תאונת דרכים באשמת שני הנהגים

בית המשפט פסק כי שני המעורבים בתאונה לא נהגו במידת הזהירות הדרושה ולמרות ששניהם הבחינו ו/או היו חייבים להבחין זה בזה עוד לפני קרות האירוע - בכל זאת נהגו הם בחוסר זהירות - הנתבעת בפנייתה שמאלה והנהג באי התאמת מהירות נסיעתו ואף לא הספיק לבלום מבלי לפגוע ברכב הנתבעת. עובדות אלו מצביעות, ללא ספק, על תרומה שווה של שניהם לקרות התאונה ובשל כך הוחלט לחלק ביניהם את האחריות באופן כזה שיש לייחס לכ"א מהם תרומת רשלנות של 50%. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים באשמת שני הנהגים באופן שווה: 1. א. הנהג (להלן:"הנהג") נהג ברכבו של התובע ונסע ישר בכביש. באותה עת נסעה הנתבעת בנתיב הנגדי. לטענת התובע, פנתה הנתבעת לפתע שמאלה, חסמה את נתיב נסיעתו של הנהג ופגעה ברכבו. כתוצאה מכך, נגרם נזק לרכב התובע והיות והתובע סבור, שנהיגתה הרשלנית של הנתבעת היא זו אשר גרמה לתאונה, מבקש התובע לחייב את הנתבעת להשיב לו את נזקיו בסך של 8,651 ₪, הכולל בחובו: נזק לרכב לפי דו"ח שמאי בסך של 7,472 ₪, שכ"ט שמאי בסך של 679 ₪, אגרות, נסיעות וכו' בסך של 500 ₪. ב. הנתבעת סבורה שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלטענתה האחריות לתאונה רובצת על התובע - זאת מן הטהנהגם הבאים: א) הנתבעת נסעה בכביש דו סטרי ובעת הגיעה לרח' הר הצופים 3 ברחובות, ביצעה פנייה שמאלה לצורך חניית רכבה ובעודה מחנה את רכבה ובעוד חלקו הקדמי של הרכב כבר היה מצוי בתוך החניה, הגיח התובע מהנתיב הנגדי, עקף את רכב הנתבעת - זאת מבלי לאפשר לנתבעת מתן זכות קדימה ו/או מבלי לאפשר לה להשלים את חנייתה. ב) כתוצאה מאופן נסיעתו של התובע, פגע הנהג ברכב הנתבעת וכך גרם לתאונה ולנזקים ברכבים. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ולאור הגרסאות השונות שהשמיע כל אחד מהמעורבים בתאונה, היה בדעת בית המשפט לבדוק את חומר הראיות ואת עדויות הצדדים ולשם כך נדחה מתן פסק הדין. בבואי לשקול את חומר הראיות ואת עדויות המעורבים בתאונה, אני קובע כי הנסיבות העולות מעדויות הצדדים הן, ששני המעורבים בתאונה לא נהגו בזהירות הדרושה, שניהם נסעו בחוסר תשומת לב מספקת ולכן יש לחלק את האחריות ביניהם באופן כזה, שכל אחד מהם ישא באחריות בשיעור של 50% לגרם התאונה ולנזק שנגרם לרכב התובע - זאת מהנימוקים המפורטים להלן: א. הנהג והנתבעת - שניהם גרים באותו רחוב בו אירעה התאונה ושניהם מכירים את אותו רחוב. אין חולק בין הצדדים, שכל אחד מהם נסע בכיוון הנגדי ואין חולק בין הצדדים, שבשלב מסוים פנתה הנתבעת שמאלה. ב. בכתב התביעה כותב התובע כך:" לפתע פנתה הנתבעת שמאלה, חסמה את מסלול הנסיעה של רכבי ופגעה בו". מעדותו של הנהג בבית המשפט עולה, שהנאמר בכתב התביעה אינו נכון, משום שהנהג מודה, שהוא זה אשר פגע ברכב הנתבעת ולא כפי שנאמר בכתב התביעה. לעניין זה מעיד הנהג בבית המשפט כך:" ...ניסיתי לברוח קצת שמאלה לכן נכנסתי עם הצד הימני של רכבי בדלתות שלה..." ובהמשך חוזר הנהג על טענה זו ואומר: " ...ואז היא פנתה מבלי לתת זכות קדימה ופגעתי בה". (ראה בפסקה הראשונה בכתב התביעה לעומת עדותו בעמ' 1 לפ', ההדגשות הנ"ל שלי- ג.ב.) לכן, לאור סתירה מהותית זו, אני קובע כי בסופו של יום פגע הנהג ברכב הנתבעת ולא כפי שנאמר בכתב התביעה. ג. הנהג הגיש תרשים לבית המשפט על מנת לתאר את כיווני הנסיעה ואת מקום המפגש בין הרכבים. (ראה ת/1) וגם הנתבעת נעזרה בתרשים זה, אך העירה, שכוונתה הייתה להיכנס לחניה משמאל לנתיב נסיעתה - חניה אשר סומנה על ידה במספר 4. הנתבעת מאשרת את העובדה, שהיא אכן פנתה שמאלה - מכיוון מספר 1 בתרשים- ואכן אני קובע כי את הפנייה ביצעה הנתבעת בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, שכן לאור מצב כיווני הנסיעה, הייתה חייבת הנתבעת להבחין ברכבו של התובע, כשם שהנהג היה חייב להבחין ברכבה של הנתבעת. מקום האירוע עצמו עליו הצביעו המעורבים בתאונה - מצביע גם הוא על תרומת רשלנות של כ"א מהם לגרם התאונה. ד. מעדותה של הנתבעת עולה, שהנהג לא נתן לה להשלים את החניה וכך הוא המשיך לנסוע ופגע ברכבה. בכך רצתה הנתבעת לומר, כפי שאכן אמרה בכתב ההגנה: " מבלי לאפשר לנתבעת מתן זכות קדימה ו/או מבלי לאפשר לנתבעת להשלים את חנייתה.." (סעיף 4 לכתב ההגנה). אכן כן, כבר קבעתי, שהיה זה הנהג אשר פגע ברכבה ולא להיפך, ברם הנתבעת לא הייתה צריכה לקחת הפנייה כדבר מובן מאליו כל זמן שהיה רכב מהכיוון הנגדי, אלא שהייתה צריכה לנהוג בזהירות יתר ולשים לב לאותו רכב הבא מהכיוון הנגדי - גם אם סברה שיש לה זכות קדימה- ולהמתין עם ביצוע הפנייה שמאלה לבל תחסום את דרכו של רכב אחר. 3. א. סוף דבר, העולה מהנימוקים שפורטו לעיל הוא, ששני המעורבים בתאונה לא נהגו במידת הזהירות הדרושה ולמרות ששניהם הבחינו ו/או היו חייבים להבחין זה בזה עוד לפני קרות האירוע - בכל זאת נהגו הם בחוסר זהירות - הנתבעת בפנייתה שמאלה והנהג באי התאמת מהירות נסיעתו ואף לא הספיק לבלום מבלי לפגוע ברכב הנתבעת. עובדות אלו מצביעות, ללא ספק, על תרומה שווה של שניהם לקרות התאונה ובשל כך החלטתי לחלק ביניהם את האחריות באופן כזה שיש לייחס לכ"א מהם תרומת רשלנות של 50%. ב. בהתאם לחלוקת אחריות זו, על הנתבעת לפצות את התובע. באשר לסכום הנזק, הוכיח התובע נזקים בסך של 8,151 ₪ (נזק ממשי לרכב ושכ"ט שמאי) ולכן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 4,075 ₪ (מחצית מסכום הנזק המוכח) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה- 13.2.11- ועד התשלום בפועל. יתרת סכום התביעה נדחית בהיותה סתמית ובלתי מוכחת ובמיוחד בכל האמור במילה "וכו". כמו כן, בהתחשב ברשלנות התורמת של הנהג - אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 300 ₪ בלבד בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים. תאונת דרכים