ההלכה הפסוקה אפשרה הוכחה של נושים ביחס לנכסים שאינם רשומים על שמם של חייבים, בעיקר במקרים בהם הועברו נכסים מידי החייב לאדם אחר, כדי להתחמק מנושים. בית המשפט בחן במקרים כאלה האם קיימים בהעברה " אותות המרמה", שמהם ניתן להסיק כי ההעברה היתה העברת מירמה. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון כי: "בהקשר זה יש לציין את כללי ה-Badges of Fraud ("אותות המרמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקני. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה, ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר 'אותות מירמה' כך עובר הנטל אל הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העיסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם, נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מירמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מירמה מצד הנתבע, יהיה ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" ((ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, פ"ד נז(5) 776 בעמ' 782). בפסק דין חדש יותר - ע"א 8128/06 לוינזון נ. ארנון ואחק מיום 3.2.09), חזר בית המשפט על ההלכה, והוסיף ביחס ל" אותות המרמה" כי ניתן למנות ביניהם "קשרים בין המעביר לנעבר, שמירת ההנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו; חקירות פליליות נגד המעביר; הגשת כתב אישום נגדו1 הרשעתו בעבירות של מירמה; חשדות להעלמת מס; חשאיות בפעילות הכלכלית; חריגה מדרכם המקובלת של עסקים; העברת כל נכסי החייב". אותות מרמהמרמה