קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גירוש פלסטיני ממזרח ירושלים:   1. לפני עתירה בסוגיית איחוד משפחות, בגדרה הוגשה בקשה להארכת מועד תוקפו של צו ביניים שניתן ביום 25.3.02, האוסר את גירושו של העותר מס' 2 (להן: "העותר") מישראל עד לדיון בעתירתו לגופה ולמתן החלטה בה.   מסקנתי הנה, לאחר עיון בטענות הצדדים, כי דין העתירה להידחות.   הרקע: 2. העותרים נישאו זל"ז ביום 3.2.02 ומאז הם גרים בבית אבי הכלה במזרח ירושלים. רצונה של העותרת מס' 1, תושבת קבע ישראלית הגרה במזרח ירושלים כל חייה, היה להסדיר כחוק את מעמדו האזרחי של בעלה הטרי, נתין הרשות הפלסטינית, בישראל, ומשכך, פנתה למשיב ביום 4.3.02, על-מנת לתרגמו לכלל מציאות עובדתית. יוטעם, כי אליבא דעותרים הנם עומדים בכל התנאים הנחוצים להאצלת תושבות קבע על העותר וזאת - מיום נישואיהם.   3. לא-זו-אף-זו, בעתירתם צויין ייחוסו המכובד של העותר כרקע לבחירתו להימנע באופן מובהק מכל רבב של פעילות פלילית או ביטחונית, באופן המהווה ככל הנראה טעם לזירוז בקשתו לאיחוד משפחות.   טענות העותרים: 4. אין בפתרונו המוצע של המשיב משום מזור למצוקת העותרים, שכן הן שהייתו של העותר ורעייתו (העותרת 1) בשכם, הידועה במצבה הביטחוני המעורער, והן שהייתם המשותפת בירושלים המזרחית נוגדת וסותרת כאחד את הוראות החוק המעגנות אותה. המשיב נוקט כיום במדיניות של הקפאת בקשות לאיחוד משפחות, כמו זו בה עסקינן, באופן המאלץ את בני הזוג הטריים לחיי פיצול וניתוק ומביאם לכלל תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת.   5. ב"כ העותרים אף הציע לבית המשפט מספר חלופות, סבירות וראויות לטעמו, שיש בהן כדי לגבש את הפתרון האופטימלי למצב הקיים שנוצר: ראשית - דחיית ההחלטה בעתירה גופא עד לאחר מועד זימונם של העותרים למשרדי המשיב, תוך הותרת צו הביניים המכשיר את שהיית העותר בישראל עד אז על כנו; שנית - חיוב משולב של העותר הן בהתייצבות שבועית במשטרת ירושלים, לשם בדיקת כשירותו הביטחונית, והן בערבות כספית שתינתן על-ידי בני משפחתו; שלישית - הארכת תוקפו של צו הביניים המתיר את שהיית העותר בירושלים במידת הצורך עד גמר טיפול המשיב בבקשה לאיחוד משפחות.   עמדת המשיב: 6. אליבא דמשיב, יש לדחות העתירה לגופה. סימוכין לטענתו גיבש, שעה שלמעשה לא הוכח בפניו כי נחסמה בקשת העותרים מלכתחילה, כל שכן נוכח הזימון בו הם מחזיקים המקנה להם ולרבים כמותם מסלול דיוני מוגדר ופתוח. מגבלותיו המערכתיות הקיימות של המשיב, לרבות עומס היתר בו הוא נתון ומחסור בכוח אדם מיומן, אינן, לדידו, בחזקת ברכה או פרי יוזמתו אלא אילוצים שנכפו עליו, שעמם יש להתמודד. לא-זו-אף-זו, המשיב יוצא חוצץ נגד בקשת העותרים להציב את בית המשפט בחזקת "מקצר תורים", באופן הנוגד את מהותו ותפקידו. זאת ועוד, קביעת זימונם של העותרים לשימוע ליום 4.6.02 הנו, אליבא דמשיב, סביר ומייתר את הצורך בהתערבות בית המשפט. דיון: 7. לאור פנייתם למשיב ביום 4.3.02, מצויים העותרים ברשימת המתנה לטיפול משרדו, על-מנת שתיבדק בקשתם לאחוד משפחות לעומקה, על-פי התנאים הקבועים לפרוצדורה מעין זו ובהתאם להליך המדורג הרלוונטי לבקשות דנן. אמנם, בית המשפט ער לטענתם, כי הנם עומדים בתנאים הנחוצים לשם אישור בקשתם, אך יחד-עם-זאת אין הוא שם עצמו פוסק במקום בו נקבע לשם כך גוף מנהלי מוסמך, שטרם ערך כל בדיקה מהותית בסוגיה הנידונה.   8. אין חולק, כי שביתה במשרדי המשיב, ככל שהייתה קיימת כזו לתקופה מסויימת, מהווה חסם זמני המונע כל התקדמות בדיון בבקשתם, אלא ששביתה זו הסתיימה וזימון העותרים כאמור על-ידי המשיב לדיון בבקשתם ליום 4.6.02 אינו יכול לתרום במאומה לתחושת מצוקתם של העותרים, שעה שישוועו למתן פתרון מיידי לחוסר האונים אליו נקלעו. ויודגש, כי יש לשמר את ההבחנה העקרונית שבין מצוקתם הסובייקטיבית של העותרים, שאין איש מקל בה ראש ושיש בה במידה מרובה אף כדי להעציב, לבין מצוקת גוף מנהלי, שאין איש מברך עליה ושהנה נתון זמני אובייקטיבי עמו יש להתמודד באופן בוגר, שקול ואחראי. עצם קביעת מועד לטיפול בבקשה האמורה מתיישב יותר עם המסקנה, כי אכן בכוונת המשיב לטפל בה, כל עוד לא הוכח אחרת. הסבלנות הנדרשת מן העותרים אינם נחלתם הבלעדית, כי-אם משותפת היא לכל הפונים למשיב בבקשות מן הסוג דנן.   9. אכן, המצב הביטחוני בו מצויה מדינת ישראל אינו מאיר פניו לעותר בשעת הפרתו את החוק הפלילי, כל שכן נוכח עונשי המאסר בפועל המושתים בימים טרופים אלה על הנתפסים שוהים באופן בלתי חוקי בשטחי מדינת ישראל. היות והשלב הראשון בבדיקת הבקשה על-ידי המשיב קשור באופן הדוק לקטגוריות של סיווג ביטחוני והערכת מסוכנות העותר על-ידי הרשויות המוסמכות לכך, הרי שמן ההגיון יהא להניח, כי עומס יתר שנוצר בגין הגשת בקשות רבות מן הסוג דנן מחד-גיסא, וזמינות מוגבלת ביותר של המשאבים הבטחוניים הנדרשים לאישורן, כדרישת סף, המאיטה את תפוקתם בהקשר בו עסקינן מאידך-גיסא, יגזרו תוצאה בלתי נמנעת, ולו בשלב זה בלבד, של עיכוב בטיפול בבקשות על-ידי המשיב, קל וחומר נוכח מצוקתו האישית האמורה, המהווה כאמור מגבלה אובייקטיבית. התלות המבנית האמורה של המשיב בגורמים החיצוניים לו עשויה לפיכך לעכבו בביצוע משימתו גם ללא עוול בכפו.   10. הבקשה המאוחרת - החלופית - של העותר לשהייה בישראל עד למועד החלטת המשיב בעניינו, דינה אף היא להידחות מן הטעמים כלהלן: ראשית - מן הטעם המהותי, בגדרו אין בית המשפט נוטל על שכמו את הסיכון הכרוך במתן הכשר לשהייה בלתי חוקית בישראל, טרם תיבחן זו לגופה על-ידי הגורמים המוסמכים לכך. האצת בית המשפט בגורמי הבטחון, עת כורעים הם תחת נטל עבודתם, לשם זירוזו של הליך איחוד משפחות, לו אכן מוקנה כאמור ערך עצמאי ומעמד בתורת המוסר, אך יחד-עם-זאת יש לאזנו מול נסיבות העתים, לא רק שאינו רצוי, כי-אם אף פסול נוכח קשייה של הערכאה השיפוטית להתערב בסדרי עבודה ועדיפות ביטחוניים, כל שכן בהעדר ממצאים עובדתיים המורים על נקיטת סחבת בירוקרטית מכוונת על-ידי הרשות המנהלית; שנית - מן הטעם הפרוצדורלי, בגדרו לא צוינה מלכתחילה בקשה זו בגוף העתירה או בבקשה הנספחת לה, ו"הוכשרה" בגדר "שינוי חזית" אך בסיכומי המבקשים.   11. הבקשה לחרוג מעקרון השוויון וליתן סעד, ולו זמני בלבד, לבעלי אמצעים, ויכולת להפעלת כלים משפטיים לשם מימוש זכויותיהם, טקטיקה שאינה זמינה לכל ומשמעותה בקשה למתן עדיפות למבקשים על-פני אחרים, שתוכן בקשתם זהה לחלוטין לזו דנן, אינה צודקת או ראויה, קל וחומר עת המדובר במבקש בעל מעמד מיוחס לכאורה. הפעלת בית המשפט את סמכותו, לשם בריאת פתרון ספציפי, סביר ככל שיהא, למצוקתם האישית של העותרים, הגם שזו מייצגת תופעה כללית, תחטא לעיקרון השוויון ותהווה ראשית לתהליך מסוכן, בגדרו ישמש בית המשפט כציר עוקף רשות מנהלית, עד לכלל הצפתו בפניות מטעם "מתוסכליה", צודקים ככל שיהיו; קל וחומר עת עסקינן הן בפרוצדורה קיימת, שלא נטענה כלפיה אי-תקפות, והן במהות חסרה, קרי, הימצאות המשיב בשלב שטרם בדק והגיב לגוף הבקשה דנן, שעל-פי הגדרה נעדרת כל יכולת לבקרה. משכך, הרשות המנהלית היא שעליה רובצת החובה לספק ביד אזרחיה ונתיניה את מירב ומיטב הפתרונות האופטימליים למצוקות חייהם, באופן שיהא נתון לפיקוחו של בית המשפט, ואין לאפשר את הפיכתן של היוצרות.   12. לא-זו-אף-זו, לאור המצב הביטחוני הרגיש, על הרשויות הממונות על אישור הבקשה לנקוט משנה-זהירות, תוך הפעלתם הליך של בדיקה קפדנית שתניח את דעתם בדבר מסקנתם הסופית.   13. למעלה מן הצורך יוער, כי בית המשפט מקווה, שלמרות מצב הביניים הבלתי נסבל אליבא דעותרים, הרי שקרב היום בו יוכל המשיב לפעול בזריזות וביעילות יתר, על-מנת לטפל בבקשות מן הסוג דנן לשביעות רצונם של כל הנוגעים בדבר, ובכל מקרה אם השיהוי בטיפול יחרוג מן הסביר ויהיה בלתי מוצדק על-פניו ניתן יהיה לחדש הפנייה לבית המשפט.         התוצאה: 14. אשר-על-כן, דין העתירה להידחות וכך אני קובע. הצו הזמני שניתן ביום 25.3.02 אינו תקף עוד.   לאור נסיבות העניין ורגישותו אין צו להוצאות.ירושליםמזרח ירושליםפלסטינים