קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בניה לא חוקית בכפר בדואי: השופט ע' פוגלמן: 1. עניינה של עתירה זו בטענות העותרים המכוונות למימוש צווי הריסה שניתנו לגבי מבנים שנבנו שלא כדין באזור הכפר הבדוי פצאיל  (תיקי בב"ח ה' 67-68/10, ה/10510) באזור יהודה והשומרון (להלן: האזור). לפי הנתונים שהוצגו על ידי המשיבים, ביום 7.6.2010 הוצאו צווי הפסקת עבודה למבנים שנבנו מספר חודשים קודם לכן, בלא שניתן לגביהם היתר בנייה כדין. ביום 1.7.2010, בסיכומו של דיון שנערך בועדת המשנה לפיקוח, שבו נכח - בין היתר - גם בא-כוחם (דאז) של העותרים, החליטה הוועדה להוציא נגד המבנים צו סופי להריסה ולהפסקת עבודה. ועדת המשנה לפיקוח קצבה פרק זמן לביצוע ההריסה, ובהמשך - לבקשת ב"כ העותרים - ניתנה לעותרים ארכה נוספת.  בקשות לקבלת היתרי בנייה שהגישו העותרים בהמשך, נדחו משלא הציגו האחרונים ראייה כלשהי לזכותם בקרקע שעליה נבנו המבנים. להחלטה זו מכוונת העתירה. 2. לטענת העותרים, המבנים שנבנו הם מבנים צנועים שעשויים מבלוקים ומפח, הדרושים למחייתם. להשקפתם, המשיבים לא עשו כל מאמץ למצוא פתרון לבעיית הבדואים בהיבט של תכנון והתיישבות. הם מוסיפים וטוענים כי הם ברי רשות מכללא, וכי תכניות המתאר המנדטוריות RJ5 ו S15 מפלות את תושבי האזור בהיותן מיושנות. לגישתם, על רשויות התכנון להכין תכניות מפורטות שיאפשרו לתושבים המקומיים לבנות בתי מגורים ולהבטיח את זכויות היסוד שלהם. עוד טוענים העותרים, כי החלטות המשיבים אינן סבירות והפגיעה בהם אינה מידתית. מטעמים אלה, מבקשים הם לבטל את החלטות המשיבים, כמו גם את תכניות המתאר הקיימות, ולהורות על שינויים ועל "הכשרת" המבנים שבנו העותרים.   3. המשיבים מצידם טוענים כי לא נפל כל פגם בהליכי האכיפה, וכי הרשויות באזור פעלו תדיר להתאמת תכניות המתאר הקיימות במגזר הפלסטיני לצרכי האוכלוסייה. הם מדגישים כי מאז שנת 1967, נערכו עשרות שינויים לתכניות המתאר המנדטוריות החלות באזור, אשר נועדו להתאימן לצרכי האוכלוסייה, לרבות באזור נושא העתירה. כך מציינים הם כי באזור הכפר פצאיל, המצוי דרומית למבנים, חלה תכנית מס' 1412 "אל פצאיל" שפורסמה למתן תוקף בשנת 1988. בנוסף, באזור הסמוך למבנים הנדונים, הוחלט לקדם הליך תכנוני ביחס למקבץ הבינוי אל פצאיל צפון, ולהכין תכנית מתאר מיוחדת מס' 1413/08, שתסדיר את מעמדם של מרבית מקבצי הבינוי בסביבת המבנים נושא העתירה. התכנית נועדה ליתן מענה לאוכלוסיה הקיימת, בין היתר נוכח התחזית בדבר גידול באוכלוסיה הצפוי בעשרים השנים הקרובות. בחודשים האחרונים נערכו מפגשים בין נציגי רשויות התכנון לבין נציגי התושבים באזור התכנית, במגמה להציג בפני התושבים את התכנית ולקבל את עמדתם בנוגע לחלק ממרכיביה. בשלב הדיון בהפקדת התכנית, התברר כי היא מצויה בתחום שיפוטה של מועצה אזורית ישראלית באזור. משכך נבחנות האפשרויות להמשך קידומה של התכנית. 4. בתום דיון שקיימנו בעתירה, ביקשנו התייחסות בכתב של הצדדים לנושאים שונים שעלו בדיון. בתגובתם המשלימה עומדים המשיבים על כך שהעותרים לא עמדו בדרישות מקצועיות מינימאליות הנדרשות בכל מקרה של בקשה להיתר בנייה, ולא הוכיחו בנוסף, קיומה של זכות במקרקעין שעליהם הוקמו המבנים, הרשומים כאדמות מדינה במרשם הקרקעות. המשיבים בחנו בנוסף - בעקבות שאלתנו בדיון - את התאמתה של הבקשה למתן היתר לדרישות תכנית S15. נמצא, כי המבנים הנדונים נבנו בשטחים המיועדים לחקלאות. הבניה בשטחים אלה לפי התכנית האמורה, מוגבלת בסייגים הבאים: בכל חלקה ניתן לבנות מבנה מגורים אחד; נדרש שטח חלקה של דונם אחד לפחות; שטח הבנייה המותר לא יעלה על 15% משטח החלקה או 180 מ"ר (לפי הנמוך מבין השניים); יישמר קו בנין של 10 מטרים מגבול החלקה; גובהו המרבי של המבנה לא יעלה על שתי קומות או שמונה מטרים; חזית החלקה תהיה ברוחב של 25 מטרים לפחות. לטענת המשיבים, הבקשה להיתר לא עומדת בסייגים שנקבעו בתכנית, שכן בתחום החלקה מצויים מבני מגורים רבים; ובנוסף לכך שטח הבנייה הכולל עולה על 180 מטרים. לגישתם, די בטעם זה כשלעצמו, גם בלא זיקה לשאלת הזכויות בקרקע, כדי להביא לדחייתה של הבקשה למתן היתר בנייה. 5. המשיבים מוסיפים כי ניסו להגיע להסדר עם העותרים, שבגדרו יידחה מימוש הצווים לפרק זמן מוגבל, על מנת לאפשר להם לשקול מעבר לשטח המצוי בתחומי תכנית מס' 1413/08, אך העותרים לא קיבלו את הצעתם. העותרים טוענים מנגד, כי לא עומדת לרשותם קרקע בתחומי התכנית האמורה. עוד גורסים הם כי על אף שמדובר בבניה חדשה, הם שהו באזור תקופה ארוכה קודם לכן באוהלים ומשכך יש להסדיר את מעמדם במקום. 6.  לאחר שקילת טענות הצדדים לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטת המשיבים. מעבר לכך שלא עלה בידי העותרים להוכיח זכות במקרקעין, ובגין עובדה זו נדחתה בקשתם על הסף, הרי שגם במישור התכנון התקף, לא הציג בא-כוחם טעם של ממש לסתירת הנימוקים התכנוניים שבגינם לא ניתן להתיר את הבניה המבוקשת לפי התכנון התקף - S!5. תכנית זו אמנם מאפשרת בנייה גם באזור החקלאי שעליו נבנו המבנים, בסייגים שאותם היא קובעת. דא עקא, שכפי שראינו, העותרים אינם עומדים בסייגים אלה. אשר לטענותיו של בא-כוח העותרת במישור הכללי - גם אם היינו מניחים כי יש ממש בטענה כי המשיבים לא דאגו לתכנון מתארי שיאפשר לעותרת לקבל היתרי בנייה, נראה לכאורה כי לא היה בכך כדי לחסום את הליכי האכיפה שננקטים בגין הבנייה שלא כדין. לכך התייחס, בהקשר אחר, חברי השופט א' לוי:  "גם אם היינו מוצאים כי יש ממש בטרוניית העותרים על העדרו של תכנון, נדמה כי גם להם היה נהיר שמחדל המשיבים, ככל שהיה כזה, אינו מקים להם זכות לבנות כאוות נפשם, בניגוד לחוק ותוך הפרה של צווים שהוצאו כדין" (בג"ץ 11258/05 חנני נ' ועדת המשנה לפיקוח (, 26.1.2009); ראו גם: בג"צ 6288/09 ערערה נ' מר יואב (פולי) מרדכי, תא"ל, ראש המינהל האזרחי לאיוש (, 2.3.2010)). 7. כפי שמובהר על-ידי המשיבים, אין הם חולקים על הצורך לקדם תכניות מתאר חדשות, ואף מדגישים כי הם אמנם עושים כן, לרבות באזור נשוא העתירה. ברור, בצד האמור, כי הם אינם חייבים לכלול בתחום התכנית כל מבנה בודד שהוקם באזור, ללא היתר כדין. במצב דברים זה, אין לפנינו תשתית המאפשרת לקבוע כי בנוגע לאזור נושא העתירה, זנחו המשיבים את החובות המוטלות עליהם, ואף אין יסוד לקבוע כי החלטת רשויות התכנון והאכיפה הנשענת על נימוקים תכנוניים, חורגת ממתחם הסבירות במידה המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לפי אמות המידה המקובלות (השוו: בג"צ 1459/97 יאסין נ' שר העבודה והרווחה (, 16.6.1998); בג"צ 1336/10 גאבר נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (, 28.2.2011). הנחתנו היא כי המשיבים ימשיכו לשקוד על המשך הליכי התכנון שעליהם הצהירו לפנינו, לרבות תכנית מס' 1413/08, וכי הדבר ייעשה במהירות הראויה. על יסוד טעמים אלה אנו דוחים, אפוא, את העתירה. על רקע הצעת המשיבים, ועל מנת לאפשר לעותרים לכלכל את צעדיהם, יעמוד צו הביניים בעינו עד ליום 15.11.2011. בנסיבות העניין, אין אנו עושים צו להוצאות.בניהבניה לא חוקיתהמגזר הבדואי