בית הדין לעבוד ציין שנראה שדחיית התביעה בענין המיקרוטראומה נעשתה על ידי הנתבע בלא שבדק בדיקה של ממש את העובדות: קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גב תפוס עקב הרמת משקל כבד בעבודה: 1. ביום 1/6/95 הגישה התובעת לנתבע הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1), בגין תאונת עבודה, שארעה לה, לטענתה בחודש יולי 1994. בחלק האמור לפרט את תאור הפגיעה, נרשם כי תוך כדי עבודתה של התובעת היא נאלצה להרים משקלות כבדים, כי כשחזרה לביתה היא חשה כאבי גב ובלילה נתפס לה הגב. 2. הנתבע דחה את התביעה במכתבו לתובעת מיום 27/6/96, בטענה שלא הוכח ארוע תאונתי כלשהו תוך כדי ועקב עבודת התובעת אשר הביא להתפרצות כאבי גב ובטענה נוספת שהליקוי בגבה של התובעת נובע מתהליך תחלואתי טבעי שאינו קשור בעבודה. 3. כנגד דחיית התביעה על ידי הנתבע הגישה התובעת את התובענה שבפני. בכתב התביעה המקורי טענה התובעת כי התאונה האמורה ארעה לה ביום 27/6/94. התעודות הרפואיות שהוגשו לנתבע העידו על פגיעה בעבודה בחודש אוקטובר 1994 ואילו טופס התביעה (נ/1), כאמור לעיל, עסק דווקא בתאונה מחודש יולי 1994, ונאמר בו כי התובעת לא חזרה לעבודה לאחר הפגיעה. 4. בעת הדיון המוקדם הראשון שהיה בתיק, הסכימו ב"כ הצדדים לראות את טופס התביעה (נ/1) ואת מכתב הדחיה מיום 27/6/96, כמתייחסים לתאונה נטענת ביום 27/6/94, התיק נקבע להוכחות והצדדים חוייבו בהגשת עדויות ראשיות בתצהירים. 5. בתצהירה (הראשון) של התובעת אשר הוגש בעקבות ההחלטה האמורה, נכללה טענה לפיה מצבה של התובעת נובע מעבודה קשה במשך עשרים שנה. לאור זאת, המלצתי לצדדים, בעת הדיון שנקבע תחילה להוכחות, כי הנתבע יבחן טענה של התובעת בענין מיקרוטראומה. הצדדים קיבלו את ההמלצה והסכימו ביניהם כי תוגש לנתבע תביעה חדשה בה תיטען טענה של מיקרוטראומה וכי הדיון בתובענה יושהה עד להחלטת הנתבע בתביעה החדשה, הכל כמפורט בפרוטוקול הישיבה מיום 9/1/97. 6. על פי ההסכמה, הגישה התובעת לנתבע טופס תביעה חדש (נ/2) בו נטען שנגרם לה נזק בגב עקב הצטברות פגיעות ממושכות בשל הרמת משאות כבדים בעבודתה. 7. הנתבע החלט לדחות גם את התביעה השניה, בענין המיקרוטראומה, כאמור במכתבו מיום 2/4/97 (שלמרבה הפלא התייחס לתביעה בענין ירידה בשמיעה, אך נראה כי מדובר בטעות סופר גרידא). בנוסף לתיאור השתלשלות העניינים שקדמה להגשת התביעה ולתיאור תחילת הליכי הדיון בתביעה, אני מוצא לנכוטן לחזור כאן על הערה שהערתי בהחלטתי מיום 1/7/98, וזאת בשל ההמלצה שבסוף ההערה, אשר לדעתי יש בה חשיבות: נראה שדחיית התביעה בענין המיקרוטראומה נעשתה על ידי הנתבע בלא שבדק בדיקה של ממש את העובדות. את זאת ניתן להסיק מהעובדה שהחוקר שהנתבע שלח אל התובעת כדי לבחון את ענין המיקרוטראומה, גבה ממנה הודעה (נ/5) רק ביום 11/11/97, ובעת שהנתבע דחה את התביעה למיקרוטראומה (97/4/2) לא היתה בפניו הודעה המתייחסת לענין זה. יתרה מכך, מועד גביית הודעת התובעת בענין תביעתה למיקרוטראומה היה לאחר מתן ההחלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית (שתפורט בסעיף 9 להלן), ונראה כי גביית ההודעה האמורה נועדה על ידי הנתבע לשמש אותו לדיון בתובענה, לצורך חקירתה הנגדית של התובעת, ומבלי כל קשר להחלטה בתביעה. ההסמכה שהמחוקק הסמיך את הנתבע לשלוח חוקרים אל מבוטחים כדי לגבות מהם הודעות, לפי סעיף 383 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 נועדה לשמש את הנתבע לצורך קבלת החלטה בקשר לתביעה או לשם חקירה בקשר לתשלום גימלה. הסמכה זו לא נועדה לאפשר לנתבע להשיג יתרון, כמתדיין בבית הדין, על פני מתדיינים אחרים שלהם אין אפשרות לשלוח חוקר אל הצד שכנגד. על כן, מומלץ לנתבע לבדוק את עצמו ולבחון אם לא נהג שלא כשורה בכך ששלח לתובעת את החוקר לאחר שכבר החליט לדחות את תביעתה ולאחר שניתנה החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים. 8. לאחר דחיית התביעה בענין המיקרוטראומה, הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בו טענה הן לתאונת עבודה ביום 7/6/94 והן למחלת מקצוע. משהופנתה תשומת לב ב"כ התובעת לכך שכנראה הוא לא התכוון למחלת מקצוע, הוא הבהיר כי אכן כוונתו היתה למיקרוטראומה, וכתב התביעה המתוקן תוקן שוב - בהתאם (ראו עמ' 9 לפרוטוקול). 9. בהמשך חוייבו הצדדים שוב להגיש את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, התובעת אכן הגישה תצהיר שני מטעמה והתיק נקבע להוכחות. 10. את הראיות בתיק שמעתי כ"דן יחיד", לבקשת ב"כ הנתבע ובהסכמת ב"כ התובעת. 11. אלה עובדות המקרה (כפי שנקבעו בהחלטה מיום 1/7/98): א. התובעת, ילידת שנת 1948 עבדה החל משנת 1975 בעיריית נצרת עלית, כטבחית במטבחים של בתי ספר שונים בעיר. כל מטבח כזה אמור לשרת מאות ילדים ומכינים בו ארוחות צהריים לילדים. לעתים, משמש המטבח גם להכנת קבלות פנים לאורחים של העירייה. התובעת עבדה 6 ימים בשבוע 6 שעות ביום, ולפעמים (לצורך קבלות פנים של העירייה), גם שעות נוספות. ב.. עבודתה של התובעת הצריכה מאמצים פיזיים קשים בביצוע מטלות שונות, כמפורט להלן: (1) התובעת הכינה מרקים בסיר של כ- 200 ליטרים. לצורך כך היה על התובעת להביא ירקות למיקסר שקצץ אותם. התובעת הרימה ארגזי ירקות (במשקל כ- 20 ק"ג), מהרצפה או ממשטח נמוך אל כיור בו שטפה אותם ומשם העבירה את הירקות במיכלי פלסטיק אל המיקסר. (2) התובעת הרימה סירים עם מרק כדי להעבירם ממקום למקום. סירים אלה היו סירים שאליהם יצקו את המרק מתוך הסיר הגדול של ה- 200 ליטרים, אך גם סירים אלה היו כבדים. (3) התובעת הרימה ארגזה פירות במשקל דומה לארגזי הירקות, לשם שטיפתם כאמור לעיל בענין הירקות. (4) המצרכים הובאו למטבח אחת לשבוע והתובעת השתתפה בהבאת המצרכים אל המחסן. המצרכים הובאו באריזות במשקל כ-25- 20 ק"ג שאותן היתה התובעת מרימה ומביאה למחסן. היו גם שקי תפוחי אדמה במשקל כ- 40 ק"ג, שאותם היתה התובעת גוררת למחסן. (5) עבודתה של התובעת התבצעה, רוב הזמן, בעמידה, אך הצריכה התכופפויות מרובות לשם הרמת מצרכים, לשם הכנסה והוצאה מהתנור או מהכיור, לשם שטיפת סירים וכיו"ב. (6) התובעת שטפה סירים במשקלים שונים, לרבות הסיר הגדול בנפח כ-200 ליטרים, אשר הוא כבד גם כשהוא ריק. גובהו של סיר זה, העשוי ברזל, הוא כ- 130 ס"מ וקוטרו כ- 90 ס"מ. לצורך כך היה על התובעת להרים את הסיר אל כיור בגובה כ- 50ס"מ ולאחר מכן לסובבו לצורך השטיפה ולהרימו כדי להוציאו מהכיור. (7) התובעת היתה נושאת תבניות עוגות מהשיש אל התנור ובחזרה. תבנית כזו, עשויה מתכת, וגודלה בערך 10080 x ס"מ. ג. במטבח בו עבדה התובעת בשנים האחרונות עבדו תחילה 6 עובדות, שאחת מהן לא השתתפה במאמצים הפיזיים, כך שהנטל הפיזי התחלק בין 5 עובדות, אולם בערך בשנת 1990 פרשו 3 עובדות לפנסיה, בזו אחר זו, כך שלאחר מכן, הנטל הפיזי של העבודות במטבח התחלק בין התובעת לבין עובדת אחת נוספת, וברור שהתובעת התאמצה יותר בתקופה שלאחר פרישתן לפנסיה של העובדות האחרות. ד. התובעת חשה מדי פעם כאבי גב הן בעת העבודה והן לאחר מכן. אך בדרך כלל המשיכה בעבודתה למרות הכאבים. מדי פעם פנתה התובעת לטיפול רפואי וקיבלה טיפול תרופתי או זריקה, נחה מספר ימים בבית ושבה לעבודה. ה. ביום 27/6/94, בעת שהתובעת הרימה ארגז כבד - היא חשה כאב בגבה. היא המשיכה לעבוד עד לסוף היום, ולאחר מכן פנתה לטיפול רפואי בשל הכאבים. (בסעיף 15להחלטה מיום 1/7/98הסברתי מדוע קיבלתי את גירסת התובעת בענין זה). באותו יום הזמינה התובעת את רופאתה ל"ביקור בית" בשל כאבי הגב. ו. התובעת לא חזרה לעבודתה לאחר יום 27/6/94 וקיבלה טיפול רפואי כמפורט במסמכים הרפואיים. 12. בהחלטה מיום 1/7/98 (סעיף 17) דחיתי את טענת הנתבע על כך שכביכול ביום 27/6/94 לא היה לתובעת ארוע תאונתי. בסעיף 18 לאותה החלטה - דחית את טענת הנתבע על כך שאין תשתית עובדתית מספקת לבחינת ענין המיקרוטראומה. לפיכך, מיניתי את פרופ' יואל אנגל כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (שייקרא להלן: "המומחה"), וביקשתי את חוות דעתו בעניינים הרפואיים שהיו שנויים במחלוקת בין הצדדים, הן בענין הארוע התאונתי מיום 27/6/94והן בענין המיקרוטראומה. 13. המומחה נתן את חוות דעתו. 14. לאחר המצאת חוות הדעת לצדדים, ביקש הנתבע למנות מומחה נוסף ולחלופין ביקש להפנות למומחה שאלות הבהרה. התובעת ביקשה להפנות למומחה שאלות הבהרה מטעמה, והביעה התנגדות לבקשותיו של הנתבע. בהחלטה מיום 6/10/98, דחיתי את בקשתו של הנתבע למינוי מומחה נוסף, תוך שהערתי שלדעתי לא היה כלל מקום להגשתה, וקיבלתי בחלקן את הבקשות להפניית שאלות הבהרה שהוגשו על ידי שני הצדדים (הנימוקים להחלטות אלה פורטו בהחלטה מיום 6/10/98). 15. המומחה השיב אף על שאלות ההבהרה ולאחר מכן קיבלו הצדדים הזדמנות להשלים את טענותיהם (ואף עשו כן). 16. מחוות דעתו של המומחה ומתשובותיו לשאלות ההבהרה עולה כאמור להלן: לדעת המומחה, התובעת סובלת מכאב גם על רקע שינויים ניווניים ופריצת דיסק. רקע זה קשור סיבתית לארוע הרמת הארגז והמשך העבודה ביום .27/6/94 התובעת אמנם סבלה גם טרם הארוע משינויים ניווניים בגבה, אך הארוע עצמו החריף באופן חד משמעי את השינויים הניווניים וגרם לפריצה דיסקלית. מצבה של התובעת איננו נובע כתוצאה ממיקרוטראומה. בשנת 1986 נערך לתובעת צילום רנטגן שבגינו הועלה חשד לקיום בקע דיסק, אך בדיקה זו איננה מדוייקת כמו בדיקת ה- C.t שנערכה לתובעת בשנת 1994 שבה הוברר כי התובעת סובלת מבקע דיסק. בנוסף, שינויים דיסקוגניים נראים בצילום רנטגן רגיל רק לאחר שחולף זמן ממושך מזמן הופעת התסמונת (שנים) ולאור הצילום משנת 1986 ייתכן שהתובעת סבלה בעבר מבקע. צילומי הרנטגן הם שהביאו את המומחה למסקנה כי התובעת סובלת משינויים ניווניים. 17. בהשלמת טיעוניה טענה ב"כ הנתבע כי יש לדחות את התביעה בענין המיקרוטראומה, לאור חוות דעתו של המומחה. בענין הארוע התאונתי מיום 27/6/94, ביקשה ב"כ הנתבע כי אשקול מחדש את קבלת גירסת התובעת, לאור - מה שנטען בהשלמת הטיעונים - הסתירות בגירסתה של התובעת ולאור העובדה שקבלת הגירסה איננה תואמת את הגיונם של הדברים. (בטרם אמשיך את הדיון בענין זה, אעיר כי מאופן הניסוח של הפיסקה הרביעית לסעיף 3 של השלמת טיעוני הנתבע, עלול להתעורר הרושם שב"כ הנתבע היתה סבורה שקבלתי את גירסתה של התובעת למרות שהתובעת לא היתה בטוחה אם הרימה ארגז במהלך העבודה או לאחר יום העבודה. אם כך סברה ב"כ הנתבע - הרי שהיא נתפסה לכלל טעות, שכן ספקותיה של התובעת (בשלב מסויים), לא היו בשאלה אם הארגז הורם לאחר יום העבודה או במהלכו אלא אם התחושה של "תפיסת" הגב הופיעה כבר במהלך יום העבודה, או רק עם סיומו). לבקשת הנתבע, שקלתי שוב את ענין קבלת גירסתה של התובעת, תוך שאני מודע להלכה הפסוקה לפיה עובדות הנקבעות בהחלטת ביניים, כגון זו מיום 1/7/98, אינן בבחינת "מעשה בית דין", וניתן, במקרים הראויים, לסטות מהן בעת מתן פסק הדין הסופי. אולם, גם לאחר שקילה מחודשת של שאלת קבלת גירסתה של התובעת, אני סבור שנכון היה ונכון עדיין לקבל את גירסתה, בשל אותם הטעמים האמורים בסעיף 15 להחלטה מיום 1/7/98. העובדה שהתובעת לא מסרה לרופאתה אל הארוע - יכולה להיות מוסברת בקלות, נוכח העובדה שלאור עובדות המקרה - הרמת ארגז איננה ארוע חריג בשביל התובעת, היא הרימה ארגזים מדי יום עבודה, פעמים רבות בכל יום. על כן (בניגוד למקרים של ארוע חריג) - אין לצפות ממנה שתדווח לרופאה גם על כך. 18. לפיכך, אינני קובע עובדות אחרות מאלה שנקבעו בהחלטה מיום 1/7/98. 19. בעניינים הרפואיים, לא מצאתי סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה. חוות הדעת הינה סבירה, איננה חורגת מהעובדות שנקבעו בהחלטה מיום 1/7/98, מתבססת על המסמכים הרפואיים של התובעת ואף על בדיקה שהמומחה בדק את התובעת (שלא כנטען בסעיף 8 להשלמת טיעוני ב"כ התובעת). לסיכום 20. מאחר שהתובעת הוכיחה ארוע תאונתי שארע לה בעבודתה ביום 27/6/94 ומאחר שלפי חוות דעתו של המומחה, הוכיחה התובעת כי ארוע תאונתי זה גרם להחרפת השינויים הניווניים בגבה ולפריצה דיסקלית, אני מקבל את התביעה ומצהיר כי ביום 27/6/94 נפגעה התובעת בתאונת עבודה. 21. לאור חוות דעתו של המומחה, התובעת לא הוכיחה כי מצבה נובע ממיקרוטראומה והתביעה בענין המיקרוטראומה - נדחית. (במאמר מוסגר אעיר כי ממילא אין כבר צורך בתביעה בענין המיקרוטראומה, שכן כל תורת המיקרוטראומה נולדה כדי לפתור מצבים של קשר סיבתי בין העבודה לבין ליקוי גופני, כשאין "תאונה רבתי" וכשאין מחלת מקצוע. ובעניינה של התובעת נמצא שהיה ארוע תאונתי אחד שהוא בבחינת תאונת עבודה, כך שכאמור - אין צורך ליישם לגביה את תורת המיקרוטראומה). 22. על הנתבע לשלם לתובעת דמי פגיעה כדין בגין תקופת אי-הכושר שהיתה לתובעת בגין תאונת העבודה מיום 27/6/94. 23. על הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך - 500, 2 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר אם לא ישולמו עד ליום 15/3/99, יישאו הפרשי הצמדה וריבית, מיום 16/3/99 ועד התשלום בפועל. (בנוסף להוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 6/10/98). 24. כל אחד מן הצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30ימים מיום שפסק דין זה יומצא לו. הרמת משקלעמוד השדרהכאבי גב / בעיות גב