הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד בבית הדין לעבודה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד להגשת ערעור שכנגד: .1 בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דן בתביעת המשיבים נגד המבקשת. תביעתם של המשיבים 1, 2נתקבלה והמבקשת חוייבה לשלם להם פיצויי פיטורים ותביעתם של יתר המשיבים נדחתה. פסק הדין ניתן ביום 31.8.97ונמסר למבקשת ביום .11.9.97 .2 המשיבים הגישו ערעור על פסק הדין ביום .5.10.97הראשונים על כי לא נפסקו להם פיצויי הלנה והאחרים על דחיית תביעתם. העתק מכתב הערעור נמסר לב"כ המבקשת ביום 26.10.97וזו הגישה ערעור שכנגד ביום .3.11.97 .3 הבקשה שלפני הנה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין או לראות בערעור שכנגד שהוגש כערעור. בסיפא של הבקשה עותרת המבקשת לאפשר לה "לתקוף" (כלשונה) במסגרת הערעור שכנגד גם נושאים שלא הועלו בערעור. דיון בבקשה זו אינו נתון לסמכותי. .4 הנימוקים והטענות לבקשה עולים מן הבקשה ומתצהירה של ב"כ המבקשת כלהלן:ו- א. המבקשת התכוונה לערער על חלק מפסק הדין בו זכו שני המשיבים הראשונים אך לאחר שיקול החליטה שלא להגישו אלא אם כן יגישו המשיבים מצדם ערעור; ב. ב"כ המבקשת ביררה במזכירות בית הדין ביום האחרון שנועד להגשת ערעור וביום שלאחריו אם המשיבים הגישו ערעור ונענתה כי לא הוגש ערעור. בדיעבד התברר לה "כי ניתנה הארכת מועדים בגין העיצומים שנתקיימו בביה"ד הנכבד"; ג. בחג הסוכות שהתה ב"כ המבקשת עם משפחתה בחו"ל. .5 יובהר כי בפי ב"כ המשיבים אין טענות בענין המועד בו הוגש הערעור שכנגד. לפיכך, עוסקת החלטה זו בנושא הארכת המועד להגשת ערעור ותו לא. .6 במהלך הדיון נימקה ב"כ המבקשת את הבקשה כלהלן:נ- א. הטעייה ע"י בימ"ש הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד; ב. הליך תלוי ועומד מהווה טעם מיוחד להארכת המועד; ג. נושא הערעור הוא בעל חשיבות. ביה"ד האזורי הפלה בין שני המערערים לבין האחרים ויש להביא את הנושא להכרעת בית הדין הארצי; ד. למבקשת סיכויים להצליח בערעור; ה. בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1997היה קשה לעבוד עם המשרדים באופן סדיר בגלל שביתת העובדים ועקב החגים; ו. יש מקום לנקוט גישה סלחנית. .7 ב"כ המשיבים מתנגד לבקשה ואלה נימוקיו:ב- א. תצהירה של ב"כ המבקשת אינו מפורט דיו, לדוגמא: לא צויין בו שמו של עובד בית הדין אשר עמו נעשה הברור ולא צורף רישום השיחה; ב. האיחור הנו עד 25.11.97ולא כפי שציינה ב"כ המבקשת עד 3.11.97, זהו איחור גדול; ג. העיצומים שננקטו בבית הדין אינם רלבנטיים; ד. תשובת המזכירות בענין אי הגשת ערעור, אין בה משום הטעייה ע"י בית משפט ומכל מקום מאז שפסקה הטעות היה על המבקשת לפעול ללא דיחוי; ה. אין סיכויים למבקשת להצליח בערעור, אם יוגש. .8 פסק הדין נמסר למבקשת ביום 11.9.97, לרשותה עמדו 30יום להגשת ערעור. המועד האחרון היה ביום .12.10.97אם אביא בחשבון את העיצומים שננקטו בבתי המשפט עד 15.9.97, נדחה המועד האחרון ליום .15.10.97 לענין הגשת ערעור אין מקום לשקול את המועד בו הוגש הערעור שכנגד כפי שאין צורך לשקול את מועד הגשת הערעור ע"י המשיבים, שאגב הגישוהו במועד וללא קשר לעיצומים שהיו (כנרמז ע"י ב"כ המבקשת בפיסקה 8בבקשה). .9 חרף עמדתו של ב"כ המשיבים, נכון אני לקבל את גירסתה של ב"כ המבקשת לפיה נאמר לה ע"י מזכירות בית הדין ביום 6.10.97כי לא הוגש ערעור. הקושי לברר זאת לדברי ב"כ המבקשת, מקורו בחגים שהיו סמוך למועד האמור ובעיצומים שננקטו, ואולם היה עליה להביא בשיקוליה גם אפשרות שעקב אותן סיבות יאותרו מאוחר יותר ערעורים "שהוגשו" ושטרם נרשמו, כפי שאירע ככל הנראה, שאם לא כן, הרי המזכירות היתה משיבה בחיוב לשאלה אם הוגש ערעור. דומה שהיה צורך לנקוט זהירות ולברר אם הוגש ערעור סמוך למועד האחרון שעל המבקשת מותר היה להגישו וכך לכלכל את צעדיה. יובהר, שב"כ המבקשת לא פנתה אל ב"כ המשיבים כדי לברר אם הוגש ערעור ועל כן ברור שהאחרון לא יצר רושם שאין בכוונתו לערער. מכאן שההפנייה אל ב"ש 230/86עוזי עצמון נגד מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 353, אין בה כדי להועיל למבקשת. .10 אין חולק כי טעות של עורך דין אינה יכולה לשמש כטעם מיוחד להארכת המועד. עם זאת, טעות של בית הדין שגרמה להטעיית עורך דין, מוכרת כטעם מיוחד. האם תשובת מזכירות בית הדין מיום 6.10.97שלא הוגש ערעור היא בבחינת הטעייה ע"י בית הדין? כבר הזכרתי קודם שהיה על ב"כ המבקשת לנקוט זהירות ולברר ביתר יסודיות ובמועד אחר את שאלת הגשת הערעור ע"י המשיבים. מעבר לכך, אין לומר שב"כ המבקשת הוטעתה ע"י בית הדין. טעות של צד שנגרמה ע"י טעות של בית משפט יכולה לקרות כאשר למשל בפסק דין נקבע מועד של 30יום להגשת רשות ערעור כאשר המועד הוא 15יום (המ' 58/155יעקב בואנוס ואח' נגד גבריאל, פ"ד י"ב 845). זוהי טעות ששורשה הוא בגוף פסק הדין וצד הוטעה לחשוב שלרשותו 30יום תחת 15 יום. דוגמא אחרת לטעות כזו היא כאשר מוגשת תביעה (בה ייצגה ב"כ המבקשת כאן את התובעת שם( המכילה שתי עתירות. כספית והצהרתית, ולאחר מכן מוגשת בקשה נפרדת לסעד זמני. הצדדים מגיעים להסכם המכסה את הסעד ההצהרתי בתביעה וממילא גם את הבקשה אך בהסכם הפשרה שהוגש, צויין מספר התיק העיקרי ובית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכם וכך התיק נסגר עת העילה הכספית טרם נדונה. נפסק כי בית הדין תרם לטעותה של התובעת דשם (דב"ע נה/141- 13ד"ר צילה שניידר - המועצה האזורית מעלה יוסף, לא פורסם). לעניות דעתי, אין לראות בבירור שנעשה ובתוצאתו, הטעייה ע"י בית הדין. .11הלכה היא שקיומו של הליך תלוי ועומד לפני בית הדין מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הליך אחר. ב"כ המבקשת סומכת על הלכה זו ומפנה אל הפסיקה: ב"ש 1186/89איליט בע"מ ואח' נגד אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ ואח' וכן בש"א 356/98שמעונה בריק נגד בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) .22 לדבריה, לא יגרם עיכוב או עינוי דין לצדדים ואין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר שהוגש באיחור. עד שאתייחס לפסיקה אומר שאין לקבל את הטיעון כפשוטו. ידוע שיש אשר דיון בבית המשפט או בבית הדין מתעכב זמן רב עד אשר מגיע תורו. אין זה מתקבל על הדעת לקבל טענה גורפת שכל עוד ההליך תלוי ועומד ניתן להגיש הליך אחר ע"י הצד שכנגד בלא שתתברר הסיבה לאיחור, רק משום שמדובר בהליך תלוי ועומד ושלא יגרם עיכוב. לא בכדי נקבעו מועדים להגשת הליכים ובמיוחד כאשר מדובר בערעור שכנגד. אם לא תאמר כן, עלול להווצר מצב שכל עוד לא החל הדיון בערעור, נמצא המשיב בן חורין להגיש ערעור שכנגד בכל עת רק משום שההליך תלוי ועומד. .12כשתלוי ועומד ערעור לפני בית הדין באותו ענין, יכולה עובדה זו לשמש טעם מיוחר להארכת מועד שהוחמץ (המ' 56/132לוי נ' מורגנשטיין פ"ד י' 1291). טעמה של ההלכה הוא שאם ממילא ענין מסויים תלוי ועומד לפני בית הדין וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר אשר נסב על אותו ענין והוגש באיחור. על בית הדין לבחון אם אכן מדובר באותו ענין, במובן הצר, ויימנע מלאפשר הגשת הליך אחר, שמטרתו להרחיב את יריעת ההתדיינות התלויה ועומדת (ב"ש 475/82אורט בע"מ נ' חינגלי ואח’, פ"ד לז(1) 362). בהלכה המקורית (המ' 56/132הנ"ל) הוארך המועד עת היה תלוי ועומד ערעור, ובית הדין נתבקש לצרף אליו גם ערעור על החלטת ביניים. בענין אחר, הוגש ערעור ע"י שניים מתוך שלושה תובעים והשלישי ביקש להגיש ערעור ונענה. בית המשפט העליון נימק את ההחלטה בכך "שבדונו בערעור יתן את דעתו גם על זכויותיהם וחבויותיהם של כל הצדדים" (המ' 133/62בן דרור ואח' נ' מריח, פ"ד טז' 869). במקום אחר שהעלתה ב"כ המבקשת (פס"ד אלקו הנ"ל) הוארך המועד מן הטעם שתלוי ועומד ערעור, כאשר הוגשה בקשה לרשות ערעור (בענין בוררות) כדי להבטיח שאם היתה דרושה הגשת בקשה כאמור לצורך הגשת הערעור אשר היה תלוי ועומד, אכן תהיה לפני בית משפט בקשה כגון זו. עם זאת, הלכה זו אינה מחייבת בכל המקרים. על בית הדין לשקול כל מקרה ומקרה ונסיבותיו, שכן אחרת יוצא שמערער שכנגד יוכל להגיש את ערעורו בכל שלב עד למועד הדיון בערעור. בכך ייעשה סדר הדין פלסתר; "לא בכך חפץ בית המשפט ולא לכך התכוון בהלכה האמורה (המ' 56/132מ.מ.) כוונתה המעשית היא, אם אכן קיימת סיבה סבירה לאיחור, גם אם סיבה זו אינה מתעלה ל'טעם מיוחד', יכול בית המשפט לראות בעובדה שערעור באותו ענין תלוי ועומד באותו בית משפט 'טעם מיוחד' להארכת המועד". (המ' 78/359פלקון ואח' נ' שם טוב כהן ואח’, פ"ד לב(2) 401). סיבה סבירה לאיחור לא ניתנה, ומכל מקום לא נחה דעתי מן הנימוק שהועלה. לא למותר לציין כי בפסק הדין שמעונה בריק הנ"ל, נקבע כי כאשר מדובר בהליך תלוי ועומד הכוונה היא במפורש לעניינים אשר מהווים חלק "מההתדיינות הקיימת" ובהליכים משפטיים באותו ענין. והרי בערעור שכנגד מוגבל מגישו בכך שהוא לא יורשה להעלות ענין שונה בתכלית מן הערעור עצמו. .13האם הנושא הנו בעל חשיבות ציבורית? קראתי את פסק הדין ובלי לפגוע כהוא זה בחשיבותו בעיני הצדדים, לא מצאתי שמדובר במקרה חריג המתעלה לדרגת חשיבות שתצדיק סטיה ממקרים שגרתיים מבחינה משפטית. לא הייתי אומר שמדובר בחשיבות כללית וציבורית מיוחדת של שאלה או של הלכה השנויה במחלוקת (ע"א 232/60עבורך בע"מ ואח' נגד אברהם וורמן, פ"ד י"ד, 158). נימוק זה אין בו כדי לסייע למבקשת. .14סיכויים להצליח בערעור. ב"כ המבקשת הפנתה לפס"ד נז/32- 3יונס מוחמד רוסמי - פלקו בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 8.9.97) וטענה כי לאור האמור בו, יש למבקשת סיכויים להצליח בערעור. השאלה של ניתוק יחסי העבודה עקב סגר או עוצר של עובדי השטחים, נדונה לא אחת בבית הדין הארצי. בפסיקה נקבע בדרך כלל שאין סיכול חוזה אך יוחסה אחריות כבדת משקל ליוזמות שנקטו, אם נקטו, המעסיקים. בהחלטתי בענין הפקדת ערובה (תיק 390-9/97), ציינתי כי המבקשת פעלה אצל הרשויות המוסמכות לשם חידוש היתרי העבודה של המשיבים (פיסקה 14בהחלטה). עם זאת, קבע בית הדין האזורי כי היה בידי המבקשת לפעול ביתר שאת לפחות לגבי חלק מן המשיבים שזכו בתביעה ואשר בגינם אומרת המבקשת להגיש ערעור (פיסקאות 49ו- 50של פסק הדין). על פני הדברים ולכאורה, לא אוכל לקבוע כי טובים סיכויי המבקשת להצליח בערעור ובכלל, זהו נימוק שבית הדין רשאי להביאו בחשבון אך אינו חייב לעשות כן (דב"ע נה/53- 9רחל רביניאן - הסתדרות מדיצינית הדסה ואח’, לא פורסם). גם נימוק זה אינו מסייע למבקשת. .15 העיצומים שננקטו ע"י בית הדין לעבודה נמשכו מיום 1.9.97עד .15.9.97נתון זה לא היה צריך להפריע למבקשת להתחיל להערך להגשת ערעור, אף אם היא התכוונה להגישו רק אם המשיבים יגישו ערעור. מכל מקום, לימים הספורים של העיצומים שחפפו את שלושת הימים שעמדו לרשות המבקשת (אשר קיבלה כזכור את פסק הדין ביום 11.9.97) אין השפעה מכרעת על האיחור. אשר לחגים - במזכירות בית הדין הזה היה כל ימות החג תורן, אשר אחד מתפקידיו הוא לקבל ערעורים. אם כן, גם החגים לא היוו אבן נגף להגשת ערעור במועד. .16 אשר למידת האיחור - אין לקבל את טענת המבקשת שיש לראות במועד הגשת הערעור שכנגד כמועד להגשת הבקשה להארכת המועד. הבקשה שלפני הוגשה ביום 25.11.97וזהו איחור ניכר שאינו פועל לזכות המבקשת. .17 ולבסוף, עותרת ב"כ המבקשת לנקוט גישה סלחנית. גישה סלחנית היתה מועילה. למבקשת רק אילו הצליחה להוכיח כי הסיבה לעיכוב מקורה לפחות בחלקה בנסיבות חיצוניות שהן מחוץ לשליטתה (דב"ע נג/95- 9אליעזר גת - הבנק הבינלאומי הראשון, פד"ע כ"ה 552, 557). משלא הוכח כך, אין מקום לנקוט גישה סלחנית. .18 משלא שוכנעתי שקיימים טעמים מיוחדים להארכת המועד, עלי לדחות את הבקשה. כבבקשה הקודמת (390-9/97), גם בזו - אין צו להוצאות, וצר לי על העיכוב במתן ההחלטה שכן התיק הובא אל שולחני ביום 6.4.98(ימים ספורים לפני חג הפסח). הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור שכנגדערעורבית הדין לעבודה