ביטול פסק דין המאשר פסק בוררות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין המאשר פסק בוררות: 1. בפניי בקשה לביטול פסק דין אשר אישר פסק בוררות. ואלו בקצרה העובדות הצריכות לעניין:   2. הצדדים היו שותפים לפני 16 שנים בחנות למכירת רהיטים בתל אביב. שותפות זו פורקה לאחר תקופה קצרה, אולם בשנים האחרונות נתגלעו סכסוכים כספיים בין הצדדים שמקורם בתקופת השותפות. ביום 11.04.1999 חתמו הצדדים על שטר בוררות בו הסכימו להעביר את הסכסוכים לדיון בפני הבורר הרב מנדל שפרן שליטא (להלן: "הבורר").   3. ביום 17.04.2000 נתן הבורר את פסק דינו (להלן: "פסק הבורר הראשון"). בפסק זה חייב הבורר את המבקש בתשלום 90,000 דולר קרן וכן בתשלום 90,000 דולר רווחים שנצברו על הקרן משנת 1994 ועד למועד מתן פסק הדין. עוד קבע בפסק הדין כדלקמן:   "זכותם של הצדדים להעיר על פסק הדין עד 30 יום רק בכתב ואז אחליט אם להזמינם שוב לישיבה נוספת".   שני הצדדים הגישו הערותיהם לפסק הדין. ביום 10.07.2001 נתן הבורר פסק דין נוסף, (להלן: "פסק הבורר שני"), ובו הוא קובע:   "בנוגע לבוררות תקווה-אלוני ששני הצדדים הגישו ערעור על פסה"ד וסיכומים על ערעורם ועוד כמה חילופי מכתבים ואחרי ששקלתי שוב את הדברים הוחלט: להשאיר את פסה"ד מיום י"ב ניסן תש"ס כמות שהוא 180,000 דולר".   המבקש שב ופנה אל הבורר וביקש לבטל את פסק הדין מן הטעם שלא ניתנה לו ההזדמנות להשיב על השגות הצד שכנגד קודם מתן פסק הדין. כמו כן הוא צירף מסמכים נוספים וחוות דעת חשבונאית. הבורר הודיע כי הוא מעכב את פסק דינו עד לבחינת מסמכים אלו והשגותיו של המבקש. ביום 21.09.2001 נתן הבורר את פסק דינו האחרון (להלן: "פסק הבורר השלישי"). הוא קבע כי גם לאור השגות הצדדים "אין מקום לשינוי בפסק הדין". פסק הבורר השלישי הומצא למשרדו של בא כח המבקש ביום 18.10.2001.   4. ביום 17.10.2001 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבורר, היא ה"פ 1190/01. ביום 05.11.2001 ניתן פסק דין המאשר את פסק הבורר, בהעדר התנגדות מצד המבקש. מסתבר כי בין לבין, ביום 31.10.2001, הגיש המבקש מצידו בקשה נפרדת לביטול פסק הבוררות, שנפתחה כה"פ 1257/01. ביום 07.11.2001 הגיש המבקש את הבקשה דנן לביטול פסק הדין שאישר את פסק הבורר. לבקשתו הוריתי גם על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להחלטה אחרת.     המחלוקת וטענות הצדדים   5. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם התנגדותו של המבקש לאישור פסק הבורר הוגשה במועד. סעיף 27 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע כי בקשה לביטול פסק בורר תוגש 45 ימים מיום מתן הפסק. רצה בעל דין להתנגד לאישור פסק בורר, בדרך של בקשה לביטולו, תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט- 1968 קובעת כי עליו להגיש התנגדותו תוך 15 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה על הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות. התנגדות זו יש להגיש במסגרת 45 הימים שהוקצבו להגשת הבקשה לביטול הפסק בסעיף 27 לחוק הבוררות. הצדדים חלוקים איפא בשאלה מאיזה יום יש למנות את המועד להגשת התנגדות לאכיפת פסק בורר, על דרך של בקשה לביטולו. 6. המבקש טוען כי התנגדותו לאכיפת הפסק, על דרך בקשה לביטולו, הוגשה במועד. הוא מסביר כי את מרוץ המועדים יש למנות מיום מתן פסק הבורר השלישי. פסק הבורר הומצא לו ביום 18.10.2001. את ההתנגדות הגיש ביום 31.10.2001. הדבר נעשה בתוך 45 ימים מיום שהומצא לו פסק הבורר השלישי ובתוך 15 ימים מיום שהומצאה לו הודעה על הגשת הבקשה לאישור פסק הבורר. לשיטתו, עמד איפא במועדים הנקובים הן בסעיף 27 לחוק הבוררות, והן בתקנה 10 לסדרי הדין בענייני בוררות. לפיכך יש לקבוע כי התנגדותו הוגשה במועד ולבטל את פסק הדין שאישר את פסק הבורר.   7. המשיב, לעומתו, סבור כי יש למנות את המועדים, הנקובים בחוק הבוררות ובתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, מיום מתן פסק הבורר הראשון. הוא מוסיף כי לאחר שנתן הבורר את פסק דינו, לא היה למעשה מוסמך להוסיף או לשנות שינוי מהותי בפסק הדין. הוא מסתמך על סעיף 22 לחוק הבוררות. המבקש הגיש את התנגדותו ביום 31.10.2001, בעוד פסק הבורר הראשון ניתן ביום 17.04.2000. לשיטת המשיב, יש לאשר את פסק הבורר בהעדר התנגדות, שכן ההתנגדות, או הבקשה לביטול פסק בורר, הוגשו באיחור.   דיון ומסקנות   8. עמדתו של המשיב משקפת את העמדה העקרונית הרווחת בפסיקה ובספרות ביחס לסמכותו של הבורר לתקן את פסק הבוררות לאחר שניתן. עמדה זו מעניקה דגש לרצון לסיים את הסכסוך בין הצדדים ורואה בפסק הבורר פסק סופי. ברוח זו נאמר בספרה של המלומדת פרופ' ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א) בעמ' 338:   "סופיות הפסק מתבטאת גם בכך, שעם מתן פסק הבורר הוא functus officio ואינו רשאי עוד להוסיף או לגרוע מן הפסק דבר, גם אם הגיע למסקנה, ששגה בפסקו.   גם האפשרות לתקוף את פסק הבורר היא מוגבלת ומסוייגת. ראה דבריו של כבוד השופט שיינבוים בע"א 388/81 תימורים נ' משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ, פ"ד לו(4), 253, 265:   "כידוע, אין ערעור על פסק-דין של בורר. כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול- דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על-כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם".   9. שני סייגים נקבעו בחוק הבוררות ביחס לסופיות פסק הבורר. האחד, מעניק לבעל דין את האפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה לבטלו. השני, מעניק לבעל דין את האפשרות לפנות אל הבורר בבקשה לתקנו. יחד עם זאת, האפשרות להשיג על פסק הבורר אינה בלתי מוגבלת. סעיף 27 לחוק הבוררות קובע מהו המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר:   "(א) לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק...   (ב) היתה פניה לבורר לפי סעיף 22, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפניה".   ואילו, סעיף 22 לחוק הבוררות קובע רשימה סגורה של עילות בגינן ניתן לבקש לתקן את הפסק. אין הכוונה לתיקון מהותי של הפסק, לאחר מחשבה נוספת, אלא לתיקון השמטה מקרית או פליטת קולמוס בלבד (אוטולנגי, שם, 390).   10. ההבחנה בין סוג התיקון המבוקש היא קריטית (ראה: ע"א 678/71 תשלובת מפעלי טמפו ירוחם בע"מ נ' אריעד, פ"ד כו(2) 29 ; ע"א 388/81 תימורים נ' משתלות וייצמן, פ"ד לו(4) 253). אם מבוקש להשיג על טעות מקרית שנעשתה בהיסח דעת, אין מניעה לפנות לבורר בבקשה שיתקן את הפסק. לאחר שהחליט הבורר ביחס לבקשת התיקון, חופשי צד שאינו מרוצה מן ההחלטה לפנות לבית המשפט, תוך 45 יום ממועד מתן ההחלטה, בבקשה שיבטל את הפסק. שונה הדבר אם בעל דין מבקש להשיג על טעות מהותית בפסק. במקרה כזה לא מוסמך הבורר לשנות את פסק הבורר, גם אם נתברר לו כי שגה. הדרך היחידה הפתוחה בפני בעלי הדין היא להגיש בקשה לביטול הפסק, תוך 45 ימים ממועד מתן פסק הבורר.   11. מעיון בטיעוני המבקש עולה כי הוא ביקש מן הבורר, לאחר שנתן את החלטתו הראשונה, לתקן את הפסק תיקון מהותי. טענותיו מתייחסות לטעויות מהותיות לכאורה של הבורר: טעויות בשמיעת ושקילת עדויות וראיות שהן טעויות לגופו של ענין. גם העובדה כי הבורר חזר על מסקנתו בפסקי הדין המתוקנים מחזקת את המסקנה שהוא התבקש לתקן קביעות מהותיות, אך סירב לעשות כן. לכאורה, יכולתי בשלב זה לקבוע כי לא ניתן היה כלל לפנות אל הבורר בבקשות התיקון האמורות. אם ביצע הבורר בחינה מחודשת ותיקן את פסק דינו, היה זה תוך חריגה מסמכותו. המסקנה המתבקשת לכאורה היא כי רק פסק הבורר הראשון ניתן בסמכות והוא בעל תוקף מחייב. לפיכך היה על המבקש להגיש תוך 45 מיום מתן פסק זה בקשה לביטול הפסק. 12. דא עקא, כי הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן מחייבות מסקנה שונה. יש לזכור כי הוראות חוק הבוררות הן דיספוזיטיביות והצדדים רשאים להתנות עליהן:   "הבוררות היא הכרעה בסכסוכים על דרך של שפיטה, שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים המסוכסכים - למן מינוי הבורר, קביעת הדין המהותי, סדרי הדין ודיני הראיות ועד קביעת המועד למתן הפסק". (אוטולנגי, שם, בעמ' 1).   חוק הבוררות אינו מגביל את הצדדים בקביעת תנאי הסכם הבוררות, והם יכולים לקבוע תנאים ככל העולה על דעתם (שם, שם, בעמ' 94). במקרה דנן, בשטר הבוררות בין הצדדים הותנה בזו הלשון:   "הרשות בידי הבורר להוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין ו/או עיקולים ו/או צוי מניעה מכל סוג שהוא שנתנו על ידי הבורר או ע"י כל ערכה אחרת שהיא".   הפועל היוצא הוא כי במקרה דנן הצדדים עצמם, קבעו מראש תניה אשר לפיה הסמכה אשר לפיה הבורר הוסמך, לתקן את פסק דינו גם תיקון מהותי. הסכמה זו מחייבת את הצדדים.   כך גם הבין הבורר עצמו את הסכמת הצדדים. בפסק הבורר הראשון הוא קבע כי זכותם להעיר על פסק הדין בכתב ואז יחליט האם להזמינם לישיבה נוספת. שני הצדדים ניצלו את זכותם הגישו ערעור, סיכומים על ערעורם ומסמכים נוספים. זאת, מתוך הבנה כי ניתן לבצע עיון מחודש בפסק הדין. לאחר העיון המחודש, חזר הבורר ונתן פסק דין לפיו הוא חוזר על קביעותיו בפסק הדין הראשון. המבקש סבר כי נפל פגם גם בפסק הבורר השני, היות ולא ניתנה לו האפשרות להגיב על טענות המשיב. הבורר ביוזמתו עיכב את פסק הדין ואיפשר את התגובה. לאחר ששקל שוב את הדברים, נתן פסק בורר שלישי. הוא קבע כי גם לאור ההשגה, אין מקום לשינוי פסק הדין.   יתר על כן, גם אם נכונה הייתה הטענה כי הבורר פעל בחוסר סמכות, הרי במשך הליכי הבוררות לא כפר המשיב בסמכותו של הבורר לבחון מחדש את החלטותיו ולשנותן. עד רבה, לאחר מתן פסק הבורר הראשון הוא הגיש השגות מטעמו. ראה גם דברי בא כחו בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 13.02.2002:   "הבורר נתן הזדמנות לצדדים להעיר על פסק דינו תוך 30 יום והצדדים העירו. אני מסכים לכך שגם אז הסכמנו כי הבורר רשאי לשנות את פסק דינו אך לא לעכב אותו. הסכמה זו היא מעצם העובדה שהתדיינו".   לאור זאת, המשיב מנוע מלטעון כיום כי הבורר חרג מסמכותו בשעה שמצא לנכון לשקול את תיקון פסק הבורר ולא התנהגד לעיכוב הביצוע של פסק הבורר השני. יפים בהקשר זה דבריה של כבוד השופטת דורנר בע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, בעמ' 101:   "בעל דין שהמשיך להתדיין לפני בורר שלשיטתו חרג מסמכותו, וזאת בלי למחות, הציג מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר. הצד השני השתתף בהליכי הבוררות בהסתמכו על מצג זה, ובכך שינה מצבו לרעה. אילו הוא היה יודע כי בעל דינו אינו מסכים להרחבה, הוא היה זכאי לפנות לבית המשפט לקבלת הכרעה בסמכות הבורר, ולא היה מוציא הוצאות ומשקיע זמן בדיון עקר".   גם בעניננו הנסיבות דומות. המבקש אכן הסתמך על המצג שיצר המשיב לפיו הוא לא מתנגד לתיקונים מהותיים בפסק הדין, לאחר שהצדדים ימסרו לבורר השגותיהם. נוכח המצג שיצר המשיב, לא מיהר המבקש להגיש בקשה לביטול פסק הבורר, בטרם נתן הבורר פסק סופי. משהומצא למבקש פסק הבורר השלישי, שרק הוא נראה כסופי, יש לאפשר לו להגיש התנגדות לבקשת המשיב לאישור הפסק ו/או בקשה לביטולו, בהתאם למועדים הקבועים בחוק הבוררות ובסדרי הדין בענייני בוררות. 13. העולה מן המקובץ הוא כי פסק הבורר אשר סיים את הליכי הבוררות הוא פסק הבורר השלישי. את המועד להגשת התנגדות לבקשה לאישור הפסק - על דרך בקשה לביטולו - יש למנות מהיום בו נמסר פסק הבורר למבקש, ודהיינו, מיום 18.10.2001. המבקש הגיש בקשה לביטול הפסק ביום 31.10.2001, על כן אני קובעת כי התנגדותו לאישור הפסק הוגשה במועד.   14. פסק הדין מיום 05.11.2001, המאשר את פסק הבורר, ניתן לכאורה בהעדר התנגדות של המבקש. בפועל נתברר כי המבקש הגיש התנגדות, על דרך של בקשה עצמאית לביטול פסק הבורר. בקשה זו לא צורפה לתיק הבקשה לאישור פסק בורר (ה"פ 1190/01), אלא נפתח עבורה תיק המרצת פתיחה נפרד שמספרו 1257/01. לפיכך בשעה שאושר פסק הבורר, נעלמה מעיני העובדה כי הוגשה התנגדות, שכן הבקשות לא צורפו. בנסיבות אלה, כאשר אין כל ספק שהתנגדות אכן הוגשה לבית המשפט ובמועד, חלה תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, ואני מבטלת את פסק הדין מיום 05.11.2001.   יובהר כי אין בהחלטה זו כדי להכריע לגוף העניין בבקשה לביטול פסק הבוררות. זו תדון לגופה ותוכרע לטעמיה. סיכום 14. לאור האמור לעיל הוחלט כדלקמן:   א.      אני מבטלת את פסק הדין מיום 05.11.2001, שאישר את פסק הבורר. ב.      המשיב ישא בהוצאות הבקשה בסך 6,000 ש"ח בצירוף מע"מ.יישוב סכסוכיםבוררותביטול פסק דין