קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לקיום דיון נוסף: .1זוהי בקשה מכוח הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [וסח משולב], תשמ"ד-1984, לקיים דיון נוסף בפסק-דין שניתן בבית-משפט זה ביום 27.1.91 בע"א 303/87, 344. פסק הדין ניתן פה אחד על-ידי הרכב של שלושה שופטים בראשות כבוד הנשיא, שכתב את פסק הדין (להלן - פסק הדין). .2פסק הדין הוא האקורד האחרון בהתדיינות משפטית ממושכת שהחלה עוד בשנת .1977השלב שלפני האחרון בהתדיינות ממושכת זו התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה, ובה נדונה תביעתם של העותרים, 87חברי אגד וחברים בקרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ, היא המשיבה (להלן - הקרן) נגד הקרן. כל העותרים הללו פרשו מאגד ומהקרן בשנים שבין 1976ובין 1981וקיבלו החזרי סכומים ללא הצמדה ובריבית של % 4(עד 1979) ו-% 6מ- 1979עד פרישתם, כמתחייב מהוראות סעיף 21לתקנון הקרן. להשקפתם, הייתה הקרן צריכה להחזיר להם לא רק את מה שהחזירה כאמור אלא גם חלק ברווחים, בהפרשי ההצמדה ותוספת ערך הנכסים שהצטברו, כפי שמתחייב מהוראות תקנה 40 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול של קופות גמל), תשכ"ד- 1964(להלן- התקנות). תביעתם הייתה לתשלום ההפרש המתקבל משתי דרכי חישוב אלה. להשלמת התמונה יש עוד להוסיף, כי באוגוסט 1981, לאחר פרישתם של העותרים מהקרן, הוחלף סעיף 21הנ"ל בסעיף חדש, סעיף 46(א), לפיו הוחלפה שיטת החישוב של הסכום שזכאי לקבל חבר החדל להיות חבר בקרן, ומעתה ואילך החישוב הוא מכפלה של מספר חודשי החברות בקרן בסכום השווה לשיעור תשלומיו לקרן בחודש האחרון לחברותו, בניכוי הסכום שנזקף להבטחת גימלאות שאירים ונכות ולכיסוי דמי סיכון וניהול. נמצא, כי מעתה ואילך הוגדל הסכום המוחזר לעומת הסכום שהיה להחזירו לפני התיקון. אף-על-פי שכל העותרים (למעט אחד) חדלו להיות חברים בקרן עוד לפני התיקון הנ"ל, הייתה הקרן מוכנה, כפשרה, לשלם לעותרים את המגיע להם על-פי שיטת החישוב החדשה שבסעיף 46(א), הנוחה יותר לעותרים. אך העותרים דחו הצעת פשרה זו והעדיפו לנסות ולהשיג הכרעה שיפוטית, שתאמץ את השקפתם שיש לחשב את הסכומים המגיעים על-פי הוראות תקנה 40לתקנות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת העותרים בדבר חלותה של תקנה 40הנ"ל. לעומת זאת סבר, כי מן הדין והצדק לחשב לעותרים את המגיע להם לפי החישוב המפורט בסעיף 46(א) החדש, זה שהוכנס ב- 1981ואשר מיטיב עמם לעומת דרך החישוב הקודמת שהייתה קבועה בסעיף 21המוחלף. לפיכך הורה לערוך חישוב מחודש בהתאם. שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין וערערו: העותרים על שלא נתקבלה השקפתם בדבר חלות תקנה 40לתקנות על החישובים שנערכו עמם, והקרן על שהוחלו על החישוב הוראות סעיף 46(א) ולא אלה שבסעיף 21לתקנון. עם זאת הודיעה הקרן, כי אם יידחה ערעורם של העותרים, לא תעמוד הקרן על החזרת ההפרש שבין שני החישובים. .3במרכזו של פסק הדין עומדות קביעות אלה: א. היחסים שבין עמית לבין הקרן מוסדרים בתקנון של הקרן, ואילו התקנות עוסקות ביחסים שבין הקרן לרשויות המס. הוראה שבתקנות שלא אומצה בתקנון של קרן מסוימת אינה מקנה לעמית במישרין זכות כספית. אמנם בתקנה 40נדון עניין הכללת הרווחים ותוספת ערך הנכסים של הקופה כחלק מחישוב הסכום המגיע לעמית פורש, אלא שהתקנון - הקובע את היחסים בין הקרן ובין עמיתיה - לא אימץ את תקנה 40הנ"ל, והוא קובע הסדרים שונים מאלה שבתקנה זו. כך היו הדברים לא רק כל השנים מאז 1964(מועד פרסום התקנות), כאשר חלשה על העניין הוראת סעיף 21לתקנון. אפילו ב-1981, כאשר באו חברי הקרן לשנות את צורת החישוב והמירו את סעיף 21בסעיף 46(א) החדש, שוב לא כללו בו הוראה של הצמדה. המשתמע מכך ברורות הוא, שאלפי חברי הקרן, בהיותם ערים לבעיות האינפלציה של מדינתנו, העדיפו שלא להצמיד את הסכומים, וזאת, קרוב לוודאי, בהתחשב באינטרסים הכלליים וביתר ההסדרים המרכיבים את זכויותיהם, הן בתקופת עבודתם והן לעת פרישתם. ב. התקנון של הקרן אין להרכיב עליו פרשנות לבר-חוזית, ולפיכך לא יתערב בית המשפט בשאלת השיערוך, אפילו היה סבור, כי היעדר ההצמדה יש בו משום קיום החוזה שלא בתום-לב. במקרה הנדון כאן אין המדובר בחוזה שהופר, אלא בחוזה שקוים, ולכן יש לראות את אי ההצמדה כפועל יוצא מההתחייבויות החוזיות שנטלו הצדדים על עצמם. כדי שניתן יהיה לבסס שיערוך על החוזה עצמו, חייב הדבר לעלות מלשון החוזה כביטוי לאומד דעתם של הצדדים, ובמקרה שלנו בתקנון המבטא את רצונם של עמיתי הקרן. לשון התקנון, הן סעיף 21הקודם והן בסעיף 46(א) החדש, היא פשוטה וברורה ואינה מותירה אפשרות של פרשנות שתכלול שיערוך. ממילא, החישוב שעשתה הקרן והתשלומים שבעקבותיו אינם אלא קיום החוזה כלשונו, ואין בו קיום שלא בתום-לב. אשר על אלה נדחה הערעור של העותרים. ערעורה של הקרן, שבוטל למעשה כאמור לעיל, נדחה אף הוא. .4בבואי לדון בשאלה, אם יש לקיים דיון נוסף כמבוקש, הנחיתי עצמי לא רק באמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], אלא אף בפסיקה הקשורה בסעיף זה, שתמציתה היא זו: הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף. כדי להצדיק את קיומו יש צורך בשני תנאים מצטברים: האחד- עצם חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או סתירה להלכה קודמת, והאחר - כי יש מקום לדיון נוסף כאמור. לשון אחר: החידוש או החשיבות או הסתירה שבהלכה, כשלעצמם, לא די בהם כדי להורות אוטומטית על קיומו של דיון נוסף, אלא שצריכה להיות גם הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון כזה. מקרים של הבאה לפני דיון נוסף צריכים להיות מצומצמים, - והדבר נתון לשיקול-דעתו של המחליט, אם בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 30(ב) ראוי הוא להעניק רשות לדיון נוסף. (ראה ד"נ 6/82 [1] וכן ד"נ 3/88 [2]). לאחר שבחנתי את בקשתם של העותרים לאור הנחיות אלה, הגעתי למסקנה, כי אין להיעתר לה. .5באשר לקביעה בפסק הדין, המפורטת בסעיף 3(א) לעיל, סבור בא-כוחם המלומד של העותרים, כי אלה ראויות להיות נדונות שוב בדיון נוסף משום החידוש, הקושי והחשיבות שבהן. א. חידוש על שום מה? על שום עצם הקביעה שהיחסים בין הקרן ועמיתיה מוסדרים בתקנון, ואילו התקנות עוסקות ביחסים שבין הקרן ושלטונות המס ואין הן מקנות לעמית זכויות כספיות, אפילו אומצו על-ידי התקנון. חושש אני, שבא-כוחם המלומד של העותרים נתפס לכלל טעות בהבנת הכתוב בפסק הדין. בפסק הדין נקבע במפורש, שהוראה שבתקנות, שלא אומצת על-ידי הקרן בתקנונה, אינה מקנה זכויות כספיות לעמית. ומכלל לאו אתה שומע הן: תקנה שאומצה ונכללה בתקנון היא חלק מן ההסכם שבין הקרן לעמיתיה ומקנה זכויות לכל עמית מכוח ההסכם. תביעתם של העותרים בבית המשפט המחוזי וערעורם בבית-משפט זה נדחו, משום שהוראות תקנה 40מהתקנות לא אומצו בתקנון. אילו נאמר בסעיף 21לתקנון, כי דרך החישוב תהיה כמו זו המפורטת בתקנה 40, היה הדבר מחייב את שני הצדדים ובוודאי מקנה לכל עמית, ולמערערים, זכות לדרוש, שהסכומים המגיעים להם יחושבו לפי דרך חישוב זו. דא עקא, שלא כך קרה. סעיף 21(וסעיף 46(א) אחריו) קבע במפורש דרך חישוב שונה, וכדי למנוע ספקות נקבע שם במפורש, בסופו, כי פרט למה שפורט בו, לא תהיה לעמית "כל זכות ותביעה אחרת מהקרן". אשר לעקרונות העיקריים הכלולים בקביעה הנ"ל, הרי שאין בהם חידוש, משום שכבר נדונו ונקבעו בבתי-משפט בארץ בעבר. בא-כוחה המלומד של הקרן מפרט בתגובתו לבקשה שורה של פסקי-דין, בהם נקבעו עקרונות אלה, דהיינו שתקנונים של קופות גמל הם המהווים את המסגרת ההסכמית המכתיבה את היחסים בין הקופה לעמיתיה, וכן כי התקנות אינן מסדירות אלא את היחסים שבין הקופה לשלטונות המס (ראה סעיף 6.1ו- 6.2לכתב התגובה בעמ' 5ו-6). בא-כוח העותרים טוען, שעקרונות אלה טרם נקבעו על-ידי בית-משפט זה. אם כך הדבר, הרי שעתה, משניתן פסק הדין, יש להם כבר גם גושפנקא זו. זה בלבד איננו מצדיק דיון נוסף. ב. קושי על שום מה? את הקושי שבקביעה הנ"ל רואה בא-כוח העותרים בכך, שעל-פי פסק הדין התרופה היחידה העומדת לעמית הרואה עצמו מקופח היא להשיג מהנציב ביטול כולל של האישור לקרן. ביטול כזה הוא גם מחוץ להישג ידו בפועל וגם ישלול ממנו הקלות מס. גם כאן, חושש אני, שבא-כוח העותרים המלומד נתפס לכלל טעות בקריאת פסק הדין. מה שנקבע בפסק הדין הוא, שתרופתו של העמית היא לפעול לשינוי התקנון על-מנת שתיכללנה בו הוראות אלה או אחרות שבתקנות, אם על דרך שכנוע והצבעה, אם על דרך נקיטת צעדים משפטיים. זה בדיוק מה שקרה בענייננו. חברי הקרן לא היו שבעי רצון מדרך החישוב שנקבעה בסעיף 21ופעלו לשינויה. הם השיגו את מבוקשם, והסעיף הוחלף כפי שצוין לעיל. אלא שגם הפעם לא ביקשו לאמץ את דרך החישוב שבתקנה 40, אלא דרך חישוב אחרת. ומה להם כי ילינו? ג. חשיבות על שום מה? את החשיבות שבקביעות שבפסק הדין, שפורטו כאמור בסעיף 3(א) לעיל, רואה בא-כוחם המלומד של המערערים במספרים, כלומר במספרם הרב של חברי הקרנות שהקביעה הנ"ל נוגעת להם: "נושאים מדיני קופות גמל, וקרנות פנסיה" - כך הוא טוען, "הנם בעלי חשיבות עליונה לרוב אוכלוסי ישראל באשר רובם חברים בהן. בקרנות הפנסיה 'המצטברת' בלבד (אליהן משתייכת המשיבה) חברים, לפי הערכה, כ-000, 800חברים". (סעיף 6בעמ' 3לבקשה). לטענה זו מספר תשובות: ראשית, הנושא הנדון כאן הוא קרן ספציפית ותקנון ספציפי, שבו נקבעו דרכי החישוב כפי שנקבעו, אין אנו יודעים דבר על התקנונים של קרנות וקופות אחרות ועל דרכי החישוב שקבעו לעצמן. שנית, מה שכן הוכח בענייננו, על-ידי עדות של האקטואר של הקרן, הוא, כי נקיטת דרך החישוב שבתקנה 40"יש בה כדי להפר את האיזון האקטוארי של הקרן ועשויה לגרום לאי יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי חבריה", וכי למעשה אין אף קרן "המחזירה את התשלומים עם הצמדה מלאה". נמצא שהנעל היא על הרגל האחרת. דווקא פסיקה בכיוון ההפוך, זו המאמצת את עמדת העותרים, היא שהייתה יוצרת מהפכה ומשנה את מצבן של מאות קרנות על רבבות אלפי חבריהן. היא, אולי, הייתה יכולה להוות פסיקה, שמשום חשיבותה מן הראוי שתהיה נדונה בדיון נוסף. פסק הדין כמות שהוא איננו משנה את המצב הקיים, כך שבפועל, מן הבחינה המעשית, אין בו משום חידוש. ושלישית: ביסודן אין בקביעות הנ"ל יותר מאשר פרשנות של תקנה, של דבר חקיקה משני. פרשנות כזו ניתן למצוא בעשרות פסקי-דין שלנו מדי שנה. מטבע הדברים, מרבית התקנות נוגעות לחלקים נרחבים של הציבור (כמו, למשל, תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, או אפילו תקנות עירוניות בערים הגדולות). בכך בלבד אין הצדקה לקיום דיון נוסף. ה"חשיבות" הנזכרת בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] איננה נמדדת במספר האנשים שהנושא הנדון נוגע להם; לעתים, יכול שעניין הנוגע לאדם בודד או לאנשים בודדים יהיה בעל חשיבות כזו המצדיקה דיון בהרכב מורחב של בית המשפט (כגון, עניינים שבזכויות הפרט או שביסודות המשטר והשלטון וכיוצא באלה) ולעתים, עניין הנוגע לרבבות אינו מאלה המצדיקים זאת. ענייננו שלנו, כפי שהראיתי לעיל, שייך לסוג השני. ד. טענה נוספת של בא-כוח העותרים מתייחסת לטעות עובדתית שטעו בה, לדעתו, שתי הערכאות: אין זה נכון, להשקפתו, כי הקרן לא אימצה לעצמה את הוראות תקנה .40לפי הטענה, סעיף 23(א)(10) לתקנון, שאומץ מכוח החלטה של אסיפה כללית יוצאת מהכלל, קובע, כי "על אף האמור בתקנות החברה יהיו מנהלי החברה חייבים לעשות כל פעולה אשר תקנות מ"ה כפי שתחייבנה מפעם לפעם, מחייבות עשייתה, ומנועים מלעשות כל פעולה אשר התקנות הנ"ל אוסרות עשייתה". טענה זו איננה מקובלת עלי משני טעמים: ראשית, אין בהוראה כללית כזאת כדי לגבור על הוראה מיוחדת וספציפית כמו זו שהייתה כלולה בסעיף 21ולאחר מכן בסעיף 46(א). ושנית, וזה העיקר: אפילו טעו שתי הערכאות בקביעה עובדתית זו, אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון נוסף. דיון בטעות כזו, אפילו הייתה במסגרת דיון נוסף, היה הופך אותו למעשה לערעור נוסף, וכבר הראיתי לעיל שלא לכך מיועד המוסד של דיון נוסף. נמצא, שכל הקביעות שבפסק הדין, כפי שפורטו בסעיף 3(א) לעיל, אין בהן כדי להצדיק דיון נוסף. .6עוד מבקש בא-כוח העותרים להביא לדיון נוסף את פסיקתו של בית המשפט בפסק-דין, כפי שהוגדרה בקיצור בסעיף 3(ב) לעיל. הפעם מבוקש כרטיס כניסה בשערי הדיון הנוסף לא משום חידוש, קשיות או חשיבות, אלא משום היות ההלכה הנדונה עומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון. טענתו של בא-כוח העותרים היא, כי שורה של פסקי-דין של בית-משפט זה, שניתנו בעבר, קבעו את העיקרון, כי שיערוך התחייבויות כספיות איננו מיוחד למקרים של הפרת חוזה, אלא שיש מקרים מסוימים שבהם יש להפעיל עיקרון זה גם לגבי חוזים מקוימים (סעיף 7בעמ' 4לכתב הבקשה). הטענה היא, לכן, כי פסיקתו של בית המשפט בנושא זה סותרת את הפסיקה הקודמת הנ"ל. טענה זו נכונה רק בחלקה הראשון. אכן, פסק בית-משפט זה בעבר כפי שנטען על-ידי העותרים. מה שאיננו נכון הוא, שבפסק הדין נפסק אחרת. ההיפך הוא הנכון, ויעיד על כך קטע זה מדברי כבוד הנשיא בפסק הדין: "מקובל עלינו, כי המסקנה העולה בעקבות הפרשנות הפנימית של נוסחו של הסדר חוזי איננה משמשת בהכרח סוף פסוק בעניין חובת השיערוך של ההתחייבויות הכספיות. אם יסביר בית המשפט, כי ההיצמדות לאמת המידה הוולוריסטית יהיה בה משום קיום החוזה שלא בדרך המקובלת ובתום-לב, יכול שיראה מקום להתערב בשאלת השיערוך על יסוד שיקולים לבר-חוזיים...". בשולי דברים אלה מצטט כבוד הנשיא את פסק הדין בע"א 554/83 [3], אותה אסמכתא ממש שמצטט בא-כוח העותרים לתמיכה בטענתו. מה שנפסק בפסק הדין הוא, כי, במקרה המסוים שלפנינו, "אין להרכיב פרשנות לבר-חוזית על התקנון שלפנינו". בהמשך פסק הדין מפרט כבוד הנשיא את נימוקיו למסקנה זו, ולצורכי בקשה זו אין זה משנה אם צודקים וטובים נימוקים אלה, אם לאו. אפילו אינם כאלה, עדיין אין בכך כדי להצדיק דיון נוסף, שכן במקרה כזה אין אנו עומדים בפני הלכה הסותרת הלכות קודמות אלא בפני יישומה של הלכה מקובלת על מקרה ספציפי. דיון בערכאה נוספת בשאלה כזו איננו עוד דיון נוסף אלא ערעור נוסף. יתרה מזו: הסוגיה שמעלה בא-כוח העותרים איננה אלא אחד משני נדבכים הדרושים כד להושיע את העותרים. אפילו פסק בית המשפט, כי ניתן להרכיב פרשנות לבר-חוזית על התקנון שלפנינו, עדיין הייתה עומדת בפני העותרים משוכה גבוהה ביותר, והיא - לשכנע, כי במקרה שלפנינו היצמדות לאמת המידה הוולוריסטית יש בה משום קיום החוזה שלא בתום-לב. בהתחשב בנסיבות העניין, ובעיקר בניסוח החד-משמעי של הסעיף 21ו-46(א) לתקנון, הרי זו משימה קשה ביותר, כמעט משימה בלתי אפשרית. נמצא, שגם כאן לא הראו העותרים סיבה טובה להביא את פסק הדין לדיון נוסף. .7אשר על כל אלה אני דוחה את העתירה. העותרים יחדיו ישלמו למשיבה הוצאות בסך 000, 5ש"ח נכון להיום. דיון נוסףדיון