קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאשרת שהייה בישראל ל 6 חודשים: העותר מבקש שיינתן צו המורה למשרד הפנים ליתן בידו אשרת שהייה בישראל למשך ששה חודשים.   נסיבות הרקע אינן שנויות במחלוקת. העותר הוא אזרח רומני שנכנס לישראל, בשנת 1995, על פי אשרת עבודה. הוא שהה בישראל עד פברואר 1998, יצא את הארץ וחזר אליה, בנובמבר 2000, על פי אשרת תייר מוגבלת לשלושה חודשים. מפברואר 2001 הוא שוהה בישראל שלא כדין.   ביום 24.4.01 הוגש, לבית משפט השלום בתל אביב, כתב אישום נגד העותר שבו הואשם בתקיפת בן משפחה בנסיבות מחמירות (שלוש עבירות), איומים ונסיון לתקיפה חבלנית. כל מעשי העבירה כוונו כלפי בת זוגו (העותרת בעתירה דנן). התביעה ביקשה להסתפק בעונש של מאסר לריצוי בעבודת שירות. אולם, עוד טרם שנגזר הדין, הוגש, נגד העותר, כתב אישום נוסף ובו שלושה אישומים בעבירות דומות (אף הן נגד גב' תמר לוי). על פי הסדר טיעון נגזר, ביום 15.1.02, עונשו של העותר (כנראה בגין שני כתבי האישום) לשנת מאסר לריצוי בפועל ולמאסר מותנה.   העותר סיים לרצות את עונש המאסר (ריצה תקופת מאסר מלאה, לאחר שועדת השחרורים סירבה לאשר לו הפחתה של שליש העונש, מחמת מסוכנות). אך הוא מוחזק במעצר בהמתנה לגירוש למולדתו. הגירוש מתמהמה כיון שהעותרת ביקשה וקיבלה מבית המשפט למשפחה צו עיכוב יציאה מן הארץ להבטחת תשלום מזונות לילדה. העותר והעותרת הכירו זה את זו בתקופת שהותו הראשונה של העותר בישראל. העותרת היא גרושה (לטענתה, גירושיה נבעו מכך שלא הצליחה להרות לבעלה ). העותר נפרד מאשתו ובשנת 2001 התגרש ממנה. היכרותו עם העותרת התהדקה במשך השנים. היא אף נסעה, פעמיים, לבקר אותו ברומניה לאחר שיצא את ישראל והיא טרחה בעבורו להשגת אשרת תייר. העותרת הרתה לעותר ובנובמבר 1999 נולד ילדם (האבהות הוכחה בבדיקת רקמות). לאחר מכן עלו יחסיהם על שרטון והוא נהג כלפיה באלימות רבה (בעיטות, סטירות, שבירת אצבע, איומים על חייה) שבעטייה הועמד לדין.   לעת הזאת, העותרים טוענים כי השלום שב לשכון בינותם, הם אוהבים זה את זו ומעוניינים לגדל את ילדם המשותף, בישראל, כזוג נשוי. העותרת אומרת שלאחר שנים רבות של אכזבה, טיפולי פוריות קשים ונכאות רוח, הביא העותר קרן אור לחייה, היא בטוחה כי לא ישוב עוד להכותה וכי חייהם המשותפים יתנהלו למישרין.   כיון שהעותר איננו יהודי, בני הזוג אינם יכולים להינשא בישראל. הם מבקשים לצאת לקפריסין (כבר רכש/ו כרטיסי טיסה) למספר ימים, לחזור ארצה כזוג נשוי, להגיש בקשה להתאזרחות ולהוכיח משך מספר חודשים את רצינות הקשר ביניהם. הם מבקשים שהצו שיינתן על ידי ייאפשר את המהלך המבוקש.   המשיבה מתנגדת מתנגדת לבקשת העותרים. ברור שבקשתו להתאזרח על יסוד נשואיו לאזרחית ישראל מצריכה שינוי מעמדו האישי לנשוי והדבר אפשרי רק אם יצא את הארץ. אולם המשיבה אינה מוכנה להבטיח שאם יצא העותר את הארץ, יותר לו לחזור אליה. הדבר נובע מכך שאין לעותר זכות קנויה לקבלת מעמד כלשהו המאפשר לו לשהות בישראל. אדם אינו קונה לעצמו זכות כזאת, אפילו לא מכוח נישואין לאזרחית ישראלית או מכוח אבהות לילד ישראלי או מכוח שניהם כאחד (ראה: בג"ץ 6191/94 בדוי נ' משרד הפנים; בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים. עברו הפלילי של העותר מעיד עליו שהוא מסוכן לציבור (אמנם התנהגותו הפלילית התמקדה בהתאנות לחברתו לחיים, העותרת, אך ראשית, מי שנוהג מנהג בריון כלפי פלוני, או פלונית, עלול לנהוג כך גם כלפי אלמוני ואלמונית; ושנית, גם על שלום העותרת מצווה החברה להגן. שלום הבית המתקיים כעת טעון הוכחה ועל משרד הפנים להשתכנע ברצינותו וברצינות הקשר בין העותרים) ובכך יש כדי שימת מכשול נוסף על מתן מעמד המתיר למערער לשהות בישראל.   הסוגיה העקרונית המתבררת כאן כבר "נחרשה" היטב, בפסיקת בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, במלוא היקף תחומה (להצגה מקיפה של הפרובלמטיקה ופתרונה בהלכה הפסוקה ראה: עת"מ (ים) 529/02 בורנאה נ' שר הפנים מפי השופט קמא). הקושי הוא ביישום העקרונות אל נסיבותיו של כל עניין קונקרטי.   ברור שלשר הפנים שיקול דעת רחב (כמובן, לא בלתי מוגבל) לאשר או לסרב למתן רשות שהיית קבע או מעמד של אזרח, לתושב זר. לפי חוק האזרחות קלה יותר דרכו של זר שנישא לאזרח(ית), אל האזרחות, מאשר מי שאין לו זיקת נישואין אל אזרח ישראלי. אולם גם זיקת הנישואין אינה מקנה זכות אוטומטית להתאזרח. שר הפנים יבקש, על דרך הכלל, לבחון את טיבם של הנישואין, לברר שאין בהם פיקציה וכי מתקיים קשר אמיתי בין בני הזוג וכי לא נובע שום סיכון בטחוני או פלילי ממתן מעמד בישראל, לאזרח הזר.   כדי שלא להפלות גיבש משרד הפנים נוהל של מדיניות המכונה "מבחן מדורג" ולפיה לאחר שמוכח קשר של נישואין חוקי ניתנת לאזרח הזר רשות לשהות בישראל לזמן מוגבל של ששה חודשים (אם אין מניעה פלילית או ביטחונית לכך) שבמהלכם נבחן הקשר בין בני הזוג והשלכותיו האפשריות. אחר כך ניתן היתר לישיבת ארעי למשך מספר שנים ולאחר מכן נבחן עניין הענקת אזרחות.   משרד הפנים מוכן לנקוט את הנוהל האמור גם כלפי העותר דנן. אלא שבאת כוחו אומרת כי התנאי הראשוני לתחילת התהליך הוא הוכחה שבני הזוג נישאו. עד שיוכחו הנישואים לא ניתן להיענות לבקשה להיתר שהייה מוגבל (שלב ראשון של ההליך המדורג). עוד אומר המשרד כי אין הוא מבטיח שייעתר לפניית העותר לפתוח בהליך המדורג, גם לאחר שבני הזוג יינשאו, משום עברו הפלילי של העותר.   לי נראה שגישתו העקרונית של משרד הפנים שלא לקבל בקשה לפתוח בהליך המדורג (ולפיכך להימנע ממתן היתר שהייה מוגבל) עד להוכחת קשר נישואין חוקי, סבירה היא. ההקלה בתהליך ההתאזרחות מיועדת לנשואים, על בסיס תפיסת חשיבות הקשר המשפחתי הזה. אין לפרוץ בה פרצות ולהרחיבה גם לזוג שאינו נשוי, משום שהרחבה כזאת מקלה על דרכי ההערמה (פיקציה) למיניהן.   על כן מוצדקת עמדת המשיבה המסרבת להעניק לעותר אשרת שהייה בישראל לפני שיצא את הארץ ויינשא לעותרת בקפריסין או בכל מקום אחר.   בכך הייתי יכול לסיים את הדיון בעתירה ולדחותה, אך אני מבקש להעיר עוד שתי הערות שהן בגדר הנחיה כלפי משרד הפנים והערה נוספת הנוגעת לעותרת.   ההערה הראשונה נוגעת להתייחסות משרד הפנים אל פניית העותרים לאשר את כניסתו של העותר לישראל, לאחר שיינשא לעותרת, בחו"ל. כשהדבר יקרה יצטרך משרד הפנים לנהוג בבקשה באורח שוויוני ביחס לכל פניה אחרת. כבר אמרתי שבדרך כלל בקשה כזאת מתאשרת, אם אין מניעה ביטחונית או פלילית. מתוך תגובת משרד הפנים מבצבצת עמדתו בכיוון סירוב לבקשה העתידית לנוכח העבר הפלילי של העותר (המתואר לעיל).   אני סבור שגישה זו אינה נכונה, במקרה הקונקרטי. אכן לעותר הרשעות הנובעות מהתנהגות אלימה כלפי העותרת. הסיכון שהוא ישוב לסורו מתקיים ואינו ניתן לשלילה א-פריורי. אולם יש גם סיכוי ששלום הבית -שלפי הצהרת בני הזוג מתקיים כעת - יישמר. אין סיכוי לסיכוי אם לא תינתן לעותר רשות לשהות בישראל במחיצת העותרת לתקופת מבחן. אם לא תינתן בידם רשות לתקופת מבחן, ייגזר בכך ניתוק של קבע של הילד הקטין מאביו. הדבר, כמובן, אינו רצוי.   לפיכך ראוי יהיה - לאחר נישואי העותרים - להעמיד את קשר הנישואין ואת היחסים ההדדיים של בני הזוג במבחן , לפי "המבחן המדורג" הרגיל.   ההערה השניה נוגעת לעניין מעצרו של העותר. העותר מוחזק במעצר בהמתנה להרחקה מישראל. המהלך נמנע כעת משום שקיים, כמובהר לעיל, צו עיכוב יציאה מן הארץ. אמנם העותר (או, ביתר דיוק, העותרת) "מחזיק את מפתחות בית הסוהר" בידו, שכן ביכולת העותרת לבטל את הצו, אך, לדעתי, אין להסכין עם מצב אובייקטיבי שלפיו מוחזק אדם במעצר, לאורך ימים, שבועות וחודשים, בלי סיבת כליאה, בלי תוחלת וללא תועלת. זו פגיעה חמורה בזכותו של הפרט לחופש התנועה.   באת כוח המשיבה אומרת שבכוונתה לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטול הצו (תוך הבטחת תשלום המזונות על ידי הביטוח הלאומי). לו יהי כן. אלא שאם המשיבה לא תפעל לכך במהירות סבירה (עד סוף החודש הזה), נראה לי שיהיה מקום לשקול - על בסיס הגשת עתירה מתאימה - את שחרור העותר בתנאי ערבות הולמים.   ההערה האחרונה מתייחסת לטענת העותרת שבשל מצוקה כלכלית לא יכלו בני הזוג לממש את דרכי "המבחן המדורג" אם לא תאושר מראש שיבת העותר לארץ לאחר "נישואי קפריסין". אינני סבור שדי בנימוק זה על מנת שהעתירה תתקבל, אך מעבר לכך אוסיף כי המצוקה הכלכלית לא הוכחה כדבעי. היא נאמרה בעלמא (אמנם בתצהיר) ומעיון בחומר שצורף לכתבי הטענות ניתן היה לראות שבמשך שנות ההיכרות בין העותרים, נסעו, זה וזו, הלוך ושוב לרומניה מספר פעמים. לא השתכנעתי שיש מניעה של ממש, מן ההיבט הכספי, שהעותר ייסע לארץ מולדתו וישוב לארץ פעם נוספת.   העתירה נדחית. אין צו להוצאות.אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייה