קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גירוש שוהים בלתי חוקיים לירדן: א.                  מהות העתירה   זה ערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, מתאריך 28.11.02 אשר דחה את בקשות המערערים מיום 21.11.02 ואישר את צווי המשמרות אשר הוצאו להם ללא שינויים.   ב.                  עובדות רלבנטיות המערערים הינם אזרחים ירדנים אשר שהו בישראל ללא אשרות בנות תוקף. אין מחלוקת שהם מיועדים לגירוש לירדן, ברם הרחקתם מישראל נמנעת בשל סירוב השלטונות הירדניים לאפשר את כניסתם ירדן באשר אין להם דרכון בר-תוקף; קונסול ירדן אינו מעונין להנפיק למוחזקים דרכונים או תעודות מעבר, ועל כל פנים הטיפול בנושא משתהה חודשים רבים. המערער מס. 1 נכנס מירדן לארץ בתאריך 19.10.99 לשטחי הגדה המערבית דרך מעבר אלנבי. הוא עבד בעבודות שונות ביפו. ביום 13.7.02 הוא נעצר , ועפ"י החלטת בית הדין מ - 21.8.02 הוא מוחזק מאז במשמורת.. המערער מס. 3 נכנס לישראל בשנת 1996 דרך מעבר שיח חוסיין. במשך שש שנים עבד באילת. ביום 4.7.02 נעצר, ומאז הוא מוחזק במשמורת. העתירה כנגד המערערים 2 ו - 4 נמחקה באשר בינתיים בעקבות מגעים דיפלומטיים בין ישראל לירדן הם הורחקו מהארץ.   ביום 21.11.02 עתרו המערערים, לאחר שנסיונות לקדם את ענינם להחזירם לירדן לא צלחו, ומאחר והם במשמורת למעלה מ - 60 יום, לבטל את צו המשמורת ולהורות על שחרורם בערבות. במסגרת הבקשה הם ציינו מקום בו הם עתידים להתגורר וכן התחייבו להמציא ערבות כספית ליציאתם מישראל. נקבע בהחלטת בית הדין: "יש לנהוג במידתיות ככל שמדובר בנטילת חירותם של אנשים. אולם במקרה שלפני המדובר במאבק המנהל הרבה מעבר ליכולות ולסמכויות המצומצמות שלי. קונסול ירדן - בשם מדינתו - מנהל מאבק עיקש שלא לאפשר לנתינים ירדניים להכנס אל תחום מדינתו. מאבק זה הינו חלק ממאבק רחב יותר - לכפות על מדינת ישראל להשאיר בתחומה ובתחומי השטחים אזרחים אשר להם זיקה לרשות הפלסטינאית. מדינת ישראל, מצידה, מבקשת להרחיק את המוחזקים לירדן, בהתאם לכללי הרחקה בינלאומיים. המדינה אף עשתה ועושה מאמצים כבירים על מנת לגרום לירדן לפתוח שעריה למוחזקים ולשכמותם. בהחלטתו בעמ"נ 171/02 מגידי נג'ר נ' מדינת ישראל מיום 16.7.02 קבע כב' השופט ע' מודריק כי:"זכותה לפי חוק של המדינה היא שלא להרשות הוספת תושבים ושוהים בלתי חוקיים בשטחי הרשות...כיוון שמתקיים חשש כבד שלא ניתן יהיה לממש את צו ההרחקה אין ברירה אלא להחזיק את המערער במעצר"...   בית הדין מוסיף כי אפילו אם היה הקונסול מנפיק להם מסמכים, אין הוא בדעה כי המוחזקים יוכלו לצאת מן הארץ במועד שייקבע, ועל כל הוא השתכנע כי המוחזקים לא יצאו מהארץ.   ג.                   ד י ו ן   הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 13ו לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 הקובע: "(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה ושהה שלא כדין בהתאם להוראות סעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:   (1)     השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו; (2)     השתכנע ממונה ביקרות הגבולות כי יצא מישאל בעצמו בתוך המועד שקבע לו, וכי לא יהיו קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע; (3)     השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה... (4)     הוא שוהה במשמורת יותר מ - 60 ימים ברציפות."   ב"כ המדינה גורסת כי אין מדינת ישראל רוצה לגרום להרחקה חד-צדדית של שוהים בלתי חוקיים לאור מצב היחסים העדין שבין ישראל לבין ירדן, וכי נעשים מאמצים להגיע להסדר ברמה זו או אחרת, ולראיה שניים מבין העותרים כבר הורחקו בימים האחרונים לירדן. מבחינה משפטית היא גורסת , אם הבנתי אותה כראוי,כי סעיף 13ו מאפשר שיקול דעת לממונה שלא לשחרר גם אם עברו 60 הימים הקבועים בס"ק (4) לעיל. בטענתה זו היא נסמכת על תחילת נוסחו של הסעיף בו נאמר כי הממונה "רשאי" לשחרר בערובה. בית הדין נתן , כנראה, את החלטתו ע"ס סעיף 13ו' (2). הוא לא ציין זאת מפורשות בהחלטה, (נספח א' לעתירה) ברם הדבר נובע מהנימוקים שצויינו בהחלטה קרי: שגם למועד שייקבע, לא יוכלו השוהים שלא כדין לצאת מהארץ.   סעיף 13 ו' לחוק הכניסה לישראל היה יכול להיות מנוסח בצורה טובה יותר, ברם מהותו ותוכנו ברורים. הסעיף מעניק לממונה שיקול דעת נורמטיבי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין. המחוקק מורה לממונה מתי הוא יעשה שימוש בשיקול הדעת שלו. הנחיות אלו של דרך, אופן ומהות שיקול הדעת נקבעו בסעיפים קטנים (1)(2)(3) לחוק. ס"ק 4 הינו נטע זר. אם נקרא אותו בצורה השוטפת בה קראנו את שאר הסעיפים הקטנים, נגיע לתוצאה אבסורדית, באשר זה הנוסח המתקבל: "לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלו: ...הוא שוהה במשמורת יותר מ - 60 ימים ברציפות".   ואם נחזור לרישא של הסעיף 13ו' ונקרא אותו בצורה שונה קרי:   כי לממונה על ביקורת הגבולות שיקול דעת לשחרר שוהה שלא כדין, אם עברו 60 יום ברציפות מהיום בו הוא שוהה במשמורת, אזי יש לבדוק האם הממונה עשה שימוש בשיקול דעת זה. שאלה נוספת היא, האם הממונה, שהוגבל בהפעלת שיקול הדעת שלו מכח הסעיפים הקטנים (1)(2)(3) לעיל, הינו חופשי מכל מגבלה כזו או אחרת, לאחר שעברו 60 ימים? כלומר האם הממונה יכול לשקול שיקולים, שלא מופיעים בחוק, לרבות אולי שיקולים הקשורים בפוליטיקה של מדינית ישראל? שיקולים שעולים מטיעוניה של ב"כ המדינה. ספק רב לי אם המחוקק , שסייג את שיקול הדעת של הממונה בדר"כ פרץ אותה לרווחה לאחר 60 יום, אולי אפילו מעבר לאמור בחוק. בדברי ההסבר לחוק מצינו כדלקמן": "סעיף זה קובע הסדר מפורט באשר לשחרור בערובה של שוהה שלא כדין. הסעיף מונה את העילות שרק בהתקיים אחת מהן קמה הסמכות לשקול שחרור בערובה. העילות כוללות מצבים שבהם ההחזקה במשמורת אינה נחוצה לשם הבטחת הגירוש. כאשר ממונה כיקורת הגבולות השתכנע כי השוהה שלא כדין יצא מישראל בעצמו במועד שנקבע לו, וכן מצבים שבהם השיחרור נדרש משיקולים הומניטריים שונים. כן נקבע העקרון כי מוחזק במשמורת ישוחרר בערובה אם הרחקתו מישראל מתעכבת זמן רב". (ה"ח תשס"א, 114).   במילים אחרות: הדרך הנכונה לקרוא את ס"ק 4 לסעיף 13ו' היא בנפרד לתנאי הפעלת שיקול הדעת של הממונה. הסעיף פשוט קובע כי לאחר תקופה של 60 יום, - יש לשחרר את השוהה. נראה שהמחוקק יצא מנקודת ההנחה כי אם בתקופה זו לא הצליחה המדינה להרחיק את השוהה, יש לאזן בין זכותו לגופו, ולחופשו, לבין זכות המדינה להרחיק ממנה אנשים שהיא אינה קולטת אותם במודע. אשר על כן אני קובעת כדלקמן: לאחר קבלת התחייבות של השוהים לגור במקומות בהם הם התחייבו לגור ושאת כתובותיהם מסרו, (כמפורט בהודעה לבית הדין)ולאחר קבלת ערבות במזומן או ערבות בנקאית לכך שבהגיע המועד השוהים יתייצבו לצורך הרחקה במקום ובמועד שייקבע ע"י המדינה, וזאת בגובה של 50,000 ₪ לכל אחד מהם, ניתן יהיה לשחרר את העוררים. חלק מתנאי השחרור יהיו שעליהם להתיצב פעם ביום בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריהם.משרד הפניםירדןשוהה בלתי חוקי