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וחזרתי ועיינתי בתצלומים ובדוחות השמאי הגעתי למסקנה כי עיקר האחריות לתאונה מוטל על הנתבע. ואלו בתמצית טעמי למסקנה זו: (א) אין ספק שנהג היוצא מחניה חייב לבחון בשבע עיניים ולוודא כי הכביש פנוי מכל רכב ויכול הוא לצאת מהחניה אל הכביש בלא לגרום כל סכנה (תקנה 41 לתקנות התעבורה תשכ"א1961-). (ב) לו היתה הפגיעה ברכבה של התובעת נגרמת מסטיתה שלה מהנתיב השמאלי לנתיב שמימינה היתה מצריכה סטיה בזוית חדה ביותר שאיננה מסתברת בנסיבות העניין וקרוב לוודאי שהפגיעה במכוניתה היתה, "מתמשכת" מהפינה הימנית קדמית ולאחור. תחת זאת נראית עפ"י התצלומים פגיעה עמוקה בצד המכונית. זוית הפגיעה מתאימה יותר לפגיעה בעת יציאת הנתבע מהחניה. (ג) לטענת הנתבע ראה את רכבה של התובעת כבר בעת שנכנס למכוניתו שלו כשמכונית התובעת עומדת ברמזור במרחק 300 מ' ואולם הוא מודה שבזמן היציאה מהחניה לא יכול לראות את מכונית התובעת במראה השמאלית (אף שהיא פנורמית) ובכך, בעצם, מודה שלא שמר על חובת הזהירות הנדרשת בכגון דא. כדברי כב' השופט (אז) שמגר בע"פ 79/75 מנסור מוסה נ' מ"י פ"ד ל(1)581: "עליה על הכביש מצידי הדרך טמונה בה תמיד סכנה ומי שמבקש לחזור ולהשתלב בתנועה על הכביש שומה עליו לנקוט באמצעי זהירות נאותים כדי לא להכנס למסלול הנסיעה לפני שווידא אל נכון כי הדרך אכן פנויה". (ד) כאמור, לטענת הנתבע זיהה בעת כניסתו לרכב את רכבה של התובעת עומד ברמזור במרחק 300 מטר. הוא טוען כי הספיק לנהוג כ10- מטר ואז פגע בו רכבה של התובעת. בהנחה שנהג במהירות של 10 קמ"ש הרי שזמן נסיעתו היה כ- 4 שניות (ב-10 קמ"ש עובר רכב 2.78 מטר לשניה). בזמן זה היה על התובעת לנסוע במהירות של 270 קמ"ש (שהרי במהירות של 100 קמ"ש עובר רכב מרחק של 27.78 מטר לשניה) על מנת לפגוע במכונית התובעת 10 מטר לאחר יציאתה מהחניה. ברור כי לאור נתונים אלה, גרסתו של התובע אינה אמינה ויציאתו מהחניה אירעה בזמן שהתובעת נסעה כבר בדרך חברון לאחר הרמזור, ואף כבר היתה קרובה אליו, התובע לא הבחין בה בעת שיצא עם רכבו מהחניה כפי שהודה בשל זוית המראה דבר המחזק את הנחת רשלנותו. 6. מטעמים אלו הגעתי כאמור למסקנה שיש להעדיף בעיקרה את גירסת התובעת על פני גירסת הנתבע. 7. עם זאת אינני סבור שניתן לנקות כליל את התובעת מתרומה לגרימת התאונה. העקרון הוא שנהג חייב לנוע בכל מקרה ובוודאי בנסיעה בכביש הומה בשטח בנוי במהירות ובאופן המאפשרים תגובה הולמת גם להפתעות מצד נהגים שנהיגתם אינה תואמת את מלוא דרישות הנהיגה הזהירה. 8. א) התובעת מודה שלא ראתה את הנתבע 1, לטענתה כשיש אור אדום כל התנועה עוצרת "בדרך חברון לא יוצאים מחניה כשיש מכוניות נוסעות וצריך להמתין עד שיש שוב אור אדום". (ב) גירסתה של התובעת מעידה כי איננה מפרשת כהלכה את מושג "זכות הקדימה", "זכות הקדימה" אינה זכות מוחלטת ואין להשתמש בה ב"עיניים עצומות" אלא על הנהג לתת דעתו לנעשה בכביש (ת"א 600/88 ישר מנשה נ' סעד רפיק תק-מח 90(1)95 וכן ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן ואח' וערעור שכנגד פ"ד כט(2)342, 343 ). (ג) ברור כי אין ממש בטענה שדרך חברון "לא יוצאים מחניה" כשיש מכוניות נוסעות והדבר מעיד כי התובעת לא נזהרה בנסיעתה מתוך הסתמכות על הנחתה המוטעית. אחר ששקלתי את כל אלו הגעתי למסקנה שראוי לחלק את הנזק בשיעור של 90% על הנתבע ו10%- על התובעת. 9. הנזקים: בהוצאות תיקון מכונית התובעת נשאה המבטחת שלה והיא תובעת השתתפותה העצמית בסך 900.- ש"ח בצירוף הוצאות בסך 100 ש"ח. עלות תיקון מכונית הנתבע נבלעת בשיעור השתתפותו העצמית הוא תובע 1,154.- ש"ח (הוצאות התיקון) + 300 ש"ח עבור הפסד זמן עבודה ונסיעות ואולם מאלו לא הוכח דבר, הגם ניתן להניח כי הפסד זמן העבודה ונסיעות של התובעת לא נפלו מאלו שלו - ולפיכך אפסוק אף לו 100.- ש"ח בגין הוצאות אלו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שעל התובעת לשאת ב10%- מנזקי הנתבע (125.- ש"ח) ואילו על הנתבע לשאת ב90%- מנזקי התובעת (900.- ש"ח). לפיכך אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 775.- ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה (25.01.98) בצירוף אגרת תביעה (בשיעור של 20.- ש"ח) ובתוספת הוצאות וביטול זמן בסך 150.- ש"ח.תאונת דרכיםתאונה ביציאה מחניהחניה