אכיפה בלתי צודקת

אחת הטענות שהועלתה על ידי הנתבעים כי האכיפה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין, המהווה את אחד החריגים לאכיפה וכקבוע בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970. להלן הנוסח של הסעיף בחוק: 3.    הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה: (1)   החוזה אינו בר-ביצוע; (2)   אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי; (3)   ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל; (4)   אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין. עסקינן בחריג של התרופה הראשונה העומדת לנפגע, שכן התובעים זכאים בראש וראשונה לאכיפת הסכם, והחריג הוא שלילת תרופת האכיפה. לעניין זה נפנה לע"א 288/80 וערעור שכנגד ברוריה וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2), 365 , 379-380 (1981): "על בתי המשפט לחזור ולהדגיש, כי ביצוע החיוב החוזי בעין הוא סעד ראשוני ועיקרי, והוא יוענק לצד לחוזה, אלא אם כן יוכח לבית המשפט - והנטל הוא על הטוען טענה זו - כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אכיפה בלתי צודקת: כללי זו תביעה לאכיפת התקשרות בין הצדדים. התובעים טוענים שיש לאכוף על הנתבעים הסכמה שבין הצדדים מיום 22.11.06, לפיה מכר התובע 1 את מניותיו בחברת מ.מ.מ. ירושלים בדיקות רכב ורישוי בע"מ (להלן: "חברת ירושלים") לנתבעים, ואילו הנתבעים מכרו לתובע את מניותיהם בחברת מבדק מכוני בדיקה פתח-תקוה בע"מ (להלן: "חברת פתח תקוה"). תמצית העובדות הדרושות לעניין הצדדים הם בעלי מניות של תאגידים אשר בבעלותם מכונים לבדיקת כלי רכב. בין אלה, הרלוונטים לענייננו, נמנים שני מכונים, האחד בירושלים והשני בפתח תקווה. הראשון הנמצא בירושלים הוא בבעלות חברת ירושלים והשני הנמצא בפתח תקוה הוא בבעלות חברת פתח תקוה. כל אחד הצדדים נמנה על בעלי המניות הרגילות של כל אחת החברות, וכל אחד מכהן גם כדירקטור בכל אחת החברות. יצויין כי הנתבעת 3 היא אלמנתו ויורשתו של אברהם יבלונקה, שהיה ממייסדי החברות והלך לעולמו (להלן: "יבלונקה"), ושלא היתה לה מעורבות באירועים נשוא התובענה. בין הצדדים היתה חלוקת עבודה באשר לניהול עסקי החברות; התובע (להלן: "סבן"), ניהל בפועל את המכון בפתח תקווה, ואינו מעורב בניהול המכון בירושלים ואילו הנתבעים מנהלים את המכון בירושלים ואינם מעורבים במכון בפתח תקווה. בין הצדדים התגלעו חילוקי דעות בעיקר ניהוליים, שאינם דרושים לצורך פסק הדין. סופו של דבר, הגיעו הצדדים לידי החלטה עקרונית כי על דרכיהם להיפרד באופן שסבן יקבל את חברת פתח תקוה ויתר הצדדים את חברת ירושלים. בין הצדדים התנהל מו"מ באשר לאופן בו תבוצע ההפרדה הלכה למעשה, קרי העברת המניות בין בעלי המניות בכל אחת החברות. במהלך המו"מ היה סבן מיוצג על ידי עו"ד רמי פילו (להלן: "עו"ד פילו"), ואילו הנתבעים ע"י עו"ד נתן מינקוביץ (להלן: "עו"ד מינקוביץ"). ברוב העניינים העסקיים הושגה הסכמה למעט באשר לאופן חישוב התמורה. לעניין זה, הנתבעים העדיפו כי סבן יישא במס רווח הון, ככל שיחול בגין מכירת מניותיהם בחברת פתח תקווה, קרי עסקת "נטו". לשיטת הנתבעים, הם יקבלו תמורת מכירת מניותיהם בחברת פתח תקוה סך של 500,000 דולר נטו, וישלמו לסבן עבור רכישת מניותיו בחברת ירושלים את הסך 100,000 דולר. כך, שבסופו של דבר יקבלו כל הנתבעים ביחד סך של 400,000 דולר, כלומר, כל אחד מהם יקבל סך של כ-100,000 דולר נטו, לאחר מסים, שבהם יישא כאמור סבן. האחרון לעומתם העדיף שהמכירה תהא "ברוטו", כלומר שכל צד יישא במס החל עליו בגין מכירת מניותיו, קרי, הנתבעים עבור מכירת מניותיהם בחברת פתח תקוה והוא עבור מכירת מניות בחברת ירושלים. הנתבעים אף סברו שיש להקדים למכירה, הליך של בדיקה מראש אצל רשויות המס בדבר סכום המס המגיע בגין מכירת המניות, הליך הידוע בשם Pre Ruling (להלן:"פרה רולינג"). הצדדים החליפו מספר טיוטות לקראת התקשרות מחייבת. טיוטא ראשונה הוכנה על ידי ב"כ הנתבעים, עו"ד מינקוביץ, ששגר אותה בפקס ביום 1.10.06 לעו"ד פילו; הביטוי "טיוטא", מכוון למעשה לשתי טיוטות, האחת, מכירת מניות הנתבעים לסבן בחברת פתח תקווה, והשניה מכירת מניות סבן לנתבעים בחברת ירושלים (להלן: "הטיוטא הראשונה"). בטיוטא הראשונה צויין (בפרק המבוא), בין היתר כי הצדדים יפנו לרשות המסים על מנת לבצע הליך של פרה רולינג; בסעיף 8.1 לטיוטא הראשונה נאמר כי התמורה בגין מכירת המניות תעמוד על סך של 500,000 דולר; בהמשך, בסעיף 9.1 נרשם כי סבן ישא במס החל בגין מכירת המניות; בסעיף 9.2 הושאר מקום ריק להשלמת סכום המס, כמות שיתברר במסגרת הפרה רולינג. בהמשך, שלח עו"ד מינקוביץ לעו"ד פילו, מסמכים נוספים וכן שינה את סעיף 3.5 לטיוטא הראשונה. על הטיוטא הראשונה סימן עו"ד פילו הערות שונות, בשיטת "מהדורות" של תוכנת Word, ושיגר אותה לעו"ד מינקוביץ בפקס ביום 10.10.06 (להלן: "הטיוטא השניה"). בהמשך, ביום 22.10.06 ערך עו"ד פילו טיוטא נוספת, לפיה סכומי התמורה יהיו ברוטו וכי כל צד יישא במיסוי החל עליו בגין מכירת מניותיו (להלן: "הטיוטא השלישית"). הנתבעים לא היו שלמים עם שינוי מבנה התמורה מנטו לברוטו. מכל מקום הם דרשו כי לאור השינוי במבנה העסקה, יש להגדיל את סכום התמורה, שכן המס אמור לחול עתה עליהם. לפיכך הציעו כי התמורה בגין מכירת מניותיהם תוגדל לסך של 800,000 דולר במקום 500,000 דולר כפי שדובר במתכונת של מכירה "נטו", ואילו סבן הציע תמורה בסך של 700,000 דולר. בהקשר זה הוחלפו מכתבים בין הצדדים ונערכו תרשומות, שלחלקם אתייחס בהמשך פסק הדין. 3. הסכם הסגירה ביום 22.11.06 נפגשו כל הצדדים, ללא פרקליטיהם, במשרדו של רו"ח פרקש (להלן: "רו"ח פרקש"), שמשרדו שימש כרואה החשבון של החברות. לאחר דין ודברים, נחתם מסמך המכונה "הסכם הסגירה", הוא המסמך שאכיפתו נתבעת (להלן: "הסכם הסגירה"). בהסכם הסגירה נקבע כי הנתבעים מוכרים לסבן את מניותיהם בחברת פתח תקווה תמורת הסך 775,000 דולר ואילו סבן מוכר לנתבעים את מניותיו בחברת ירושלים תמורת הסך 100,000 דולר. עוד נקבע כי כל צד נושא במיסוי החל עליו. מפאת חשיבותו של מסמך זה, אביאו כלשונו: בס"ד 22/11/06 שעה 10:00 בשו"טמ הסגירה I מכירה $ 775 חיים משלם עבור חלקם במבדק פ"ת II מכירה $ 100 חיים מקבל עבור חלקו במבדק י-ם יתרה 675 $ כל אחד משלם את המס שלו. כלומר אהרון/נחום/ויקטור/אברהם משלמים מס על א775 $ חיים משלם מס על ה- א100 $ לאחר חתימת זכרון דברים/חוזה תתקיים פגישת שמירת יחסים כללית במסעדה ולראיה חתמו כולם חיים סבן ויקטור אהרון נחום אברם עד לחתימה רו"ח יהודה פרקש במהלך הפגישה במשרד רו"ח פרקש, נחתמו גם הדוחו"ת כספיים של החברות לשנת 2005, השנה שקדמה לפגישה. לאור הסכם הסגירה, נדרשה התאמה של טיוטות ההסכמים, שכן כאמור הסכומים השתנו. לפיכך, שלח עו"ד פילו לעו"ד מינקוביץ ביום 2.12.06 טיוטא חדשה (להלן: "הטיוטא הרביעית"). בטיוטא זו, באו לידי ביטוי ההסכמות של מבנה העסקה והתמורות שנקבעו. כמו כן, צויין בטיוטא זו כי הקונה היא חברה בבעלות סבן, ולא סבן באופן אישי, וזאת מטעמי מיסוי. עו"ד מינקוביץ הודיע כי רכישת המניות על ידי חברה של סבן ולא על ידו אישית, מהווה הפרה של המוסכם והינה חזרה למעשה מהסכם הסגירה. בתשובה הודיע עו"ד פילו ביום 2.1.07 כי לאור עמידת הנתבעים על כך שמכירת המניות תעשה לסבן באופן אישי, כך יהא. 4. המחלוקות בסמוך לטיוטא הרביעית, התגלעו מחלוקות חדשות בין הצדדים, באשר לנתונים כספיים של חברת פתח תקוה. הנתבעים טענו כי סבן הסתיר מהם מידע חיוני באשר למצבה הכספי של החברה כמו גם שהציג לפניהם מצגים שהתבררו בדיעבד כמצגי שווא. בהקשר זה נטען על ידי הנתבעים שהתברר להם כי בקופת חברת פתח תקווה, הצטברו מזומנים בסך של 2,962,000 ₪, העולה על הסכום שסברו; כי שווי הרכוש הקבוע הוא ניכר; כי מגיעים לחברה כספים רבים מחייבים שונים וכי התחייבויותיה מצומצמות. בכל אלה, כך טענו הנתבעים יש כדי להצביע על שווי ניכר של חברת פתח תקווה, בהבדל מהערכת החברה עת נוהל המו"מ ונחתם הסכם הסגירה, וכי יש באלה כדי להשפיע מהותית על התמורה הראויה עבור מניותיהם בחברת פתח תקוה. עוד טענו הנתבעים כי מצבה המשופר של החברה, הוסתר מהם ועמד בסתירה למצג שהציג סבן לפניהם לפיו חל פיחות ניכר בעסקי החברה. לפיכך סבורים הנתבעים כי התמורה שסוכמה, אינה משקפת נאותה את המגיע להם בגין מכירת מניותיהם לסבן. בנוסף נטען כי לא התגבש אצל הנתבעים אומד דעת להתקשר בהסכם מחייב וסופי למכירת המניות. לדידם כל שהוסכם הינו רק שלב במו"מ, הכפוף לבדיקה, בירור ובחינה, בין היתר באשר לסכומי המס כתוצאה מהמכירה של המניות, כמו גם בדיקת מצבה הכספי של החברה, ואין עסקינן בהסכמות מחייבות, מגובשות ומסוימות. סבן טען לעומתם כי הם ידעו את מצבה הכספי של החברה ושוויה, ומכל מקום ספרי החברה היו פתוחים לפניהם, ולא היתה בידם כל מניעה לבדוק את כל הנתונים הדרושים להם. לדידו של סבן, היתה לצדדים גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, שהוא הסכם ברור, שלם ומוגמר, המחייב את הצדדים ועליהם לפעול לאורו. טענות הנתבעים, כך סבור התובע, אינן אלא השאלה של כדאיות כלכלית, שבית המשפט אינו מתערב בה וכי הן נועדו לשם נסיגה בדיעבד מהסכמה מחייבת ותקפה. בנסיבות אלה, לא נחתמו חוזים מפורטים בין הצדדים. 5. נוכח סירוב הנתבעים לממש את המוסכם, הגיש סבן ביום 10.4.07, תובענה בדרך של המרצת פתיחה הנתמכת בתצהירו למתן פסק דין המצהיר על אכיפת ההתקשרות, בהתאם למוסכם במסמך הסגירה. כל הנתבעים טענו כי דין התביעה להדחות בין היתר מחמת שלא היתה גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, כי ההסכמה היתה כפופה לבדיקת מיסוי, כי סבן הטעה אותם באשר למצבה הכספי של חברת פתח תקווה, ולחלופין כי טעו בשווי הערכתם את שווי החברה האמורה, שהינה טעות יסודית וכתוצאה מכך גם סכומי המס גבוהים ביותר, כך שלא תוותר בידם כל תמורה ממשית, אם בכלל. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר תשובה אחד של רוזנברג בשמו ובשם כל יתר הנתבעים. בית המשפט, כב' סגן הנשיאה, השופט זפט בהחלטתו מיום 4.6.07, הורה על העברת התובענה להליך של תביעה רגילה, וכי כתבי הטענות שהוגשו בהמרצת הפתיחה ישמשו ככתב תביעה וכתב הגנה. 6. במסגרת ההליכים המקדמיים, הלך יבלונקה לעולמו, ואלמנתו באה במקומו. לא היה זה השינוי היחיד בהתפתחויות בתיק, שכן האלמנה, כמו גם הנתבע סעדיה, שינו מטעמם, ובניגוד להתנגדותם לאכיפה בתחילת ההליך, הם הודיעו כי תומכים בה ובקבלת התביעה. קרי, בהתאם לגישתם החדשה של השניים, הם חזרו בהם מעמדתם הקודמת ועתה טוענים שיש לכבד את הסכם הסגירה ולקיימו. התברר כי סבן אף התקשר ביום 2.3.09 עם יבלונקה וסעדיה בהסכמים לפיהם הוא ירכוש את מניותיהם בהתאם להסכם הסגירה, תוך התחייבות לקיבוע שערי דולר, וכן הסכים כי ישולם שכר לאלמנה בגין עבודתה במכון בפתח תקוה. הנתבעים, רוזנברג וזמיר ביקשו לחשוף את ההסכמות שבין סבן לבין האלמנה וסעדיה, תוך שטענו בין היתר שדבקה באותם הסכמים אי חוקיות לפי דיני החברות (בקשה מספר 12). לאחר שעיינתי בהסכמים האמורים, הוריתי בהחלטה מיום 18.4.10, על גילוי חלקי של הוראות ההסכמים, הנוגעות לסכסוך נשוא התביעה. לא ראיתי לקשור בין טענות הנתבעים רוזנברג וזמיר בעניין אי החוקיות שבה נגועים לטעמם ההסכמים האמורים לבין ההליך שלפניי, שכן סבורני שאין רלוונטיות בינן לבין הסכסוך נשוא התובענה, וככל שבפי רוזנברג וזמיר טענות לפיהן אין תוקף להסכמות האמורות הפוגעות לטענת שני אלה, שלא כדין בחברה, פתוחה לפניהם הדרך לנקוט בהליכים על פי דין. לעניין זה אציין שרוזנברג וזמיר אכן הגישו תובענה (הפ' 1247/09) בבית משפט זה כנגד מעמד סבן בחברת ירושלים וכשירות ההסכמים עם האלמנה וסעדיה. לאור ההתפתחויות האמורות, ההתייחסות מכאן ואילך ל"נתבעים", משמע "רוזנברג וזמיר" בלבד. בעקבות חשיפת חלק ההסכמים, הגישו רוזנברג וזמיר בקשה נוספת (מספרה 16), לתיקון כתב ההגנה על ידי הוספת טענות באשר להשפעה של הסכמים אלה על התובענה. לדידם של אלה, האכיפה אינה מעשית מחמת שיש בהסכמים כדי לבסס את הטענה בדבר העדר גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב למכירת המניות, כי ההסכמים יוצרים חוסר שיוויון בינם לבין האלמנה וסעדיה, הם מלמדים על חוסר תום לב של הצדדים האחרים ועוד. לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה מהנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 30.5.10, ערב שמיעת הראיות. אציין כי סברתי שאין בהסכמים כדי להשפיע על השאלות השנויות במחלוקת נשוא התובענה, שכן עסקינן באירועים שהתרחשו שנים לאחר ההתקשרות בהסכמות שאותן מתבקש בית המשפט לאכוף ואין בהן איפוא כדי לשנות מעמדת ההגנה. עם זאת הבהרתי במפורש כי הנתבעים רוזנברג וזמיר יוכלו להסתמך על הסכמים אלה, כראיה לצורך הוכחת גרסתם ומבלי שיהיה בכך קביעה לגופו, קרי כי אכן יש בהסכמים כדי לבסס את ההגנה. ראיות התובעים הגישו מטעמם תצהיר עדות ראשית של סבן וכן של עו"ד פילו. מטעם רוזנברג וזמיר הוגש תצהיר של רוזנברג, תצהיר של רו"ח פרקש וכן שתי חוות דעת מומחים; האחת של רו"ח רן ארצי, לפיה סכומי המס הצפויים לנתבעים אם תמומש ההתקשרות הם ניכרים ולא יותירו בידם דבר; השנייה, של מר מנחם מרדר, שהעריך את שווי חברת פתח תקוה, ולפיה הסכום שהוסכם בין הצדדים על מכירת מניות הנתבעים לסבן, אינו משקף תמורה סבירה וראויה. בנוסף, הוגש תצהיר של האלמנה ושל סעדיה, אשר כאמור מסכימים לתובענה. הפלוגתאות מספר מחלוקות דרושות להכרעה בתיק זה: האחת, האם היתה לצדדים גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, מגובש ומסויים שיש לאוכפו או שמא מדובר בהסכמה היולית, בלתי מסויימת ומבלי שהיה לצדדים אומד דעת להתקשר בהסכם מחייב. בהנחה והתשובה חיובית, יהיה עלי להכריע במחלוקת השנייה, האם ההסכמה מצד הנתבעים, הושתתה כטענתם על הטעיה מצד סבן, הסתרת המצב האמיתי של חברת פתח תקוה, לא כל שכן, על מצגים מטעים מצד סבן לפיהם פחתו רווחי החברה, ולחלופי חילופין הדבר מהווה טעות מבחינתם של הנתבעים, המקנה להם זכות לבטל את ההתקשרות. ככל שתדחה הטענה, יהיה מקום לבחון האם אין מקום לאכיפה מחמת שאינה צודקת בנסיבות העניין, כעמדת הנתבעים. נפקות ההתקשרות בין הצדדים ההלכה הפסוקה מורה כי על מנת להכריע בשאלת תוקף התקשרות בין הצדדים, על בית המשפט לבחון קיומם של שני אלה: גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב ומסוימות. קרי, קיומם של מלוא הפרטים החיונים לצורך התקשרות שאכיפתה נתבעת (ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' מן שקד בע"מ, פ"ד לג(2) 281; ע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' בלהה גושן, פ"ד נב(4) 673). בהקשר זה נאמר לאחרונה על ידי בית המשפט העליון: "שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב - גמירת דעת ומסוימות - הינם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים" (ע"א 7193/08 עדני נ' דוד [2010]). (להלן: "פס"ד עדני"). נבחן קיומם של יסודות אלה במקרה שלפניי: 10. גמירות דעת על קיומה של גמירות הדעת, ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים, הן קודם להתקשרות, הן במעמדה והן לאחריה: "כאשר לעניין זה התנהגות הצדדים לאחר גיבושו של מסמך הבנות מוקדם יכולה ללמד האם בזמן אמת כוונתם כלל הייתה להתקשר בהסכם מחייב, אם לאו". (רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ (2009)). עוד יש לזכור כי גמירות הדעת נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית, של האדם הסביר. (ראה ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' מן שקד בע"מ הנ"ל; ע"א 5511/06 יעקב (ג'קי) אמינוף ואח' נ' א. לוי השקעות בע"מ (2008); פרופ' שלו בחיבורה "דיני חוזים" (מהדורה שנייה, תשנ"ה) הבהירה כי: "הדרישה לגמירות דעת מתמלאת איפוא כאשר הפניה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי - חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצד הסובייקטיבי פנימי שלה". לאחר בחינת מסכת הראיות, שוכנעתי כי היתה גם היתה לצדדים גמירות דעת כנדרש להתקשר בהסכם מחייב. ממצאים למכביר תומכים במסקנתי זו: הצדדים גמרו אומר להיפרד האחד מהשני, ובכוונתי לצדדים, גם הנתבעים. אף דרך ההיפרדות היתה מוסכמת עליהם, קרי שהנתבעים רוכשים את מניות סבן בחברת ירושלים והאחרון קונה את מניותיהם בחברת פתח תקוה. הסכמה מפורשת בעניין, באה לידי ביטוי כבר מפניית רוזנברג לסבן ביום 28.8.06 להיפרדות כאמור, עבור בטיוטות השונות, המשכה בפגישה במשרד של רו"ח פרקש, וכלה בהסכם הסגירה. זו איפוא מהותה של העיסקה. הלכה למעשה, כך נהגו הצדדים, שעה שסבן ניהל את עסקי חברת פתח תקוה, קרי המכון שם, מבלי מעורבות במכון בירושלים שבבעלות חברת ירושלים. אבן הנגף היחידה לסלילת הדרך להסכמה סופית ומחייבת היתה קביעת מנגנון התמורה, קרי האם העסקה תהייה "נטו" כעמדת הנתבעים, או "ברוטו" כרצון סבן. בפגישה אצל רו"ח פרקש, הגיעו הצדדים לידי סיכום סופי גם בעניין זה ולפיו התמורה תשולם לפי "ברוטו", וכי כל צד יישא בחבויות המס. כפועל יוצא, הוסכם על הגדלת סכום התמורה בשיעור ניכר, שיהיה בו כדי לבטא את הפרש הכספי כתוצאה משינוי מתווה העסקה, קרי מעבר מעסקת "נטו" לעסקת "ברוטו". שוכנעתי כי עם הסרת המכשול של מתווה העסקה כאמור, התאמת סכום התמורה למעבר ממנגנון "נטו" ל"ברוטו" - התגבשה גמירות דעת להתקשרות מחייבת בין הצדדים. הסכמה זו, שסיימה את המחלוקת שנותרה, הסירה את כל המכשולים להתקשרות מחייבת וחתימת הסכם הסגירה. לאחריה, לא נותרה מחלוקת, ומכל מקום מחלוקת מהותית שיש בה כדי להביא לידי מסקנה שטרם הושגה גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב. על קיומה של גמירות הדעת ניתן ללמוד מעצם הסכם הסגירה. אין במסמך זה כל אמירה שהיא שיכלה ללמד על קיומה של הסתייגות ולו בעקיפין של מי מהצדדים באשר לקיומה של הסכמה סופית ושלמה. במעמד הסגירה, נכחו כל הצדדים, לרבות רו"ח פרקש. המשוכה היחידה שנותרה היתה, כאמור, מנגנון התמורה, וזו הוסכמה עת נקבע שהתמורה תהייה "ברוטו" וסכום התמורה הועלה כמוסכם. הצדדים העלו על הכתב את ההסכמה האמורה, בהסכם הסגירה, באופן מפורש, ברור וחד משמעי, ללא כל סייג, וחתמו על הסכמתם לכך. הדעת נותנת כי לו היו מחלוקות מהותיות נוספות בין הצדדים, היו אלה מועלות על הכתב במסגרת הסכם הסגירה, ולמצער, היה מצוין בהסכם הסגירה, כי נותרו עניינים נוספים הדרושים בחינה, ליבון והסכמה. טעם נוסף למסקנתי דנן הינה בכותרת הסכם הסגירה בה צוין "בשוט"מ" (השיבוש במקור- א.א.), ראשי התיבות של המונח "בשעה טובה ומוצלחת". רו"ח פרקש שרשם את המונח בכותרת ההסכם הבהיר כי "כשמדברים על משהו ומגיעים להבנה מסוימת אז כותבים בשו"ט". דיברנו על מחיר ואף הסכימו לגביו ולכן כתבנו את זה..." (עמוד 41 שורה 16-19). ביטוי זה מבטא, כך דומני, תחושה פנימית של הצדדים, לפיה העסקה "סגורה", לא כל שכן מצג אובייקטיבי. בהקשר זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ' בוחבוט יששכר , פ"ד מז(1), 357 , 364-365 (1993): "המבחן האובייקטיבי הוא מבחן נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחר מכן. על-פי המערכת העובדתית שנפרשה בפנינו, מתקשר סביר לא היה מזהה בהתנהגות המשיב גמירת דעת אובייקטיבית. לפיכך, לא מתקיים גם המבחן האובייקטיבי לגמירת הדעת ולא עולה כלל שאלת היחס שבין מבחן זה למבחן הסובייקטיבי. ונדגיש: "קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם, התנהגותם, יש להעביר במשקפי הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם כי אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה". ביטוי נוסף המשקף גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב הוא כותרת ההסכם: "הסגירה". ביטוי בעל נופך שמשמעו סיום, גמר ושאחריו אין ולא כלום. גם הלשון הנקוטה בהסכם הסגירה מצביעה על השגת הסכמה סופית להתקשר בהסכם שחיוביו מתבצעים ללא תנאי. כך נאמר שכל צד "משלם" בהווה את חלקו, ולא בלשון עתיד, קרי "ישלם", כמו גם כל צד "משלם" את המיסוי החל עליו, בהבדל מ"ישלם"; מתקשה אני להעלות על הדעת, ביטוי חיצוני אובייקטיבי מובהק יותר לגמירות הדעת מאשר הסכם הסגירה, הנושא את הגושפנקא של "בשוט"מ", ועליו מתנוססות חתימות כל הצדדים, אנשי עסקים בוגרים, כמו גם נושא את חתימת קיום של רואה החשבון של החברות, שישב עם הצדדים, ובמעמדו ובעזרתו הגיעו להסכמה באשר לנושא האחרון שנותר להסדיר. מצויות ראיות מעבר להסכם הסגירה עצמו לתמוך במסקנה: עיון בטיוטות, ההערות להן, התנהגות הצדדים, עובר ובמעמד חתימת הסכם הסגירה, כמו גם התנהגותם סמוך לאחריו, מלמדות באופן חד משמעי, כי לא נותרו עניינים שנויים במחלוקת בין הצדדים, וכי אלה גמרו אומר בדעתם להתקשר בהסכם מחייב ואפרט: הטיוטא השלישית משקפת כשלעצמה גמירות דעת של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב, שכן היא כוללת את כל הדרוש פרט לנושא קביעת תמורה ברוטו ונשיאה בעלויות המיסוי, עניין שהגיע לידי פתרון בהסכם הסגירה. אוסיף, כל הערות עו"ד מינקוביץ לגבי הטיוטא השלישית התקבלו על ידי סבן וכאמור במכתב עו"ד פילו מיום 3.12.06 עת הליט את הטיוטא הרביעית, ובה ציין במפורש כי כל הנושאים שאושרו על ידי עו"ד מינקוביץ בטיוטא השלישית התקבלו ונכללו בהסכם. הפרוטוקול זרוע באמירות מטעם הנתבעים, ובכללן של רו"ח פרקש, שמחייבות מסקנה אחת, לפיהן הושגה הסכמה בין הצדדים, בעניין המהותי שדרוש היה להסדר והוא העניין הכספי לרבות מהות העסקה, "ברוטו" ולא "נטו". כך למשל מאשר רו"ח פרקש בעמוד 41 שורה 30: "ש. התמורה עבור פתח תקוה היתה מוסכמת, גם עבור ירושלים היתה מוסכמת, והסכם שכל אחד ישלם את חבויות המס, נכון? ת. נכון." במחלוקת בין דברי סבן שטען שהיתה גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, לבין רוזנברג שטען אחרת, מעדיף את אני עדותו של סבן. לא זו בלבד, שעדותו של האחרון, היתה עקבית וסדורה, והתיישבה עם הנסיבות, אלא שמחקירתו של רוזנברג התברר שאין לה לטענת הנתבעים בעניין, על מה שתסמוך. שוכנעתי כי גם לדידם של הנתבעים לא נותרה, הלכה למעשה, כל סוגיה מהותית הדרושה הסכמה, כך שהיתה גמירות דעת לצדדים להתקשר בהסכם מחייב. למעשה די בדבריו של רוזנברג לפני כי אם לא היה מגיע מידע מטעה באשר למצבה של החברה, היתה העסקה יוצאת לפועל מבחינת הנתבעים וכדבריו המפורשים לפניי: "יש להניח שלאחר החלפת הטיוטות, לאחר סיכום הסגירה אם לא היה מידע מטעה היינו מגיעים לעמק השווה" (עמוד 56 שורות 7-9). תימוכין נוספים לכך גם בהמשך דבריו של רוזנברג, עת אישר שאם היה מקבל את הסך 100,000 דולר עבור חלקו, היה עושה את העסקה, קרי רק נושא המס הוא שמעיב על קשירת העסקה. נאמנים עלי בהקשר זה גם דברי עו"ד פילו, אשר ככלל היו קוהרנטים, סדורים, התיישבו עם המסמכים ועם שורת ההיגיון והשכל הישר. עו"ד פילו, היה מצוי בנבכי הטיוטות, הבהיר היטב את השינויים שנערכו בטיוטות, באמצעות מנגנון של "מהדורות" בתוכנת ה Word. מעדותו עולה כי הטיוטא השלישית, עוד בטרם מסמך הסגירה, שיקפה הסכמות בכל העניינים הדרושים למעט מנגנון התמורה והמיסוי (דבריו בעמוד 27, עמוד 31 שורה 17-19). נתתי דעתי בהקשר זה לטענות ב"כ הנתבעים לפיהן סבר עו"ד פילו כי העסקה לא סגורה אך הפרשנות אותה מנסים ליתן לעדותו של זה, אינה מתיישבת עם האמור על ידו. עו"ד פילו הבהיר כי "מעטפת" העסקה, כלשונו, היא תנאי מקדמי לגיבוש עסקה, ומעטפת כאמור, היתה לעמדתו, וכי כל שנותר להשלים, לעמדת עו"ד פילו, אלה הם דברים שוליים (עמ' 30 שורות 5-6). עיגון למסקנתי ניתן למצוא אף בעדות רו"ח פרקש. האחרון טען בתחילה כי נותרו מחלוקות רבות בין הצדדים, (עמוד 42 שורה 8-9). בהמשך, כאשר נדרש לפרט מהן אותן מחלוקות, אישר כי פרט לעניין הפרה- רולינג, לא נותרה מחלוקת של ממש בין הצדדים (עמוד 42 שורות 24-25). אמנם בחקירה החוזרת כאשר שב ונשאל מה היו הנושאים בויכוח פרט למיסוי השיב רו"ח פרקש, כי אלה היו מועדי התשלום ושערי החליפין. כפי שיובהר להלן בפרק הדן במסוימות, אין באלה כדי להגיע לידי מסקנה בדבר העדר גמירות דעת. את טענתו לפיה נותר נושא הפרה רולינג, אין בידי לקבל, שכן אם אכן כדבריו רוזנברג התעקש על פרה רולינג כתנאי בל יעבור, שומה היה שדרישה זו תבוא לידי ביטוי בהסכם הסגירה (עמוד 42 שורה 26-28), ולכך לא היה בפי רו"ח פרקש מענה ענייני. מעל ומעבר, כאשר נשאל רו"ח פרקש, אם היה מתברר כתוצאה מהפרה רולינג שחבויות המס גבוהות, מה היה קורה ? השיב, שבמקרה כאמור, העיסקה היתה מתבטלת (עמוד 43 שורה 8). קרי, גם אליבא דרו"ח פרקש, העסקה שרירה ותקפה, אלא שיכול ותתבטל, אם יתבררו חבויות מס גבוהות. ככל שנדרש אני להנמקה נוספת אציין כי עומדת לנתבעים לרועץ, אי העדתו של עו"ד מינקוביץ, שאמורה היתה לסייע לגרסתם. רוזנברג טען שנותר לעו"ד להשלים את הטיוטות, בעניינים המהותיים שבמחלוקת, עניינים שלא יכול היה לציינם. אם כך, שומה היה על הנתבעים להעיד את עו"ד מינקוביץ, אולי יהיה בידו לפרט את אותם נושאים שבמחלוקת, אך אלה בחרו שלא לעשות כן. במיוחד בולט הדבר על רקע דבריו של עו"ד פילו, אשר כאמור העיד במפורש אחרת. לכן אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים בסיפת הסיכומים לפיה אין לזקוף לחובת הנתבעים את אי העדתו של עו"ד מינקוביץ. עוד יצויין בהקשר זה, כי היה מצופה כי גם מר זמיר ימסור תצהיר מטעמו לתמיכה בגרסת הנתבעים לפיה לא היתה לצדדים גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב חרף המיוחס להם על ידי התובעים. אין חולק כי זמיר נטל חלק בהשתלשלות האירועים נשוא הדיון וכי אף הוא חתום על הסכם הסגירה, ולפיכך אי העדתו וחשיפתו לחקירה נגדית, כמו גם הישענותה של גרסת הנתבעים על תצהירו של רוזנברג בלבד, מטעמים השמורים עמם, אומרת דרשני. עניינים נוספים: לא עלה בידי הנתבעים לשכנע כי יש בכוחם של אותם נושאים עליהם הצביעו, כדי לאיין את המסקנה בדבר קיומה של גמירות דעת. בחנתי אחד לאחד את אותם עניינים שהנתבעים טוענים כי לא הושגה הסכמה לגביהם, על מנת לעגן את טענתם בדבר העדר גמירות דעת, ולא ראיתי כי "כצעקתה": נושא תנאי התשלום ומועדו - היתה הסכמה מפורשת של סבן לשלם לנתבעים את התמורה סמוך לאחר ההתקשרות. איני רואה פער מהותי בעניין זה, בין תשלום של מלוא התמורה במועד החתימה, לבין תשלום שיבוצע תוך כחודש ימים, שכן אין מדובר על פרישה של חודשים רבים. גם הנתבעים לא סברו כך במהלך התרחשות האירועים, ולא ראיתי כל הסתייגות של עו"ד מינקוביץ בעניין זה, כאמור במכתבו מיום 13.12.06, סמוך לאחר שקיבל את הטיוטא החמישית, בהבדל מהערות אחרות וכמפורט גם בהמשך פסק הדין. בהקשר זה ארחיב גם בפרק "המסוימות". שמירת סודיות וקניין בלעדי בלקוחות וספקים - במסגרת סעיף 7.1 לטיוטות הופיעה התנייה לפיה כל צד המוכר את מניותיו למישנהו מתחייב לשמור על סודות החברה, לקוחותיה וכיוצ"ב. אמנם הסעיף נמחק בטיוטא השלישית והופיע ברביעית. לא ראיתי ליתן משקל לטענה, שכן לא התרשמתי שהנתבעים עצמם נתנו לה משקל רב בזמן התרחשות האירועים ולא בכדי ההתניה האמורה לא זכתה להתייחסות עו"ד מינקוביץ עת קיבל את הטיוטא הרביעית. בהקשר זה מקבל אני את דברי עו"ד פילו, כי לא היתה הסתייגות לעו"ד מינקוביץ להתנייה האמורה. זאת ועוד, עסקינן בהוראה מקובלת בהסכמים כגון דא, במיוחד שגם סבן אמור לשמור בסודיות את כל הפרטים בנוגע למכון ירושלים. קבלת פרה רולינג ונתוניה הכספיים של החברה - הנתבעים טענו כי על העדרה של גמירות דעת להתקשר בעסקה ניתן ללמוד מכך שנדרשה בחינת המיסוי החל עליה כמו גם קבלת נתונים כספיים בדבר מצבה של חברת פתח תקוה. דין הטענה להידחות. אם אכן היה ממש בטענה האמורה, לא היה נחתם הסכם הסגירה, ולמצער באופן בו נרשם כאמור. אם סבר מי מהנתבעים או רו"ח פרקש, שיש להתנות את ההסכמה בקבלת פרה רולינג, היה הדבר בא לידי ביטוי בהסכם הסגירה. אין המדובר בעניין זניח, או דבר שייתכן ונשמט מלב הנתבעים או ממעייניו של רו"ח פרקש שכן עסקינן בנושא מרכזי, שדובר עליו רבות ובכלל זה בטיוטות שהוחלפו, בייחוד נכון הדבר שעה שרו"ח פרקש אישר שקיבל את כל הטיוטות, בזמן אמת, כך שנושא הפרה רולינג היה בידיעתו, ואם סבר שיש צורך להתנות את ההסכמה בקבלת פרה רולינג, הדבר היה בא לידי ביטוי מפורש בהסכם הסגירה. לפיכך, נקבע בזאת כי הנתבעים ורו"ח פרקש, לא סברו בעת הסכם הסגירה שיש מקום להתנותו בקבלת פרה רולינג. תימוכין נוספים לקביעתי דנא ניתן למצוא בהתנהגות הצדדים גם סמוך לחתימת הסכם הסגירה. כאמור, ביום 3.12.06 שלח עו"ד פילו לעו"ד מינקוביץ מכתב לו צרף את הטיוטא הרביעית, בה בוצעו ההתאמות לעומת הטיוטא השלישית, כמתחייב מהסכם הסגירה, ובנוסף שינוי בזהות הרוכש, כך שבמקום סבן, תבוא חברה מטעמו. ומה המענה של הנתבעים על כך? התגובה היא במכתבו של עו"ד מינקוביץ מיום 13.12.06, שבו נאמר כי הנתבעים מבקשים לבחון את השינוי בזהות הרוכש מבחינת היבטי מס ותו לא. מוסיף עו"ד מינקוביץ כי לצורך בחינת ההצעה בהיבטי מס, יש צורך לקבל את הנתונים הכספיים של החברה. אין במכתב הנ"ל, כל הסתייגות ולו קלושה או במרומז לפיה לא נתקשרה בין הצדדים הסכמה לסגירת העסקה, או כי ההסכמה שהושגה מסוייגת עד לקבלת ובחינת הנתונים הכספיים, טענות שמועלות לראשונה רק בחודש ינואר 2007. לו באמת ובתמים סברו הנתבעים כי הסכם הסגירה, אינו סוף הדרך, או כי נדרשת עדיין בחינה של נתוני החברה, או כי יש לקבל את הפרה רולינג, הדבר היה עולה במפורש במכתבו של עו"ד מינקוביץ, לאחר קבלת הטיוטא הרביעית. השתיקה הרועמת בעניין, שומטת את הקרקע תחת גרסת הנתבעים. זאת ועוד, עו"ד פילו העיד לפניי, ודבריו מקובלים עלי, כי בשלב זה, כבר לא היה צורך בבדיקה מראש של סכומי המס, (עמוד 26 שורות 25-28). עוד הבהיר עו"ד פילו כי בשיחות עם עו"ד מינקוביץ באותו שלב, הובהר שאין צורך בפרה רולינג: "היו שיחות עם עו"ד מינקוביץ. לא היה דיבור איתו על הפרה רולינג. בין הסכם הסגירה לבין טיוטא מספר 4, היו בינינו שיחות, לא זכור לי שדיברנו על פרה רולינג. הסברתי גם את המניע" (עמוד 27 שורות 2-5). כאמור, עו"ד מינקוביץ לא העיד ולא נסתרו דבריו של עו"ד פילו, שגם עומדים במבחן ההיגיון. נתתי דעתי גם לדברי רו"ח פרקש, אשר טען שהיה עדיין צורך בעריכת פרה רולינג, שכן היה חשש שרשויות המס, יטענו כי מדובר בעסקאות צולבות, קרי מכירת מניות של שתי החברות בין בעלי המניות, ולכן הופחת באופן לא ריאלי שווי התמורה, ויש לשום את התמורה שונה מזו שנקבעה (עמוד 45 שורות 20-25). טענה זו, ככל שנכונה היא, ואיני חולק על נכונותה לגופה, היא הנותנת שאם כך הוא, שומה היה להכליל במפורש הסתייגות בהסכם הסגירה מתוקפו המחייב, ולמצער להודיע לצדדים באופן מפורש כי ההסכם כפוף לפרה רולינג של רשויות המס. העדרם של אלה, כמו גם העדר הסתייגות בהמשך, כאמור במכתבו של עו"ד מינקוביץ מיום 13.12.06, כשבועיים לאחר הסכם הסגירה, שומטים את הקרקע תחת הטענה על העדר גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב. מעל ומעבר, שעה שהוסכם כי מתכונת העסקה משתנה לברוטו, והתמורה המקורית הועלתה, כך שתגלם את שווי המס הצפוי שעל המוכרים, קרי הנתבעים לשלם עבור מניותיהם, התייתר הליך הפרה רולינג. ממה נפשך? כל עוד דובר על כך שהעסקה תהיה עסקת נטו, היה מקום מבחינת הנתבעים לבצע הליך של פרה רולינג, על מנת להבטיח את עצמם שסבן ישלם את המס המגיע בגין מכירת מניותיהם. שעה שהמנגנון שונה, ועתה עליהם לשלם את המס, אין הם נדרשים יותר להליך זה, ומכל מקום לשם הבטחת התמורה שעל סבן לשלם. זאת ועוד, הרי אין חולק שבעקבות ההסכמה לשלם תמורה ברוטו, הוגדל סכום התמורה, שכן אחרת לא היה מקום לתוספת לתמורה שלא נועדה אלא לפצות את הנתבעים על סכום המס שישלמו, בהבדל מעסקת נטו. עיגון נוסף למסקנתי הוא בעדותו של עו"ד פילו, לפיה רוב רובן של העיסקאות נעשות ללא הליך של פרה רולינג (עמוד 28 שורה 3). בשולי הסעיף; הנתבעים טענו כי גם בנושא המוניטין, הוכנס שינוי שלא הוסכם. גם בהקשר זה אין נפקא מינה, שכן עסקינן בעניין הנושק לנושא המיסוי, שלא השליך על גמירות הדעת של בעלי הדבר להתקשר בהסכם מחייב. 11. נוסחת הקשר תנאי נוסף לתוקף ההתקשרות הוא האופן בו ראו הצדדים את היחס שבין המסמך שאכיפתו נתבעת לבין המסמך שהיה אמור להיחתם, הידוע כמבחן "נוסחת הקשר". היטיב להבהיר זאת, כב' הנשיא ברק בע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד, הנ"ל: "מקובל לומר כי אם נוסחת הקשר היא כי זכרון הדברים 'כפוף לחוזה פורמלי' הרי יש בכך כדי להצביע על כוונתם של הצדדים לראות בזכרון הדברים שלב ביניים בלבד במשא ומתן. לעומת זאת אם 'נוסחת הקשר' היא כי הצדדים חותמים על זכרון הדברים עד שיוכן חוזה פורמלי, הרי משמעות הדברים היא שרצון הצדדים הוא שזכרון הדברים ייכנס לתוקפו מיד". אין חולק כי במקרה שלפני לא נאמר כי הסכם הסגירה כפוף לחתימת הסכם מפורט. כל שצויין בהקשר זה הוא כי: "לאחר חתימת זכרון דברים/חוזה תתקיים פגישת שמירת יחסים כללית במסעדה". מכאן, שאין כל מגבלה המסייגת את נפקות הסכם הסגירה, בחתימת הסכם סופי מחייב. די בכך כדי לקבוע כי גם נוסחת הקשר, תומכת במסקנה לפיה עסקינן בהסכם מחייב. מתקשה אני לקבל את טענת הנתבעים לפיה יש בתיבה האמורה כדי להצביע על כך שהסכם הסגירה, אינו סופי ומחייב. בע"א 3380/97 תמגר, חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן בלהה, הנ"ל נאמר: הלכה פסוקה היא, כי אין לראות באמירה בזכרון דברים, לפיה הצדדים חתמו על חוזה מפורט בתוך תקופה מוגדרת, משום הוכחה לכך שזכרון הדברים עצמו אינו בגדר חוזה מחייב. הכל תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה". נתתי דעתי לעדות רוזנברג בהקשר זה לפיה הוא ביקש שבהסכם הסגירה יצויין שהוא כפוף לחתימת זיכרון דברים, אך חרף בקשתו, לא הוספה ההוראה הנ"ל, והוא לא הבחין שהיא נעדרה מהמסמך (עמוד 55 שורות 15-17). מתקשה אני ליתן אמון בדבריו שכן העד הבהיר שקרא את המסמך בטרם חתימתו (עמוד 55 שורה 15), והדעת נותנת שאם עמד על הוספת המלה "כפוף", היה מוודא שהיא נכללה במסמך החתום. גם הסברו שלא התעקש על התיקון כי "היה מאוחר בלילה ולכן לא תיקנתי", לא מתקבל על דעתי ואין הוא אלא אמתלה על מנת לנסות לשכנע את בית המשפט כי לא היתה בלבו גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב. לא נעלמו מעיני דברי רו"ח פרקש שטען כי מבחינתו נוסחת הקשר היא: ש"הסכם הסגירה היה כפוף לזכרון הדברים" (עמוד 48 שורה 16). דברים אלה, עומדים בסתירה להתנהגות הצדדים, במשרדו של רו"ח פרקש, במעמד חתימת הסכם הסגירה, כמתואר לעיל. גם בחנתי את טענת ב"כ הנתבעים לפיה במכתבו מיום 13.12.06 דרש עו"ד מינקוביץ לקבל את הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2006, לשם בחינת היבטי המיסוי (סעיף 3 לסיכומים), אך לא ראיתי בה כדי לשנות. והרי, רו"ח פרקש שניסח את הסכם הסגירה, ידע בוודאות מהם המסמכים הדרושים לשם בחינת נושא המיסוי, ולא ראה לנכון להכפיף את ההסכמה לקבלת המסמכים ולמצער בחינתם של אלה, ואידך זיל גמור ! 12. מסויימות בבחינת טענות הצדדים, סבורני שהכף נוטה לקבלת טענת התובעים לפיה הסכם הסגירה בצירוף הטיוטות המוסכמות, כולל את כל הפרטים הדרושים. עיון בטיוטות ובמיוחד הטיוטא השלישית, מלמד שהוא כולל את מלוא הפרטים הנדרשים להתקשרות ואלה היו מוסכמים על הצדדים. במיוחד נכון הדבר שעה שעסקינן בעסקה של מכירת מניות בין בעלי מניות קיימים ולא צדדים זרים, המכירים ולמצער אמורים להכיר את עסקי החברות, דבר שיש בו להקל על הפרוט הנדרש, על המצגים בדבר מצב החברה וכדומה הנדרשים במכירה לצדדים זרים. המסקנה היא שהטיוטא השלישית, אשר בה התקבלו למעשה כל הסתייגויות הצדדים, מסוימת מלאה ומפורטת. כל שנותר להסדרת הדרוש הוא מנגנון התמורה, אשר הושלם כאמור בהסכם הסגירה, ולא נותר אלא להתאים את הטיוטא השלישית להסכם הסגירה. הטיוטא הרביעית שערך עו"ד פילו, מהווה למעשה את ההתאמה הנדרשת להסכם הסגירה, בצד מספר עניינים: האחד, שינוי פרטי הרוכש, חברה מטעמו של סבן ולא סבן אישית. השני, פרישת תשלום התמורה למשך מספר חודשים והפקדה של חלקה בנאמנות להבטחת תשלום המסים החלים על המוכרים בעקבות ההסכמה לעסקת ברוטו. השלישי, בקשת סבן להפחתה בתמורה בסך של 50,000 ₪. הנתבעים התנגדו לשינוי בזהות הרוכש כמו גם ההפחתה בתמורה, וסבן הודיע להם מיד במכתב בא כוחו עו"ד פילו מיום 2.1.07, כי הוא אינו עומד על בקשותיו בעניין. בכך התייתר הצורך בבחינת טענות אלה של הנתבעים בדבר העדר מסוימות בכל הנוגע לדרישות הנתבעים האמורות. נותר איפוא לדון בטענת הנתבעים בדבר העדר מסוימות מחמת פרישת התמורה, בניגוד לטיוטא השלישית. לטעמי, טענה זו אינה אלא ניסיון דחוק שהועלה אך ורק לצורך ההליך המשפטי ועל מנת להתנער מהיותה של ההסכמה מסויימת: עו"ד מינקוביץ שקיבל את הטיוטא הרביעית מעו"ד פילו, שבה כאמור הופיעה פרישת התמורה, לא ראה לנכון במכתבו מיום 13.12.06 לעו"ד פילו, להסתייג בעניין פרישת התמורה ולו במרומז, זאת בהבדל מהסתייגותו המפורשת באשר לשינוי בזהות הרוכש וסירוב לבקשת סבן להפחתת התמורה. השתיקה הרועמת באשר לפריסה בתשלומי התמורה, מדברת בעד עצמה. זאת ועוד, רוזנברג אישר בעדותו, כי לא ראה במועדי התשלום עניין שבמחלוקת וניתן להתגבר היה על השינוי האמור לדבריו אלמלא הנתונים הכספיים של החברה שהוסתרו מפני הנתבעים (דבריו בעמוד 56 שורות 9-12). הפועל היוצא של האמור הוא שיש לאבחן בין המקרה שלפני לבין זה שנדון לאחרונה בפס"ד עדני הנזכר לעיל, שם אושרה בדעת רוב, קביעת בית המשפט המחוזי לפיה נעדר זיכרון הדברים גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב מפאת אי ציון מועדי התמורה. לפיכך המסקנה המתבקשת הינה, שגם יסוד המסויימות התקיים בענייננו. 13. טענות נוספות נתתי דעתי לטענות נוספות של הנתבעים בהקשר להעדר גמירות הדעת ומסויימות, אך לא ראיתי בהן ממש: כך הטענה כי בטיוטא הרביעית ששלח עו"ד פילו, נרשם בכותרת "טיוטא לצרכי מו"מ" קרי עדיין לא התגבשה הסכמה. דא עקא, אין בטענה ולא כלום. כמות שהבהיר עו"ד פילו בעדותו, הוא לקח את הטיוטא האחרונה, עליה הופיע "מו"מ", ועל גביה עשה את התיקונים, לכן אין בהשארת התיבה האמורה כדי להצביע על העדר גמירות דעת. בדומה היא הטענה לפיה לא צויינו במסמך הסגירה שמות החברות ואלה לא חתמו על הסכם הסגירה. טענה זו אין בה כל ממש. אין כל צורך שחברות תהיינה צד להסכמי מכר של מי המחזיק במניותיהם. הצדדים להסכם מכר מניות, הם מוכרי המניות וקוני המניות, ורק אלה צריכים להופיע כצד להסכם כגון דא. ככל שנדרש אישור מי מהחברות למכר המניות, על כל אחת החברות לכנס את הדירקטוריון שלה, על מנת לדון בהעברה. מכל מקום, אין לנתבעים מעמד להעלות את הטענה האמורה, אלא רק לחברות עצמן, אם בכלל. זאת ועוד, שעה שכל בעלי המניות, המוכרים והקונים, הם צד להסכם המכר, ובכללם הדירקטורים, יש להניח שהסכמה כאמור, ככל שנדרשת, ניתנה. גם הטענה שהעלו הנתבעים לפיה עורכי הדין לא נכחו בפגישה במשרדו של רו"ח פרקש, עת נחתם הסכם הסגירה, נשענת על אדנים רעועים. ממתי נדרשת נוכחות עורך דין על מנת ליתן גושפנקא לתוקפה של התקשרות בין הצדדים ? לא כל שכן, רוזנברג העיד כי לא היה צורך בנוכחות עורכי הדין על מנת להגיע לידי הסכמות עסקיות (עמוד 53 שורות 20-21). גם אין ממש בטענת הנתבעים לפיה במכתבי עו"ד מינקוביץ צוין דרך כלל, כי הטיוטות המוחלפות הן בסיס להמשך מו"מ, כגון מכתבו מיום 15.11.06 ו - 21.11.06 ואחרים (סעיף 9 לסיכומי הנתבעים). כל אלה, קדמו להסכם הסגירה, ולכן אין בהם רלוונטיות לעניין קיומה של הסכמה מחייבת. לא התעלמתי משינוי הגרסה של הנתבעים האחרים, יבלונקה וסעדיה: הנתבעת יבלוקה :אין חולק כי דבריה של יבלונקה העידו על חוסר הבנה מצידה באשר לתמורה המגיעה לה לפי ההסכם, כמו גם לפי ההסכמים המאוחרים עם התובעים, אך לא ראיתי בעדותה כל רלוונטיות. הגב' יבלונקה לא היתה צד להתקשרות עם התובעים בהסכם הסגירה, גם לא למו"מ שקדם כמו גם להתנהלות הצדדים לאחר מכן. העדה גם סיפרה שבעלה המנוח לא שיתף אותה בכל אלה, ולכן עדותה אינה רלוונטית לצורך הפלוגתאות ששנויות במחלוקת. הנתבע סעדיה: ב"כ הנתבעים מפנה בסיכומיו לעדות הנתבע סעדיה ממנה עולה לכאורה כי לא היתה גמירות דעת כנדרש להתקשר בהסכם מחייב, שכן פרט לתמורה שהוסכמה, יתר העניינים טרם נדונו (דבריו בעמוד 34 לפרוטוקול). לעומתו, מפנה ב"כ התובעים בסיכומי התגובה לאמירות העד לפיהן הוא מסכים לאכיפה. למותר לציין כי בחינת גמירות הדעת היא במועד ההתקשרות הנטענת ולא בעת מתן העדות, לכן אין בעובדה שכיום מוכן סעדיה לאכיפת ההסכם, כדי לשנות לשאלת גמירות הדעת שהיתה לצדדים במועד ההתקשרות בהסכם הסגירה. עם זאת, סבורני שאין בעדותו לפיה לא נדונו יתר העניינים הדרושים, כדי לשנות את התוצאה. אבהיר, העד לא פרט מהם אותם עניינים מהותיים שטרם הוסכמו ושהיה בהם כדי לאשש את טענת הנתבעים בדבר העדר גמירות דעת. זאת ועוד, התרשמתי כי העד לא היה בקי בפרטי המו"מ אותו השאיר לניהול של אחרים ולכן אף התקשה לזכור את התרחשות האירועים כמו גם לציין מהם אותם נושאים שטרם הוסכמו. הדברים באים לידי ביטוי במהלך עדותו בעמוד 34 לפרוטוקול, כך שלא ניתן ליתן משקל, ומכל מקום משקל מהותי לעדותו שיש בו כדי להביא לידי תוצאה שונה. לאור המסקנה בדבר קיומה של גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, שהינו מסויים, שומה עלי לבחון את טענת הנתבעים לפיה הסתיר סבן מפניהם את מצבה האמיתי של חברת פתח תקוה, והטעה אותם לחשוב שמדובר בחברה שהכנסותיה פחתו, שוויה נמוך במידה ניכרת משוויה האמיתי, שכן אחרת לא היו מתקשרים בעסקה נשוא התביעה. 14. הטעיה ומצגי שווא - הסתרת נתונים על ידי סבן ומסירת נתונים מטעים הנתבעים טוענים כי הסכמתם ביחס להסכם הסגירה ניתנה על יסוד נתונים שגויים לפיהם לאחר העסקה ייוותר בידם רוח בסך של 400,000 דולר, כמו גם על בסיס נתונים מטעים מצד סבן לפיהם בקופת חברת פתח תקווה סך של 1,200,000 ₪. בדיעבד, התברר להם לטענתם כי המדובר בנתונים שגויים ולכן הסכמתם מקורה בטעות והטעיה מצד סבן (סעיפים 50 ואילך לכתב התשובה בהמרצת הפתיחה). את טענתם מבססים הנתבעים על העדויות השונות וכן על חוות דעת מומחים בדבר השווי הריאלי של החברה, ובדבר סכומי המס הניכרים שיושתו עליהם אם העסקה תמומש, ובאופן שסכומי המס אף יעלו על סכום התמורה. ב"כ הנתבעים טען כי אין עסקינן בטעות בכדאיות העסקה, שאינה מוכרת כעילת בטלות לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), שכן לדידו, טעות בכדאיות משמע רק כאשר היו בידי הצד הטועה נתונים נכונים, ולא מקום שהטעות היא על יסוד נתונים מטעים. דין הטענה להידחות. נקבע בזאת כי טענת הנתבעים לפיה מסר סבן מידע שגוי בדבר מצבה הכספי של חברת פתח-תקוה, שאם לא כן לא היו מתקשרים בעיסקה - לא הוכחה. למותר לציין, כי הנטל על הנתבעים להוכיח את הטענה, לא כל שכן זו מציבה רף הוכחה גבוה. 14.1 פרקש והן רוזנברג טענו כי סבן סרב למסור מסמכים באשר לפעילות הכספית לחברת פתח-תקוה בשנת 2006, וזאת סרב לעשות עוד בטרם התקשרות בהסכם הסגירה. אם כך הוא, מצופה היה שהנתבעים, לא יתקשרו בהסכם הסגירה עד קבלת הנתונים. לכל הפחות מצופה היה כי בהסכם הסגירה, תיכלל הסתייגות לפיה ההתקשרות היא על יסוד נתונים שמסר סבן, או כפופה לקבלת הנתונים ואימותם. הימנעותם של הנתבעים לפעול בעניין, עומדת להם לרועץ. אציין כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת להתנהגותם זו של הנתבעים שאינה מתיישבת עם האופן בו מצופה שאדם סביר יתנהג, לא כל שכן, בעל מקצוע בתחום. במיוחד מעוררת תהייה התנהגותם זו, נוכח סירובו הנטען של סבן לדבריהם להמציא להם את הנתונים. והרי היה בכך כדי להוות לפניהם "תמרור אזהרה", אך הללו בחרו לסמוך על דבריו ולהתקשר בהסכם הסגירה. 14.2 מתקשה אני ליתן אמון בדבריהם של עדי הנתבעים בהקשר זה, שאינם מתיישבים עם שורת ההיגיון והשכל הישר. דבריהם, נעדרו עיגון ובסיס, והיו בלתי מהימנים וסתורים: כך, משרדו של רו"ח פרקש שימש כרואה החשבון של החברה, וככזה מוחזק כמי שהנתונים השונים אמורים היו להיות ברשותו, לא כל שכן, הכין את הדוחו"ת של החברות לשנת 2005. במעמד חתימת הסכם הסגירה, נחתמו גם הדוחו"ת המבוקרים של החברות. מכאן, שהנתונים אמורים היו להימצא ברשותו ומתקשה אני לקבל את דבריו של רו"ח פרקש שלא היה ברשותו את מאזן הבוחן של החברה של 2006, נוכח סירובו של סבן להמציאו. גם אם אקבל את דבריו אלה, הרי מצופה היה שרו"ח פרקש, יפנה לנתבעים ויודיעם כי סבן מסרב למסור לו את הנתונים. דא עקא, פנייה כאמור איין. יתרה מכך, אם אכן כגרסתו של רו"ח פרקש סירב סבן למסור את הנתונים, שומה היה עליו להזהיר את הנתבעים מחתימה ללא סייג על הסכם הסגירה. למצער היה מצופה כי יאמר לנתבעים בטרם החתימה על הסכם הסגירה שהנתונים על בסיסם הגיעו להסכמות בדבר התמורה, לא כל שכן, המדובר בעסקת ברוטו, טעונים בדיקה, ליבון ואימות, אך גם כזאת לא נעשה. 14.3 עוד אקשה, לא היתה כל מניעה בידי הנתבעים לפנות ישירות לבנקים ולקבל את הנתונים הכספיים בחשבון של חברת פתח תקוה, אשר לגרסתם, היתרה הגבוהה בו, הפתיעה אותם בדיעבד. הנתבעים הם דירקטורים בחברה, מורשי חתימה ויכלו לפנות במישרין לבנק ולקבל את הנתונים הדרושים. לא היה מענה ענייני בפי רוזנברג לשאלות בעניין זה (עמוד 50 שורות 9-10). 14.4 אפנה גם לכשלים בעניין זה בעדותו של רוזנברג. כך טען רוזנברג מחד גיסא כי היחסים עם סבן היו תקינים ומאידך גיסא כי סבן גרם לסכסוכים בין השותפים. אם נלך לפי הגרסה האחת, שרוזנברג סמך על סבן ומצגיו, הכיצד מתיישב הדבר עם סירובו של האחרון למסור את הנתונים. אם נלך לפי הגרסה ההפוכה, קרי שסבן גרם לסכסוכים בחברה, ולכן היחסים איתו לא היו טובים, וודאי וודאי שהיה מקום שלא לסמוך על מצגיו הנטענים באשר למצב החברה. דוגמא נוספת להסתבכותו של רוזנברג היא כאשר טען בסעיף 41 לתצהירו שסבן סרב למסור לו את המסמכים טרם ההתקשרות והסכם הסגירה. דא עקא, כאשר במהלך החקירה נשאל בעניין והעיד שהסירוב נעשה רק לאחר הסכם הסגירה, נאלץ לחזור בו מהאמור בסעיף 41 לתצהיר, באומרו שמדובר בשגגה. עוד דוגמא להתנהגות התמוהה של רוזנברג הינה עת נשאל האם יכול היה לפנות להנהלת החשבונות של החברה לקבל את הנתונים שסבן סירב לספק, ותשובתו היתה, כי לא היתה מניעה שיעשה כן, אך הוא בחר שלא לפעול כך (עמוד 52 שורות 7-8), מדוע? 14.5 נתתי דעתי לאמור בפסקה החמישית למבוא לטיוטות ההסכמים בה נאמר כי הרקע להיפרדות בין הצדדים, הוא בין היתר "לאור ההתדרדרות החמורה שחלה בעסקי החברה", ומכאן טענת הנתבעים בדבר מצג שהתברר כמטעה מצד סבן. דא עקא, המצג האמור, כך הוכח, אינו מטעה שכן עיון בדוחות הכספיים של חברת פתח תקווה, אכן מלמד על ירידה משמעותית ברווחיות החברה בעת הרלוונטית, משנת 2004, לשנת 2005 ומשנת 2005 לשנת 2006 ₪. הרווח הנקי בשנת 2004 עמד על 1,674 אלפי ₪; בשנת 2005 עמד על סך 1,579 אלפי ₪; בשנת 2006 הסתכם ב 1,488 אלפי ₪ בלבד (הנתונים ביחס לשנת 2004, מופיעים בחוו"ד של המומחה מרדר). מכאן, שיש ירידה של כ - 35% ברווחיות החברה, בין שנת 2005 לבין שנת 2006. לכן בצדק נרשם במבוא להסכם כי חלה הידרדרות בעסקי החברה, ולא ראיתי על מה קמה זעקת הנתבעים בדבר הטעיה מצד סבן, ככל שהיתה כזו. צדק איפוא סבן בחקירתו שעה שאמר כי חלה ירידה ברווחיות המכון בפתח התקווה, ולכן ככל שהוצג מצג לפיו חלה הרעה בעסקי החברה, אין בכך כל הטעיה. אמנם ההון העצמי של החברה גדל בשנת 2006 לעומת 2005, כמות שטוענים הנתבעים, אך גידול בהון עצמי כשלעצמו אינו מצביע על ירידה או גידול ברווחיות חברה, שכן ככל שחברה ממשיכה להרוויח ברי כי ההון העצמי גדל. רווחיות החברה אינה נבחנת על פי גידול בהון העצמי אלא על פי השוואה בדו"ח רווח והפסד בין שנה לעומת קודמתה. גם היקף המזומנים בקופת החברה, אינו מדד לרווחיותה. אכן ההון העצמי גדל בשיעור הרווח הנקי שצמח בשנת 2006, שהוא כאמור נמוך מזה של שנת 2005, אך בכך אין ללמד כי עסקי החברה שופרו לעומת השנה הקודמת. 15. ככל שמשתמע מטענות הנתבעים כי לחלופין יש להכיר בביטול ההתקשרות מחמת טעות, שאינה הטעיה וכקבוע בסעיף 14 לחוק החוזים, אזי גם דין טענה זו להידחות. הגעתי כאמור לידי מסקנה לפיה ההתקשרות היתה על מסד נתונים נכון, קרי אכן היתה הידרדרות במצב עסקי החברה, לכן לא היתה טעות בידי הנתבעים באשר למצב של החברה. איני שולל כי הנתבעים צפו ששיעורי המס יהיו בסכומים הצפויים לפי הנטען כיום, אך לטעמי אין בכך משום טעות בגינה יורה בית המשפט על ביטול ההסכם, כסמכותו לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים. שאלת המיסוי היתה נקודה מרכזית במהלך המו"מ שבין הצדדים, לא נעלמה מעיני הנתבעים ומי מטעמם, הם היו מודעים לה. זאת ועוד, בשים לב לשינוי מבנה העסקה, וחיובם בתשלום המיסוי, נעשה בשים לב ולא בהיסח הדעת. בכל אלה יש כדי לשמוט את הקרקע תחת ביטול ההסכם מחמת טעות. 16. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים כי האכיפה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין, המהווה את אחד החריגים לאכיפה וכקבוע בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970. עסקינן בחריג של התרופה הראשונה העומדת לנפגע, שכן התובעים זכאים בראש וראשונה לאכיפת הסכם, והחריג הוא שלילת תרופת האכיפה. לעניין זה אפנה לע"א 288/80 וערעור שכנגד ברוריה וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, פ"ד לו(2), 365 , 379-380 (1981): "על בתי המשפט לחזור ולהדגיש, כי ביצוע החיוב החוזי בעין הוא סעד ראשוני ועיקרי, והוא יוענק לצד לחוזה, אלא אם כן יוכח לבית המשפט - והנטל הוא על הטוען טענה זו - כי אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין" לטעמי, לא התקיימו בנסיבות המקרה נסיבות בעטיין יימנע בית המשפט לאכוף את ההסכם מחמת החריג האמור. ככלל, על מנת שבית המשפט יחיל את החריג האמור, מוטל על המבקש להוכיח לבית המשפט בין היתר, כי הנזק שייגרם לו אם ייאכף החוזה, עולה עשרות מונים על הנזק שייגרם לצד שכנגד, אם לא ייאכף החוזה. הנתבעים לא עמדו בנטל הנדרש. זאת ועוד, נטיית בית המשפט לא להחיל את החריג, שעה שהלכה למעשה ביצעו הצדדים מהלכים למימוש החוזה. כאמור, בפועל סבן מנהל את מכון פתח תקווה ואינו מעורב במכון בירושלים, בהיפוך מהנתבעים. גם לעניין זה יפים הדברים שנקבעו בע"א 288/80 ברוריה וינקלר נ' ספיר סודרי חברה לבנין בע"מ, הנ"ל: "הצדדים התקדמו באופן מהותי בביצוע החוזה. החזקה בנכס הועברה. על הנכס נבנה מבנה, אשר חלקים ממנו נמכרו לצדדים שלישיים. בנסיבות אלה נראה, כי שלילת אכיפה מהמשיבה תגרום לה אי-צדק, שהוא גדול בהרבה מאי הצדק, שייגרם למערערים, אם חרף האכיפה הם לא יזכו בפיצויים". בהקשר זה נתתי את הדעת לטענת הנתבעים לפיה הצדדים המשיכו להתנהג בפועל, בהתעלם מהסכם הסגירה, אך לא כך הם פני הדברים כמות שהתברר בראיות. אמנם, פורמלית נשארו שני הצדדים בעלי מניות גם בחברות האחרות, שכן הנתבעים סירבו לאכיפה, אך בפועל כל אחד עוסק ומנהל את המכון שבבעלות החברה שאמורה להיוותר בבעלותו ואינו עוסק בענייני החברה השניה. 17. סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל והתובעים זכאים לאכיפת ההסכם. לפיכך ניתן בזאת פסק דין המצהיר כי ההסכם שנכרת ביום 22.11.06 בין התובע 1 לבין הנתבעים, נספח א' לתובענה, הינו הסכם תקף ואכיף, אשר מכוחו זכאי התובע לרכוש את כל מניות הנתבעים בחברה, התובעת 2, בתמורה לסך 775,000 דולר והנתבעים מחויבים לרכוש את כל מנית התובע, בחברה הנתבעת 5 בתמורה לסך 100,000 דולר. הנתבעים 1 ו- 2 יישאו בהוצאות התובעים בסך 75,000 ₪ בצירוף מע"מ. אכיפה בררנית