קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה עובד נמל אשדוד: התובע, יליד 1.12.44, נפגע ביום 19.4.91 בתאונה תוך כדי עבודתו אצל הנתבעת מס' 3 כמפעיל טאג בנמל אשדוד. בכתב התביעה נפרשה מערכת העובדות הסובבת את התאונה ונטען בו שנסיבות אלו מצביעות על היות התאונה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק תאונות דרכים, תשל"ה -1975. עם זאת, ולהסרת ספק, נטען לחילופין שאם יוחלט שהתאונה איננה תאונת דרכים, הרי שהנתבעת מס' 3 אחראית לנזק עקב רשלנותה או אחריותה השילוחית. ביום 22.12.94 החלטתי, לאחר בחינת טענות הצדדים, שהמדובר הוא בתאונת דרכים, ומכאן ואילך נסוב הדיון על הנזק בלבד, כשאין חולק שחברת הביטוח "המגן" (שבהסכמה החליפה את חברת הביטוח פלטורס - היא הנתבעת מס' 1המקורית בתביעה) אחראית בפיצוי. התאונה היתה כאמור גם תאונת עבודה, והמל"ל קבע לתובע נכות של % 30 בשל הגבלה בעמוד שדרה צווארי. המל"ל קבע לו גם תוספת של % 15 מכח "תקנה 15", זאת בשל ההשלכה של הנכות על תיפקודו של התובע בעבודה. הצדדים מסכימים שאת נכות המל"ל יש לישם גם בהליכים אלו. הפיצויים בגין נזק בלתי ממוני, נקבעים לפי החוק, על בסיס הנכות הרפואית (%30) בלבד ללא התוספת מכח "תקנה 15". על ההשלכה התיפקודית של נכות התובע, שמעתי ראיות מפי התובע, ולאחר מכן מיניתי "מומחה פונקציונלי" (הוא פרופ' פינסטרבוש). עד שאביא את דברי פרופ' פינסטרבוש, אביא מדבריו של התובע בנושא זה. התובע עבד בנמל אשדוד אצל הנתבעת מס' 3 משך שש וחצי שנים "בציוד מכני, מלגזה, עבדתי לילות ועבדתי משמרות, עשיתי כל שדרשו ממני" (עמוד 2). מגבלתו לאחר התאונה מתבטאת לדבריו בכך שהוא איננו יכול לקום מהמיטה לבד, לנעול נעליים לבד וללבוש מכנסיים לבד, כל זה 3- 4 פעמים בשבוע. עוד לא "יבש הדיו" על דבריו וכבר נמצא בהם שינוי, זאת כשהוא אומר שחלק ממגבלות אלו אינן מצטמצמות ל- 3- 4 פעמים בשבוע אלא הן קיימות כל הזמן (עמוד 2). התובע הוסיף ואמר שאיננו יכול להתכופף, וגם איננו יכול להתקלח לבד "בגלל שאני צריך לסבן את עצמי" (עמוד 2). הוא מתגורר בקומה רביעית "ולוקח לי 25 דקות לעלות במדרגות" (עמוד 2), הוא איננו יכול ללכת יותר מ- 70- 80 מטרים והוא משתמש במוניות משום ש"קשה לי לעלות במדרגות לאוטובוס" (עמוד 2). בהחלטתי מיום 27.2.95, בה הוריתי על מינוי "מומחה פונקציונלי", הבאתי בפני המומחה את כל התלונות האמורות של התובע אודות מגבלותיו, וביקשתי את התיחסותו של המומחה לתלונות אלו. בבדיקתו מצא המומחה שהתובע "מחזיק את הראש מוטה לימין, ממעיט בתנועות ראש ספונטניות, הגבלה ניכרת בתנועות ראש בכל הכיוונים, תנועות כתפים חופשיות בשני הצדדים, לא נמצא דלדול שרירים סביב הכתפים או בגפיים עליונות, כח מוטורי ותחושה תקינה ללא גרירת רגל, כולל על קצות האצבעות ועל העקבים... הרמת רגל בישור הברך תקינה... כח מוטורי ותחושה בגפיים תחתונות תקינים". עינינו הרואות שההשלכה התיפקודית של התאונה מתבטאת אך ורק בתנועות הראש לכל הכיוונים. הפגיעה בתחום זה היא "ניכרת", ואולם פרט לה, אין הפרעה בתיפקודי התובע. אכן במסקנותיו אומר המומחה ש"אין לקשור את תלונותיו של התובע הקשורות לגב תחתון לתאונה הנדונה...". המומחה מציין שהתובע סבל מכאבי גב תחתון "תקופה ממושכת לפני התאונה". לשאלות הספציפיות שהפניתי אל המומחה, שכולן נבעו מעדות התובע, הוא השיב שהתובע אינו זקוק לעזרה בלבישת מכנסיו, נעילת נעליו ובקימה מהמיטה. המומחה גם אינו "רואה בפגיעה בתאונה הנדונה סיבה המעכבת הליכה במדרגות...", הוא מסוגל ללכת "מרחק כ- 400 מטר ממקום מגוריו ללא הפרעה", ואולם "לא מומלצת הנסיעה באוטובוס", זאת בשל זעזועים המעוררים כאב צווארי (ולא מהסיבה שהתובע נתן הקושי לעלות את מדרגות האוטובוס). עוד השיב המומחה שהוא איננו מתרשם שלתובע יש מגבלות בכיפוף, והוסיף ואמר שהוא "מסוגל לעבוד בעבודה של הגשת תה ומזון... ". שאלה אחרונה זו עליה השיב המומחה, נשאלה משום שבפועל אכן הוצע לתובע, לאחר התאונה, לנהל את המועדון של הנמל (עמוד 3). בהמשך הוא אומר ש"לא לקחתי את העבודה הזו משום שהשפילו אותי" (עמוד 3). עד הגנה 2, אמציה רונן, המכהן כראש מדור כח אדם בנמל אשדוד, העיד (עמוד 8) שהועדה למיעוטי כושר ברשות הנמלים הציעה לתובע "להיות אחראי על מועדון עובדים ולמכור שם גם תה וקפה לעובדים". התובע סרב לקבל עבודה זו לדבריו - משום שהוא הרגיש מושפל וכן משום שצריך לעלות ולרדת מדרגות בעבודה זו. אילו היה מקבל את העבודה היה משתכר שכר כמצויין בנ/13, היינו סכום של 247.39, 7 ש"ח, נכון לדצמבר 1984. אשר לעליה ולירידה במדרגות, העד הדגיש (עמוד 9) ש"העבודה במועדון אינה כרוכה בהבאת קפה למישהו אלא במכירת תה וקפה בדלפק", והוא הוסיף ואמר ש"המועדון נמצא בקומה ראשונה מעל קומת הקרקע, עשרים מדרגות מקומת הקרקע, הוא צריך לעלות אותן פעם ביום ולרדת מהן פעם ביום". התובע יצא לפנסיה ב- 31.5.94 ואין חולק כי עבודתו הופסקה משום שעקב הפגיעה האמורה בתאונה, הוא לא יכול היה להמשיך בתפקידו הקודם. בהליך זה טוען התובע שהוא לא יסכון כמעט לדבר. בעדותו אמר (עמוד 3) שמאז התאונה אין הוא עובד בעבודה כלשהי, וכי את זמנו הוא מבלה "עם החברה, אני יושב שלוש ארבע שעות עד הצהריים ואז אני חוזר הביתה לאכול וגם ביתר הזמן אני נוהג כך". בסיכומיו (עמוד 4) הוא אומר ש"אין חשיבות במקרה שלנו, לשיעור נכותו הפורמלית של התובע. מדובר באדם חסר השכלה לחלוטין, שכושר עבודתו התבטא בכוחו הפיזי וכח זה נלקח ממנו, בעקבות פציעתו בתאונה, ובכך מודה גם הנתבעת. לכן נזקו הוא טוטלי (ההדגשה שלי, ו.ז.), כאשר כיום הוא מסוגל לבצע עבודות שרותים בלבד, אשר הכנסותיהם הם כעשירית מהכנסתו הצפויה אילולא התאונה כסוור גאה, בנמל אשדוד". בהמשך סיכומיו טוען התובע כי אלמלא התאונה היה משתכר בראשית 822 1995,14 ש"ח זאת לפי ת/4, ובמחצית אותה שנה היתה השתכרותו מגיעה ל- 16- 17 אלף ש"ח. בהמשך הוא אומר שכלל השתכרותו הצפויה (לפי ת/4) המהוונת עד תום תוחלת תקופת העבודה שלו (גיל 65), מסתכמת בכשלושה מליון ש"ח, ובטעון זה מקופלת נקודת המוצא שלו שהוא לא יסכון אפילו להכנסה של עשרה אחוזים משכרו ברשות הנמלים, שקודם לכן טען שאותם הוא יכול להשתכר אפילו במצבו היום. חוששני שגישה זו מנותקת לחלוטין מהמציאות המוכחת. הפגיעה בתובע מוקדה רק בעמוד השדרה הצווארי, וההשלכה היחידה, אם כי הקשה, היא בתנועות הראש לכל הכיוונים. אין חולק שפגיעה זו מונעת ממנו לעבוד בעבודתו הקודמת, ואולם היא רחוקה מאוד מלהוציאו ממעגל עבודה כלשהו. ההצעה להיות אחראי על המועדון ברשות הנמלים היא דוגמא אחת בלבד לעבודות בהן יכול התובע לעבוד, חלקן במגבלה ואחרות אולי אפילו ללא מגבלה. העבודה כאחראי למועדון היא דוגמא לעבודה שאין עמה הגבלה בהכנסה שמקורה בפגיעת הגוף של התובע. טענתו כי בעבודה זו היה צריך לעלות ולרדת כל היום במדרגות אינה נכונה, ואי נכונות זו תואמת רבות מתלונותיו על מגבלות שיש לו, שכפי שהתברר מחוות דעת פרופ' פינסטרבוש - אינן נכונות. טענתו כי יש בעבודה זו השפלה, איננה מקובלת עלי. לצורך קביעת הפיצוי המגיע לתובע, אתחיל, שלא כמקובל, בניכויים שיש לעשותם מכל פיצוי שייפסק. התובע יצא כזכור לפנסיה ב-31.5.94, והוא מקבל מרשות הנמלים פנסיה שבתחילת 1955 הסתכמה בכ-600, 3 ש"ח. לפי חישוב התובע (ת/4), היוון פנסיה זו, בערכים של תחילת 1995, מסתכם בכ-500, 521 ש"ח. לפי חישוב הנתבעת היוון זה מגיע לכדי 000, 500 ש"ח נכון להיום. ניכוי נוסף שיש לעשות מתיחס לתקבולי המל"ל. תקבולים אלו עולים לפי חישובים אקטוארים שהוגשו מטעם הנתבעת, והתובע לא חלק עליהם, לכ-000, 965 ש"ח בנוסף לדמי פגיעה ששיערוכם להיום מגיע לכדי 000, 68 ש"ח. סכומים אלו, שאינם מבטאים את כל הניכויים שיש לעשות, מסתכמים בלמעלה ממליון וחצי ש"ח. שכרו של התובע לפני התאונה, כשהוא מוצמד למדד יוקר המחיה, היה מגיע היום לכ-500, 11 ש"ח בלבד לחודש. השכר בפועל לתחילת 1995, של מי שנטען גביו שהוא תואם לשכרו של התובע (רפאל כהן), הוא כ-000, 14 ש"ח. התובע טוען בת/ 4ששכרו שלו אז היה מגיע ל-000, 15 ש"ח. אפילו הייתי מתעלם ממגבלת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע תקרת פיצוי (לענין הפסד שכר) של הכנסה ששיעורה הוא שילוש השכר הממוצע במשק, ואפילו הייתי מניח (מה שאיננו ריאלי) הפסד שכר של 000, 7 ש"ח לחודש שהוא כ-% 50 מהשכר המשוער של התובע אלמלא התאונה, אפילו אז היה מסתכם הפסד השכר לעתיד (לאחר ניכוי מס הכנסה) בקצת יותר ממליון ש"ח, והפסד לעבר בפחות מ-000, 100 ש"ח. גם לאחר הוספת הפסד פנסיה (ההפסד הוא של % 5 מהשכר, שכן הפנסיה הנוכחית היא בשעור %65, ואלמלא התאונה היה התובע מגיע ל-%70) והוספת פיצוי של 000, 33 ש"ח בשל נזק בלתי ממוני, ואפילו פיצוי של 000, 100 ש"ח בשל ניידות (כנתבע בסיכומי התובע), עדיין היה נותר פער גדול מאוד עד לסכום שיש לנכות מכל פיצוי שייפסק. המשמעות היא שלאחר עשיית הניכויים מפיצויים נדיבים כאלו - לא רק שלה היה נותר כלום בידי התובע אלא שעדיין היה נותר "מינוס" גדול מאוד. יש לזכור כי סכום הניכוי הנקוב לעיל אינו מבטא את מלוא שעור הניכוי, יש להוסיף לו סכום נוסף בשל תקבולי שכר קטנים שהתובע מקבל מהנתבעת מס' 3. אמור מעתה שבהנחות הטובות ביותר לתובע, אודות שעור הנזק שנגרם לו, עדיין אין שעור הנזק מגיע ל"טובות ההנאה" שמקבל התובע בעקבות התאונה. בנסיבות אלו דין תביעתו להידחות, וכך אני מחליט. יבקשו הנתבעים פסיקת הוצאות, אפסוק אותם בנפרד.תאונת עבודה