דחיית עתירה לקיום דיון נוסף

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית עתירה לקיום דיון נוסף: 1. זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין בע"א 10960/05 ובערעור הקשור אליו, שניתן מפי כבוד השופטים א' גרוניס, א' חיות וח' מלצר. ענייננו בפרשיה סבוכה, עובדתית ומשפטית, אשר נדונה במסגרת הליכים שונים זה עשרות שנים. לפיכך יובאו כאן פרטיה בתמצית, וככל שהם נוגעים לעתירה לדיון נוסף. בשנת 1926 כרתו שלושה גורמים הסכם שיתוף ביחס לרכישת קרקע. ההסכם נכרת בין האחים שלמה ורחמים משיח (להלן ביחד: משיח), יהודה בן יוסף (להלן: בן יוסף) והאחים מאיר ואברהם בלומנטל (להלן ביחד: בלומנטל). בהסכם נקבע כי לכל אחד משלוש קבוצות השותפים "יהיה שייך" שליש מן הקרקע ושליש מן הרווחים שיופקו ממנה. שתי הוראות נוספות הרלוונטיות לענייננו הן כי השטר יירשם על שם בלומנטל בלבד וכי בחלוף שלוש שנים הוא יהיה רשאי למכור את הקרקע ללא הסכמת השותפים האחרים, ואף בהפסד. כעבור עשרות שנים, ובמסגרת הליכי הסדר, נרשמה הבעלות בקרקע על שם של יורשי עיזבון בלומנטל. בעוד הליכי ההסדר מתנהלים, מכרו יורשי בלומנטל את הקרקע לזוננפלד, בהסכם שתוקפו הותנה בכך שהתנגדויות שהוגשו במסגרת הליך ההסדר יידחו, והקרקע תירשם על שם בלומנטל (להלן: הסכם המכר). בהסכם המכר התחייב זוננפלד להוציא את ההוצאות ולבצע את הפעולות הדרושות לשם הגנה על זכויותיו של עיזבון בלומנטל במסגרת הליכי ההסדר. 2. בתביעה שניהלו יורשי בן יוסף כנגד יורשי בלומנטל וכנגד זוננפלד טענו הם לזכויות בקרקע וכן טענו כי יש להצהיר על הסכם המכר כבטל. יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את בקשת יורשי משיח להצטרף כצד לתביעה, ואולם בית המשפט העליון צירף אותם כצד לערעורים ודן גם בזכויותיהם. סופו של דבר, בית המשפט העליון קבע בפסק-הדין כי בלומנטל שימש כנאמן עבור בן יוסף ומשיח וכי הסכם השיתוף התיר לו למכור את הקרקע (בחלוף שלוש שנים מרכישתה) על דעת עצמו, אף בהפסד. עוד דן בית המשפט בשאלה אם במכירת הקרקע הפר בלומנטל את חובותיו כנאמן - וזאת כיוון שלא הודיע ליורשי בן יוסף ומשיח על המכירה ולא העביר להם את חלקם בכספים שנתקבלו מזוננפלד, וכן כיוון שמחיר הקרקע לפי הסכם השיתוף היה נמוך ביותר (בהשוואה להערכתו של שמאי מכריע). בית המשפט העליון קבע כי בעצם כריתת ההסכם לא הפרו יורשי בלומנטל את חובת הנאמנות והוסיף כי "לא נטען - ובכל מקרה, לא הוכח - כי הסכם המכר הוא עסקה למראית עין, או שנועד רק למלט את הנכס מידי יורשי בן יוסף ומשיח... או שהתמורה הנקובה בהסכם איננה משקפת את התמורה האמיתית ששולמה". בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי תוכן העסקה בין בלומנטל לבין זוננפלד הוא לגיטימי. מנגד, בית המשפט העליון קבע כי יורשי בלומנטל הפרו את חובת הנאמנות שחבו בה בכך שלא הודיעו ליורשי השותפים האחרים על המכירה ולא שיתפו אותם בהכנסות ממנה. חרף זאת קבע בית המשפט העליון כי הפיתרון הראוי להפרה זו אינו בביטול הסכם המכר אלא בהטלת חובה על יורשי בלומנטל לשלם ליורשי בן יוסף ומשיח את חלקם בהכנסות ממכירת הקרקע, וזאת כתנאי לתקפו של הסכם המכר ולהשלמת העסקה מכוחו. בית המשפט העליון ציין כי זוננפלד היה מודע לטענות בדבר קיומם של שותפים נוספים בקרקע וכי משום כך מוצדק להכפיף את זכויותיו לפי הסכם המכר לזכותם של יורשי בן יוסף ומשיח לקבל את חלקם בהכנסות ממכירת הנכס. הכרעות אלה של בית המשפט עוגנו בהוראות סעיף 14 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, המעניק לבית המשפט שיקול דעת בשאלה אם לבטל פעולה של נאמן שנעשתה תוך הפרת חובת הנאמנות, מקום בו הצד השלישי ידע (בכוח או בפועל) על ההפרה. 3. העותרים, הם יורשי משיח, טוענים כי בפסק-הדין נקבעה הלכה שלפיה פעולה משפטית של נאמן, הנעשית בחוסר תום לב, יכולה להיחשב כפעולה שאין בה הפרה של חובת הנאמנות; וכי אף אם צד שלישי שיתף פעולה עם הנאמן בהתנהגות חסרת תום לב כאמור, אין הדבר גורר בהכרח בטלות של הפעולה המשפטית. העותרים סבורים כי גם פעולה שנעשתה במסגרת סמכויותיו של הנאמן עשויה להיחשב כהפרת חובת הנאמנות, אם נעשתה בחוסר תום לב. עוד סבורים העותרים כי פסק-הדין עומד בניגוד לכלל שנקבע, כך לפי עמדתם, בפסיקה, והוא כי ניתן ליתן תוקף לעסקה שהתבצעה תוך הפרת חובת הנאמנות רק אם צד שלישי רכש את הנכס בתום לב ובתמורה. על-כן מבקשים העותרים כי תיקבע הלכה ברורה ולפיה כל עסקה שנגועה בחוסר תום לב מצד הנאמן ומצידו של הצד השלישי גם יחד - דינה להתבטל. 4. זוננפלד, הוא המשיב 1, סבור כי יש לדחות את העתירה משלא מתקיימת עילה ל"ערעור שני", כדבריו. המשיבים 3-2, הם עיזבונות האחים בלומנפלד, טוענים כי התנהגותם כלל לא הייתה נגועה בחוסר תום לב, וכי נאלצו למכור את הקרקע במחיר שבו נמכרה עקב הצורך לממן את הליכי ההסדר. עוד הם טוענים כי לא מתקיימת במקרה זה אחת העילות הקבועות בחוק לקיום דיון נוסף. 5. דין העתירה להידחות. בפסק-הדין לא נקבעה הלכה כללית כלשהי באשר ליחס שבין הפרת חובת תום הלב לבין הפרת חובת הנאמנות. בפסק-הדין נקבע כי בלומנטל היה רשאי למכור את הזכויות בקרקע בהתאם להסכם שהסדיר את זכויות הצדדים השונים וכי חוסר תום ליבו והפרת חובת הנאמנות מצידו התבטאו רק בכך שלא הודיע לעותרים על המכירה ולא שיתף אותם בהכנסות ממנה. התרופה להפרת חובת הנאמנות, לפי סעיף 14 לחוק הנאמנות, אינה בטלות אוטומטית של הפעולות המפרות. על-כן הפעיל בית המשפט את שיקול הדעת הנתון לו, וקבע את התרופה הראויה במקרה זה. ודוק: לשונו המפורשת של סעיף 14 האמור היא הקובעת כי גם מקום בו הצד השלישי שיתף פעולה עם הנאמן בהתנהגות המפרה את חובת הנאמנות, אין הדבר גורר בהכרח את בטלות הפעולה שנעשתה: 14. פעולה שנעשתה בהפרת חובת הנאמנות והצד השלישי ידע או היה עליו לדעת על ההפרה, או שנעשתה ללא תמורה, רשאי בית המשפט לבטלה... [ההדגשה הוספה] 6. בית המשפט לא נדרש בפסק-הדין לשאלה הכללית, אם פעולה שנעשתה במסגרת סמכויותיו של הנאמן עשויה, בנסיבות המתאימות, להיחשב כהפרת חובת הנאמנות. במקרה זה נקבע כי בעצם המכירה לא נפל פגם, שכן לא נטען ולא הוכח כי המכירה הייתה למראית עין בלבד, או שנועדה למלט את הנכס מידי יורשי השותפים האחרים או שהתמורה הנקובה בהסכם המכר לא הייתה התמורה ששולמה למעשה. כפי שנאמר לא פעם, "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן, תק-על 2002(3) 585). וכך - לא היה בפסק-הדין נשוא העתירה. עיינתי בפסיקה שאליה הפנו העותרים (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994)) ולא מצאתי כי נקבעה בה הלכה הסותרת את פסק-הדין נשוא העתירה. אדרבה, באותו מקרה נקבע דווקא כי מסעיף 14 לחוק הנאמנות "עולה שבית המשפט רשאי (ולא חייב) לבטל עסקה, אם הקונה 'ידע או היה צריך לדעת' שמדובר בפעולה הנעשית תוך הפרת חובת הנאמנות" (עניין וואלס, פס' 15). עוד נכתב שם כי לעסקה שהתבצעה תוך הפרת חובת הנאמנות יהיה תוקף אם צד שלישי רכש את הנכס בתום לב ובתמורה. מכך אין ללמוד כי זהו המקרה היחיד בו יהיה תוקף לעסקה כאמור. המסקנה היא כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, ואין מקום לקיים דיון נוסף בפסק-הדין. אשר-על-כן, העתירה נדחית. דיון נוסףדיון