האם תוספת ההתייעלות היא חלק מהתוספת הפרלמנטרית המשולמת לעובדי הכנסת, וכיצד משליכה קביעה בשאלה זו, על זכות התובע לתשלום תוספת ההתייעלות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת התייעלות לעובדי הכנסת: 1. בתביעה זו מבקש התובע מבית הדין לחייב את הנתבעים לשלם לו תוספת התייעלות בצירוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה ורבית מהמועד בו היו חייבים, לטענתו, לשלמה.   2. הרקע לתביעה א. התובע שימש כמפקד משמר הכנסת בין התאריכים 1.1.94-30.4.97. התובע הועבר לתפקידו זה ממשטרת ישראל, בה מילא תפקידים שונים, כשדרגתו האחרונה במשטרה היתה סנ"צ. ב. ביום 1.11.95 החליט נתבע 1 ליתן לעובדי וגמלאי הכנסת תוספת התייעלות בשיעור של: 4% מיום 1.1.96. ו-5% מיום 1.10.96. על פי האמור בהחלטת נתבע 1, משולמת התוספת לכלל עובדי וגמלאי הכנסת למעט למוקבלים למיניהם (להם שולם שכר המושווה לשכר מנכלי"ם ושופטים), לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת (נספח ז' לכתב התביעה). ג. החלטת הנתבע 1 שלא לשלם את תוספת ההתייעלות לתובע נתקבלה בלא שניתנה לתובע הזדמנות לטעון את טענותיו לענין החלת התוספת עליו. ד. לטענת התובע, החלטת נתבע 1 נגועה בהפליה מאחר שהיא מפלה בין עובדים שונים במשכן הכנסת לבין עובדים שונים של משמר הכנסת. ה. לטענת התובע, ההחלטה אף נגועה בחוסר סבירות שכן תוספת ההתייעלות הינה תוספת פרלמנטרית לכל דבר וענין, כאשר לגבי התוספת הפרלמנטרית נקבע בהסכם פשרה בין מספר תובעים ממשמר הכנסת לבין המדינה כי כל הגדלה של התוספת הפרלמנטרית בעתיד אשר תחול על עובדי הכנסת תחול גם על התובעים (מח/532-3, נספח י' לכתב התביעה). ו. עוד נטען על ידי התובע כי החלטת נתבע 1 עומדת גם בניגוד להחלטתה של הועדה המשותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים שהחליטה לאשר התוספת על בסיס הצהרות נתבע 1 שהתוספת תוענק לכל עובדי הכנסת למעט מזכיר הכנסת ואותם עובדי הכנסת שהם "מוקבלים" (בשכרם) לשופטים ומנכלי"ם.   3. במהלך הדיון הראשון בתביעת התובע ולאחר שנחקר בחקירה נגדית העלה בית הדין מיוזמתו את השאלה האם התובענה בגדר סמכותו: האם מעמדם של אנשי משמר הכנסת הוא מעמד עובדים או שהם בעלי סטטוס אחר כדוגמת אנשי צבא. לאחר שבית הדין עיין בסיכומי הצדדים ובפסיקה אליה היפנו קבע בית הדין: "ואכן אין לנו אלא להסיק כי לביה"ד יש ויש סמכות לדון בתביעותיהם של אנשי משמר הכנסת".   4. השאלות שבמחלוקת: א. האם תוספת ההתייעלות היא חלק מהתוספת הפרלמנטרית המשולמת לעובדי הכנסת, וכיצד משליכה קביעה בשאלה זו, על זכות התובע לתשלום תוספת ההתייעלות. ב. האם החלטת יו"ר הכנסת, שלא להחיל את תשלום תוספת ההתייעלות על התובע, הינה בלתי סבירה ובטלה.   5. האם תוספת ההתייעלות היא חלק מהתוספת הפרלמנטרית המשולמת לעובדי הכנסת. א. לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה ומתצהירו, תוספת ההתייעלות הינה למעשה חלק מהתוספת הפרלמנטרית. מאחר ולגבי התוספת הפרלמנטרית נקבע בהסכם פשרה בין עובדי משמר הכנסת לבין המדינה (מח/532-3), כי כל הגדלה של התוספת הפרלמנטרית בעתיד אשר תחול על עובדי הכנסת תחול גם על התובעים, אזי החלטתו של נתבע 1 נגועה בחוסר סבירות ומנוגדת להסכם הפשרה. ב. משטען התובע כי תוספת ההתייעלות הינה חלק מהתוספת הפרלמנטרית עליו היה הנטל להוכיח טענתו זו. ואולם, לאחר שבית הדין עיין בטעוני הצדדים, תצהיריהם וחקירותיהם קובע בית הדין כי התובע לא עמד בנטל זה. מאידך, הנתבעים השכילו להוכיח בפני בית הדין היפוכו של דבר. ג. בתצהירו העיד פרופ' ש. וייס, שכיהן בעת הרלבנטית כיו"ר הכנסת: "אבהיר כי תוספת ההתייעלות הנדונה הינה תוספת שכר נפרדת מכל תוספת אחרת ואינה קשורה כלל לתוספת הפרלמנטרית המשתלמת מזה שנים לעובדי הכנסת ועובדי משמר הכנסת" (סעיף 5 לתצהיר). ובחקירתו העיד בענין זה: "ת. חשבתי שתוספת הפרלמנטרית היא יותר צמודה וגורפת על כל רכיבי השכר ואין לה ולשיקולים כגון התייעלות מה עוד שהתוספת היא אוטומטית קופצת על הכל, לבדוק שיקול זה. העבודה בפועל של הכנסת גדלה ב-80% אספתי מסמך מאוד מעניין אינדיקטיבי ואני בעקשנות לא הוספתי כ"א ירד מס' המשירות (צ"ל מישרות-א.ת.) בתקופתי היה אלמנט של תוספת והתייעלות גם אם על משמר הכנסת זה היה אני רוצה להסביר בשיקול שלי היה לכיוון אחר, נתתי לשומרים חשבתי שמגיע להם, אני חיבקתי אותם לתוך הכנסת" (עמ' 14 ש' 8-15).   ובהמשך משנשאל מה ההבדל בין התוספות השיב: "ת. הפרלמנטרית, אני תפסתי אותה כמו תוספת גורפת כוללת כזה מן צ'ופר שלא תמיד קשור לסיבות (צ"ל לנסיבות -א.ת.) קונקרטיות שפעם לפני המון שנים היה מישהו שבא לתת כבוד ולאט לאט גבה, יכול להיות שהתוספות בין בדר לביני כללה שיקולים, רציתי להפריד בין השניים וניסיתי להיות מדוייק בהגדרה, של סוג התוספת". (עמ' 14 ש' 21-26). ד. הנה כי כן, מתצהירו ומחקירתו של פרופ' ש. וייס עולה כי בקביעתו את תוספת ההתייעלות התכוון ליצור הפרדה ברורה בינה לבין התוספת הפרלמנטרית. התוספת הפרלמנטרית היא תוספת גורפת אשר תשלומה לא היה קשור לנסיבות קונקרטיות ואילו תוספת ההתייעלות ניתנה בנסיבות קונקרטיות של התייעלות עובדי הכנסת; משימות נוספות בלא תוספת מישרות. ה. משקבע בית הדין כי אין לראות בתוספת ההתייעלות חלק מהתוספת הפרלמנטרית, אשר לגבי האחרונה נקבע בהסכם הפשרה כאמור כי הגדלתה תחול על עובדי משמר הכנסת, אזי לא היתה חובה על הנתבע 1 להחילה על התובע מכח הסכם הפשרה. מה עוד שיש לזכור כי פשרה מעצם טיבה אינה יוצרת מעשה בית דין אלא נותנת פתרון, בהסכמה, לסכסוך קונקרטי מבלי ליצור מעשה בית דין.    6. האם החלטת הנתבע 1 שלא להחיל את תשלום תוספות ההתייעלות על התובע הינה בלתי סבירה ובטלה א. כעולה מטעוני התובע, החלטת נתבע 1 לשלם את תוספת ההתייעלות לכל עובדי הכנסת לרבות לאנשי משמר הכנסת ולהוציאו מכללם הינה בלתי סבירה בהפלותה אותו לרעה ביחס לעובדי הכנסת ואנשי משמר הכנסת. ב. סמכותו של נתבע 1 לקבוע את שכר עובדי משמר הכנסת לרבות את שכר התובע נובעת מכח סעיף 17 לחוק משכן הכנסת ורחבתו, התשכ"ח-1968. מעיון בטעוני התובע עולה כי אין התובע חולק על עצם סמכות הנתבע 1 לקביעת שכר עובדי משמר הכנסת, אלא תוקף את סבירות החלטתו אשר הוציאה אותו מתחולת מקבלי תוספת ההתייעלות. ג. כלל הוא כי בית המשפט לא יחליף את שקול דעת הרשות בשיקול דעתו, אלא יבחן אם שיקול דעת הרשות עומד באמות המידה שנקבעו במסגרת המשפט המינהלי. כל עוד שיקול הדעת של הרשות הוא כדין, תעמוד החלטתה אף אם בית המשפט סבור כי אין זו ההחלטה הטובה ביותר (ר. הר זהב, המשפט המינהלי הישראלי עמ' 435). מכאן שבמקרה דנן בית הדין לא יחליף את שקול דעת נתבע 1, אלא יבחן האם שקול דעתו הופעל בסבירות, משיקולים ענייניים ושלא מתוך הפליה. ד. בתצהירו הסביר פרופ' ש. וייס את הנימוקים לאי מתן התוספת לתובע: "בסופו של דבר החלטתי להחיל את תוספת ההתייעלות גם על עובדי משמר הכנסת, למעט קצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת. כמו כן, החלטתי שלא להחיל את התוספת על עובדי הכנסת המוקבלים לשופט מחוזי ולמנכ"ל. בהחלטתי זו לקחתי בחשבון את הפרשי השכר בין עובדים ונוכחתי כי קצין הכנסת מקבל שכר גבוה מכל עובד אחר של הכנסת, לרבות מזכיר (דהיינו מנכ"ל) הכנסת, מוקבלים לשופט מחוזי וכן מוקבלי מנכ"לים. כמו כן, מפקד משמר הכנסת קיבל שכר גבוה מזה של מזכיר הכנסת וכן גבוה ממוקבל לשופט מחוזי עם שנת ותק אחת. טבלת נתוני שכר מסויימים, לצורך השוואה, מצ"ב כנספח נ/1. לאור נתונים אלה, ובהתחשב בעובדה שכבר הוחלט, בהסכמת ועד עובדי הכנסת (שאינו מייצג את עובדי משמר הכנסת), שתוספת ההתייעלות לא תשולם למוקבלים למיניהם, החלטתי שהיא גם לא תשולם לקצין הכנסת ולמפקד משמר הכנסת. ראה דברי עו"ד אבירם, ב"כ ועד העובדים בעמ' 8לפרוטוקול הישיבה." (סעיף 4 לתצהיר). מתצהירו של פרופ' וייס עולה כי השיקול אשר עמד בבסיס החלטתו שלא להחיל את תוספת ההתייעלות על התובע היה גובה שכרו של התובע אשר היה גבוה, על פי הנתונים שקיבל, הן ממזכיר הכנסת והן משכר מוקבל לשופט מחוזי עם שנת ותק אחת - דהיינו, יו"ר הכנסת הביא בשיקוליו את האיזון בהכנסות העובדים הבכירים בכנסת. ה. בחקירתו בבית הדין המשיך יו"ר הכנסת והרחיב את הסברו באשר לשיקוליו במונעו מהתובע את התוספת. בחקירתו הסביר כי ערב מתן התוספת הפריע לו "הפער העצום בתוך היחידה המשפחתית", פערי השכר הגבוהים שהתגלו בין שכר קצין הכנסת ומפקד משמר הכנסת לבין שכרם של יתר עובדי משמר הכנסת והוא ניסה לצמצם פער זה בהחלטתו. (עמ' 6 ש' 1-7) ובהמשך משנשאל לגבי המבחן שקבע השיב: "ש. אתה אומר החלטתי לא לתת כי הוא מקבל שכר גבוה, מה המבחן שלך. ת. אני קבעתי 20,000 ₪ צריך לחתוך. גם בשיחותי אמרתי ומה חשבתי, אני סברתי שעם כל הערכה שהיא היתה לי לעובדים, סברתי שאנשים שמרוויחים בערך כמו נשיא המדינה במפעל אנושי כמו כנסת חבורה של 300 עובדים בין פי שניים או פי ארבע מיתר העובדים הפעם לא" (עמ' 7 ש' 12-15). ו. מן האמור לעיל עולה, כי בהחלטתו לשלם את תוספת ההתייעלות לעובדי הכנסת ולעובדי משמר הכנסת ולמונעה מהמוקבלים, מקצין הכנסת וממפקד משמר הכנסת שקל נתבע 1 שיקולים עניינים של איזון גובה משכורותיהם של העובדים השונים תוך שהוא מתבסס בהחלטתו על נתוני המשכורת שהוצגו לו. ז. זאת ועוד בית הדין אף סבור כי אין מדובר בהפליה, כטענת התובע; הלכה פסוקה היא כי "ההפליה, להבדיל מהבחנה בין פלוני למשנהו, משמעותה מנהג שרירותי של איפה ואיפה, שאין לו הצדקה בשל העדר שוני הגיוני בנסיבות בין האחד למשנהו"(בג"צ 678/88 כפר ורדים ואח' נגד שר האוצר ואח' , פ"ד מג(2) 501). במקרה דנן סבור בית הדין כי הנתבע 1 השכיל להסביר לבית הדין כי בנסיבות שהיו ערב מתן תוספת ההתייעלות: פערי שכר גבוהים בין עובדי משמר הכנסת, ניסה נתבע 1 בהחלטתו לצמצם פערים אלה בהבחינו בין עובדי משמר הכנסת לבין התובע וקצין הכנסת. בנסיבות אלו, סבור בית הדין כי אין המדובר בהפליה אלא בהבחנה מותרת. 7.א. למעלה מן הצורך יצויין כי בית הדין לא מצא ממש בטענת התובע כי החלטת נתבע 1 עומדת בניגוד להחלטה של הועדה המשותפת של ועדת הכנסת וועדת הכספים שהחליטה, לטענתו, לאשר את התוספת על בסיס הצהרת נתבע 1 שהתוספת תוענק לכל עובדי הכנסת למעט למזכיר הכנסת ולמוקבלים. ב. מעיון בפרוטוקול הוועדה המשותפת עולה כי עניינם של עובדי משמר הכנסת לא הוכרע בועדה. פרופ' ש. וייס הבהיר בדיון לגבי עובדי משמר הכנסת: "אני רואה אותם כחטיבה אחת אבל הם צמודים לסולם שכר אחר של משטרת ישראל. לא הייתי רוצה שתיפול כאן הכרעה כלשהי בלי שהם יישמעו והייתי מבקש מיושב ראש - הוועדה שיזמין אותם". (פרוטוקול הועדה, עמ' 4)   8. התביעה נדחית. 9. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.   תוספות שכרכנסת ישראל