תביעה לתשלום מיסים לעיריית רחובות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום מיסים עירוניים / תביעה לתשלום מיסים לעיריית רחובות: לפני תביעת התובעת כנגד הנתבעים, יחד ולחוד, לתשלום חוב בגין מסים עירוניים לרבות ארנונה, מים ואגרת שילוט עבור נכסים שבבעלות הנתבעים, כדלקמן: חנות ברח' בילו 64 רחובות וחנות ברח' הרצל 165 רחובות. סכום התביעה 41,985 ₪ (נכון ליום 8.8.06) והיא הוגשה בסדר דין מקוצר. סכום התביעה הורכב מחובות כדלקמן: סך של 4,123.60 ₪ חוב מים עד שנת 2004 עבור החנות ברח' בילו 64; עבור הנכס ברח' הרצל 165 - סך 4,738 ₪ עבור ארנונה עד שנת 2004; סך של 10,452.30 ₪ עבור חוב מים עד שנת 2004 וסך נוסף של 15,050.10 ₪ עבור חוב ארנונה עד שנת 2004 עבור נכס ברח' הרצל 165. בנוסף נתבעו סך 2,607.70 וסך 4,044 ₪ עבור יתרת אגרת שילוט לגבי אותו נכס. הנתבעים קיבלו רשות להתגונן לאחר שהעלו את הטענות הבאות: לגבי חוב המים בגין החנות ברח' בילו 64, טענו כי מדובר בחוב משנת 1993 אשר התיישן זה מכבר. עוד טענו כי החוב כשלעצמו מנופח ושגוי. אשר לחובות ארנונה, מים ושילוט בגין החנות ברח' הרצל 165, טענו כי לא הומצא להם פירוט ראוי לחוב וכי לכאורה אף חיובים אלה או חלקם התיישנו. הנתבעת אמנם הודתה כי היא רשומה כמחזיקת הנכס בתקופה הרלוונטית לחוב הנטען, אך לדבריה היא נרשמה כמחזיקה רק בשנת 2002 באופן רטרואקטיבי משנת 1998, תוך שבד בבד הוסכם עם התובעת כי את החוב בגין תקופה זו תגבה התובעת מפלוני היללי אשר שכר לכאורה את הנכס בתקופה זו. על פי טענה זו, לצורך גבית החוב מהללי, המחתה הנתבעת לתובעת שטר חוב שמסר לה היללי על פי הסכם השכירות. לטענת הנתבעים, בסוף שנת 2002 התברר להם לראשונה כי המחזיקה הרשומה בנכס הינה שוכרת פלונית בשם דינה דהן. הגב' דהן פינתה את הנכס כבר בשנת 1997, אך התברר כי שוכרים שבאו בעקבותיה לא רשמו עצמם כמחזיקים, ואף לא שילמו את המסים העירוניים. לפיכך נשלחו דרישות התשלום אל הגב' דהן והיא פנתה לנתבעת שהיא בעלת הנכס. בשלב זה סירב לכאורה השוכר אותה עת, מר הללי, לשתף פעולה ולהירשם כמחזיק, ואילו התובעת סירבה לרשום את מר הללי כמחזיק באופן רטרואקטיבי. הנתבעים טוענים, כי הוסכם אפוא שהנתבעת היא שתירשם כמחזיקה, בעוד החוב יגבה על ידי התובעת מהללי באמצעות שטר החוב שיומחה לתובעת. אין חולק, כי בנה של הנתבעת הוא שמילא את סכום החוב בשטר נכון לסוף שנת 2002, וזאת לפי סכום החוב כפי שנמסר לו באותה עת על ידי פקידת התובעת, בסך של 36,387 ₪. ביום 3.7.07 הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית אליו צורפה אסופת מסמכים ממוחשבים להוכחת סכום החוב. הנתבעים, מצידם, הסתמכו על תצהירי הנתבעת ובנה תומר שאול, וכן על תצהירו של עד נוסף, מר יניב לוי, אשר הוגש ביום 17.10.07. לאחר ששמעתי את העדים, עיינתי בראיות ונתתי דעתי על הטענות, באתי לכלל דעה כי דינה של התביעה בגין נכס ברח' בילו 64 להידחות, ואילו לגבי הנכס ברח' הרצל 165 דינה להתקבל במלואה. אשר לנכס ברח' בילו 64. מתצהיר העדות הראשית שהגישה התובעת, על נספחיו, עולה כי חוב המים הנתבע בגין הנכס ברח' בילו 64 מתייחס לשנת 1993. התביעה הוגשה בשנת 2006, ודי בכך כדי לדחות את התביעה לגבי חיוב זה מחמת התיישנות. אמנם בדיון ביום 12.11.07 טענה ב"כ התובעת כי "החוב על רחוב בילו אינו משנת 93, יש רכיב קטן משנת 93, יתר הרכיבים הם מ 2001" אך התובעת לא טרחה להבהיר טענה זו. כאמור - תחשיב מסודר ובהיר לא הגישה, וממה שהגישה עולה, כאמור, כי החוב בגין רח' בילו 64 התיישן. התובעת טוענת כי לא שקטה על השמרים וכי בזמן שחלף נקטה בהליכים מנהליים וניהלה תכתובות עם הנתבעים בעניין החוב, ואולם ברי כי בפעולות שכאלה אין די כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות בכל הנוגע להגשת תביעה לבית המשפט. מכאן לנכס ברח' הרצל 165, רחובות. הנתבעים לא חלקו עוד בסיכומיהם על סכום החוב לגבי נכס זה, וכן לא חלקו על כך שמי שנרשמה (ולו בדיעבד) כמחזיקת הנכס לתקופות הרלוונטיות היתה הנתבעת. לכאורה, די בכך כדי לחייב את הנתבעת בפרעון החוב. אציין כי אין למעשה חולק שהנתבעת או מי מטעמה לא טרחו לוודא כי בספרי התובעת נרשם כמחזיק הנכס השוכר העדכני בתקופה הרלוונטית. אמנם, בחקירתה ניסתה הנתבעת לטעון כי: "הבאתי את החוזה לעיריה תכף אחרי חתימת ההסכם איתם" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 14.9.08), אך לטענה זו לא הובא ולו בדל ראיה והיא נסתרה בעדותו של בנה, אשר אישר כי בפועל סמכו הנתבעת ובנה על אותם שוכרים (הללי ואחרים) שיבצעו בעצמם את החלפת שם המחזיק ורק בדיעבד נודע לו כי הותירו את שמה של שוכרת קודמת כמחזיקה, מהטעם כדלקמן: השינוי של התאריכים לא בוצע כיון שלעסק היה רישיון של ניהול פיצה, העסק של דינה, היא קיבלה רישיון עסק וכיוון שהשוכרים הבאים (לא הללי ולא שרעבי) אלא זה שלפניהם... הארנונה היתה רשומה כל הזמן עש דינה דהן. מאז שהתחילה את החוזה וסיימה, גם אחר כך נשאר דינה דהן ועל השוכרים שבאו אחריה, אני מתכוון גם לעמית ורן פלדמן וגם להללי ואהרון אחר כך. כשהללי ואהרון נכנסו לעסק אני מבהיר שבעיריה המחזיק הרשום היה עדיין דינה דהן... זה קרה כי לה היה רישיון עסק והם פחדו שאם ישנו את השם העיריה תיקח להם את הרישיון ולא יוכלו להפעיל פיצריה בעסק. אנו ידענו מזה רק בסביבות 2003 2002... עד שנת 2003 לא ידענו שהארנונה רשומה על שם דינה דהן, ידענו שהם עושים את ההחלפה ביניהם ולכן כשדינה פנתה אלי שפונים אליה בעניין חובות היינו מופתעים. נכון שאנחנו חשבנו שהללי ואהרן הלכו בעצמם לעיריה, הציגו את חוזה השכירות שלהם ורשמו עצמם כמחזיקים במקום דינה" (עמ' 9, 10 לפרוטוקול מיום 14.9.08). הצדק עם התובעת הטוענת, איפוא, כי ממילא היתה התובעת זכאית לרשום בדיעבד את הנתבעת כמחזיקה, בהיותה בעלת הנכס ומשהוכח כי הגב' דהן פינתה את הנכס כבר בשנת 1997 ואין שוכר אחר המסכים להירשם כמחזיק בתקופה זו. אלא שלטענת הנתבעת, התובעת מנועה מלתבוע מידה את הארנונה, חוב המים וחוב השילוט, לאור ההסכם הספציפי אליו הגיעו הנתבעת והתובעת בשנת 2002. לטענת הנתבעת, במסגרת זו הסכימה הנתבעת להירשם כמחזיקה ומנגד הסכימה התובעת שלא לתבוע ממנה את החוב אלא לגבותו מהללי בלבד, על דרך ביצוע שטר החוב שמסר בזמנו לנתבעת במסגרת הסכם השכירות. הטענה לקיומו של הסכם זה הינה בבחינת "הודאה והדחה", ועל כן הנטל להוכיחה מוטל על כתפי הנתבעת. איני סבורה כי עמדה בנטל. אכן, אין חולק, כי התובעת הסכימה לקבל לידה את שטר החוב של הללי שהומחה לה, אך עצם ההסכמה לקבלו אינה בגדר ויתור על זכותה לגבות את הארנונה מהנתבעת כמי שרשומה כמחזיקת הנכס בתקופה הרלוונטית, זאת במקרה בו החוב לא יפרע על ידי הללי בסופו של יום. הגיוני יותר, כי התובעת קיבלה לידה את השטר כאמצעי גביה חלופי ונוסף. אין חולק, כי אין כל מסמך המעיד כל ויתור של התובעת על זכות התביעה כנגד הנתבעת כמחזיקת הנכס, וסבורני כי גם העובדה שנרשם על גבי ההמחאה כי מדובר בהמחאה בלתי חוזרת, אינה מעידה על ויתור כזה. הנתבעים לא זימנו לעדות את הפקידה ליאורה, שלטענתם היתה עובדת התובעת שניהלה עימם את המו"מ והסכימה לכאורה בשם התובעת לוותר על זכות התביעה כנגד הנתבעת. אם לא די בזאת, הרי שהעד מטעם הנתבעים, מר יניב לוי, אשר לכאורה נכח באותו מעמד, לא תמך בגירסת הנתבעת. אמנם העיד כי: "אני מבחינתי יצאתי משם בהרגשה שהם מסדרים את זה מול השטר חוב וערן שרעבי יכול להתחיל בדרכו עוד פעם" אך כשנשאל מפורשות ענה כי: "אם אני נשאל על ידי בית המשפט מה סוכם עם הפקידה לגבי הרישום כמחזיק, דהיינו ממי יגבה החוב באם השטר לא יבוצע, אני אומר שאני לא זוכר" (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 15.7.10). יתכן כי הנתבעת ובנה קיוו כי בעיית החוב תיפתר באמצעות השטר של הללי, אך בתקוותם זו אין כדי להוות ויתור מצד התובעת על פרעון החוב על ידי המחזיקה-הנתבעת במקרה שהללי לא יפרע אותו בסופו של דבר. ברי ומובן, ולטעמי אף הנתבעת ובנה הבינו זאת היטב, כי אין זה מתקבל על הדעת שרשות ציבורית, האמונה על כספי ציבור, תוותר על גביית מס על פי דין מהמחזיק, בתמורה לסיכוי מעורפל לגבות את המס ממושך שטר כלשהו. אוסיף כי עדויות עדי הנתבעים בסוגיה זו לא היו עקביות אלא מעורפלות ונפתלות, ולא יכולתי לתת בהן אמון. לפיכך אני דוחה את הטענה בדבר ויתור התובעת על זכותה להיפרע את החוב בגין הנכס ברח' הרצל 165 מידי הנתבעת. עולה, כי אני דוחה את התביעה בעניין חוב לגבי הנכס ברח' בילו 64 רחובות, ואני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת בגין החוב לגבי הנכס ברח' הרצל 165 רחובות. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 1, שלא הוכח כי היה מחזיק בנכס זה בתקופה הרלוונטית. אני מחייבת, איפוא, את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בגין הנכס ברח' הרצל 165 רחובות, בסך של 36,892.60 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה (אוגוסט 2006), בתוספת שערוך כדין מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל. אציין כי ככל שנגבו מהללי סכומים כלשהם על חשבון החוב נשוא התביעה, יש לנכותם מהחוב הפסוק (אפנה לדברי מר שרעבי המצהיר מטעם התובעת וכן מר יניב לוי עד הנתבעים, שמסרו כי התובעת קיבלה מידי הללי שיקים כלשהם ויכול שהגישה אותם לביצוע בהוצאה לפועל). לעניין ההוצאות, אעיר כדלקמן: התובעת מגישה לבית המשפט כתבי תביעה רבים לגבי חיובי ארנונה ומסים עירוניים אחרים, ושוב ושוב, למרות הערות בית המשפט, עושה זאת כלאחר יד ובאופן מרושל. אל כתב התביעה אין היא נוהגת לצרף אלא דו"ח יתרות כללי ולא מפורט, ללא תחשיב מסודר. גם לאחר שניתנת לה ההזדמנות לתקן זאת במסגרת תצהיר עדות ראשית, אינה טורחת לכלול בתצהיר טבלה מסודרת ומבוארת תוך הפרדה לסוגי החיובים, תקופות החיובים, קרן ושערוך, אלא עושה מלאכתה קלה בהגישה תצהיר כללי אליו מצורפת אסופת פלטי מחשב רווי ספרות וקודים עלומים, באלצה את הצד שכנגד ואת בית המשפט להשחית זמנם בפענוח מסמכים אלה. הדרך למנוע תופעה זו הינה, ככל הנראה, סילוקן של תביעות שכאלה על הסף תוך חיוב בהוצאות משמעותיות, וכבר היו דברים מעולם. אלא שבמקרה זה, לאור נסיבותיו ומשהתובענה כבר נדונה עד תומה, אסתפק בהוראה כי התובעת תישא בהוצאותיה. עירייהמיסים