ביטול הסכם פשרה בטענת תרמית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם פשרה בטענת תרמית:

1. בפניי תובענה להצהיר כי הסכם הפשרה מיום 10/01/1994, שקיבל תוקף של פסק-דין בת.א 51082/90 בבימ"ש שלום ת"א ביום 10/01/1994 (להלן:"פסה"ד"), בטל עקב שהוצא שלא כדין תוך הטעיית המבקש ותוך תרמית.

לטענת המבקש התנהלו בינו לבין המשיב מס' 1 הליכים משפטיים על יסוד תביעה כספית שהגיש נגדו המשיב מס' 1, שבין היתר נטען בה שהמשיב מס' 2 מכר רכב וולוו מס' רישוי 55-713-83 (להלן:"הוולוו") שקיבל מהמבקש, לא העביר את מרבית יתרת סכום מכירת הוולוו למשיב מס' 1 ושהמשיב מס' 2 מכר את הוולוו ללא ידיעתו, ללא חתימתו ותוך זיוף חתימת המשיב מס' 1 בשטר המכר.

לטענת המבקש הוא הסכים לפשרה ולפסה"ד על יסוד הצהרת המשיב מס' 1 שהמשיב מס' 2 לא שילם לו את מלוא התמורה מכספי מכירת רכב הוולוו ושהמשיב מס' 1 לא מצליח לאתר את המשיב מס' 2, כשהצדדים התחייבו לפעול בהסכם הפשרה לגביית הכספים מהמשיב מס' 2 בהוצל"פ ולהעביר 10,500.- ש"ח למבקש.

לטענת המבקש לאחר תקופה קצרה התברר לו שהמשיב מס' 2 שילם למשיב מס' 1 את מלוא הסכומים של תמורת הוולוו כולל הסכום של 10,500.- ש"ח המגיע למבקש, ושכל התצהירים והמסמכים שצורפו ע"י המשיב בתביעתו נגד המשיב מס' 2 היו שקריים, וזאת נודע לו בפגישה בשנת 1996 כשהפגיש בין המבקש והמשיב מס' 2, כשהמשיב מס' 2 הודיע שהמשיב מס' 1 ביקש ממנו להודיע למבקש, באם ייפגשו, שלא שילם למשיב מס' 1 את התמורה.
לטענת המבקש מדובר בתרמית והונאה שעל יסודה הושג פסה"ד במרמה ולכן ניתן לבטל פס"ד זה.

המבקש מצביע על סתירות בעדות המשיב מס' 1 בביהמ"ש ומבקש להעדיף את גרסת המבקש על פני גרסת המשיב מס' 1, כששטר המכר לא זויף ולא נחתם ע"י המשיב מס' 2.

לטענת המשיב מס' 1 לא נתגלו במקרה זה עובדות חדשות שנתגלו למבקש המצדיקות את הביטול לאחר מתן פסה"ד ושהוא לא ידע ולא יכול היה לדעתן אף אילו היה נוהג בשקידה סבירה, כשבמקרה זה העובדות היו חלק מהטענות של המבקש במסגרת ההליכים שנסתיימו בהסכם הפשרה, כשלגבי הסכום העיקרי של הסכם הפשרה נשוא פסה"ד עסקת רכב הפאסאט אין העובדות נשוא עילת הביטול רלוונטיות.

לטענת המשיב מס' 1 חל השתק עילה והשתק פלוגתא בין המשיב מס' 1 למבקש מכוח פסה"ד והשתק פלוגתא בין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2 מכוח פס"ד אחר הקיים ביניהם, וכן יש לדחות את התובענה מחמת שיהוי, שכן המבקש השתהה למעלה מארבע וחצי שנים בהגשת התובענה.

לטענת המשיב מס' 1 בכל מקרה דין התובענה להידחות גם לגופה, שכן לא זו בלבד שהעובדות נשוא עילת הביטול לא הוכחו, אלא הוכח כי העובדות נשוא עילת הביטול הן מופרכות מעיקרן.

2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, בראיות ובסיכומים החלטתי לדחות את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן:

א. מעבר לכך שאכן במקרה זה ישנו שיהוי רב מצד המבקש בהגשת התובענה שהוגשה ביום 19/08/1998, למרות שלטענתו כבר בשנת 1996 ידע על התרמית, אני קובע שהמבקש לא עומד במבחנים שנקבעו בפסיקה לגבי המבקש לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה.

אני קובע שהמבקש לא הרים את נטל הראיה ונטל השכנוע המוטל עליו כדי לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, והמבקש לא הוכיח את התרמית שלה הוא טוען.

נטל הראיה למי שמבקש להוכיח טענת תרמית הוא נטל ממשי הדורש מהטוען להיכנס לפירוט טענותיו ולהוכיחן בדבעי.

ב. אמנם פסק-דין שנתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה ניתן לביטול אם נפל פגם בכריתתו בחלק ההסכם שלו עקב הטעיה או תרמית, אך הפסיקה קבעה שלא בנקל יבוטל הסכם כזה עקב תכונת הסופיות והיציבות של הדיון והציפייה הלגיטימית של הצדדים לסמוך על הפשרה כתקפה.

יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר רק במצב שבו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד [ראה ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577, בעמ' 593-592].

במקרה דנן אני קובע שהמבקש לא הוכיח את הפגם בחלק ההסכמי היכול להביא לבטלות ההסכם, ששימש בסיס לפסה"ד [ראה ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון, פ"ד מה(2) 573 וע"א 690/88 רובין ואח' נ' רובין, פ"ד מד(3) 459].

ג. ראשית, התביעה שהגיש המשיב מס' 1 כנגד המבקש בת.א 51082/90 הייתה ע"ס 56,244.- ש"ח שמתוכם יותר ממחצית התביעה הייתה על רכב הפסאט (כ- 30,000 ש"ח) והיתרה על הוולוו (כ- 26,000 ש"ח), כשמדובר בשתי עילות ושתי עסקאות נפרדות.

למעשה הטענות של המבקש לעניין התרמית מתמקדות ברכב הוולוו בלבד, והטענה לעניין הפסאט הינה סתמית ולא מוכחת.

ד. מעבר לכך, המבקש בעצמו טען בכתב התביעה שכנגד (נספח ג' לתצהיר התשובה) במסגרת ת.א 51082/90 בסעיף 8:

"לתובע (המבקש) הסתבר כי הרכב (הוולוו) נמכר זמן קצר לאחר מכן וכי הנתבע (המשיב מס' 1) קיבל את מלוא התמורה עבורו, אך בניגוד למוסכם לא העביר לתובע (המבקש) את חלקו".

דהיינו, המבקש טען את אותה טענה, שעליה הוא מסתמך היום כעובדות חדשות שנתגלו לו ולעניין התרמית שהייתה כביכול מצד המשיב מס' 1, כבר בכתב התביעה שכנגד בשנת 1990 לפני הסכמתו לפס"ד בפשרה, כשהוא טוען שהמשיב מס' 1 קיבל את מלוא התמורה מהמשיב מס' 2 ולא העביר לו את חלקו.

יוצא מכך שמשהגיעו הצדדים - המבקש והמשיב מס' 1 להסכם פשרה מפורט שקיבל תוקף של פסק-דין הם עשו זאת למרות הטענות של המבקש כבר בכתב התביעה שכנגד כנגד תרמית למעשה מצד המשיב מס' 1.

גם המבקש בעצמו הודה בחקירתו בביהמ"ש הוא טען את האמור בסעיף 8 לכתב התביעה שכנגד על סמך שיחה טלפונית עם המשיב מס' 2 שאמר לו שהעביר את הכסף למשיב מס' 1.

קשה אם כך לקבל את גרסת המבקש, שידע את גרסת המשיב מס' 2 כבר שנת 1990 לפני החתימה על הסכם הפשרה, שהשתכנע ע"י המשיב מס' 1 לחתום על הסכם הפשרה, כשהוא אף לא טרח לחפש את מר דגן כדי להביאו לעדות לישיבת ההוכחות דאז (ראה עמ' 6-5 לפרוטוקול מיום 15/12/1998).

ה. מעבר לכך ובנוסף, ולמעשה כנימוק עיקרי לדחיית התובענה, אני קובע כי המבקש לא הוכיח את טענת התרמית וההטעיה לה הוא טוען שהמשיב מס' 1 הטעה אותו ורימה אותו (יש לציין שהמבקש ויתר בעצמו על הקלטת, שטען שמצויה בידו המקליטה לטענתו את השיחה בין המשיב מס' 1 למשיב מס' 2, שתסתור את הקלטת שבידי המשיב מס' 1 - עמ' 4 לפרוטוקול מיום 15/12/1998, שורות 10-4).

עפ"י הראיות שנשמעו בפניי אני קובע שהמבקש לא הוכיח את טענתו שהמשיב מס' 2 העביר את כל הכסף למשיב מס' 1 ושפסה"ד הושג על יסוד תרמית והטעיה של המשיב מס' 1 על יסוד המצג שהציג למבקש שהמשיב מס' 2 לא העביר לו את הסכום בגין הוולוו.

בגרסת המשיב מס' 1 תומכים נ1/ ונ2/ שהוצגו ע"י המשיב מס' 1 ואומתו ע"י מר יחזקאל כהן בעל הוולוו המקורי שמסרם בעת המכירה למשיב מס' 1, הבטוח שהוא נתן למשיב מס' 1 רק שטר אחד (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11/07/1999).

אמנם הדברים אינם חד משמעיים לאור אי בטחונו של מר כהן לגבי חתימתו על במ1/, אך כאמור הדברים לא מספיקים כדי לקבוע שמדובר בתרמית או בהטעיה.

בגרסת המשיב מס' 1 תומכת גם הקלטת שהמציא המשיב מס' 1, בה מטיח המשיב מס' 1 במשיב מס' 2 טענות לגבי זיוף שטר מכר והמשיב מס' 2 לא מכחיש אלא מנסה לפצות ולפצות את המשיב מס' 1, כשהמשיב מס' 1 גם פעל רבות בהליכי הוצל"פ כנגד המשיב מס' 2 תוך ניסיונות לאתרו אף באמצעות חוקרים פרטיים.

ו. לא מצאתי מקום להעדיף את גרסת המבקש על פני גרסת המשיב מס' 1, כשיש אף סממנים וראיות המצביעים על כך שגרסת המשיב מס' 2 אינה נכונה (כגון הדברים המופיעים בהקלטה וכגון הפרכת הטענה של המשיב מס' 2 שהוא הפקיד את מלוא התמורה של הוולוו לחשבון המשיב מס' 1 בבנק).

המשיב מס' 2 הנו צד מעוניין שהאינטרס שלו כמובן הוא לטעון שהעביר את כל הכסף למשיב מס' 1, שכן המשיב מס' 1 והמבקש הסכימו לפעול ביחד לגבות ממנו את החוב בהוצל"פ, ויש לבחון את עדותו בזהירות ובחשדנות, ואני קובע שלא ניתן לקבוע לגביו ממצאים התומכים בעדות המבקש.נ

בעדות המשיב מס' 2 ישנן סתירות לגבי אופן נתינת הכסף, כשבתצהירו נאמר במזומן ובעדות שמחצית ניתנה בשיק (שלא הובאה ראיה לגביו), כשהמשיב מס' 2 בעצמו לא מביא כל ראיה לכך וטוען שלא הצליח לברר זאת (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 18-13).

גם הסבריו של המשיב מס' 2 בבימ"ש לגבי דבריו בהקלטה למשיב מס' 1 לא נשמעו הגיוניים (כמו הטענה שהמשיב מס' 1 הקליט דווקא את השיחה שלא הגיב להאשמות של הזיוף).

3. לסיכום, מדובר במסכת מורכבת של אירועים, קשרים ועסקאות בין כל הצדדים המעורבים, כשטענת המבקש לא הוכחה כלל ועיקר ומן הראוי שהיה שוקל בכובד ראש את צעדיו פעם אחת לפני החתימה על הסכם הפשרה ופעם שניה לפני הגשת תובענה לא מבוססת זו.

התוצאה הינה שאני דוחה את התובענה.ב

אני מחייב את המבקש לשלם למשיב מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000.- ש"ח בתוספת מע"מ כדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון