קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת תביעה יום אחד לאחר ההתיישנות / הגשת תביעה אחרי 7 שנים ויום: בתביעה זו, שהוגשה לבית המשפט ביום 23.1.92, עותר התובע לקבלת פיצויים עקב תאונת דרכים בה נפגע שבע שנים ויום(!) קודם לכן (ב-22.1.85). הנתבעים אינם מתכחשים לחובתם לפצות את התובע על נזקי התאונה, ואולם הם מכחישים את טענתו שהם חייבים לפצותו על נזקי מחלת נפש ממנה הוא סובל. לטענתם מחלת נפש זו פרצה עוד קודם לתאונה וללא קשר לתאונה. נחה דעתי שהכחשה זו של הנתבעים בדין יסודה, וכי התובע מנסה לתלות בתאונה, שלא כדין ובמרמה, את האשם לתחלואיו הנפשיים. העד הראשון שהעיד מטעם התובע הוא ד"ר מחמוד סוויל. הוא סיפר (עמ' 1) שהוא בדק את התובע בינואר 1985, ונוכח מצבו הנפשי הקשה העבירו לבית-חולים פסיכיאטרי בבית לחם. בפני עד זה הוצג מכתב שהוא כתב (מסמך "א" בתיק בית החולים ת/1). תאריך מכתב זה הוא .11.3.85 מסתבר שהמכתב הופנה לבית-החולים ובו כותב העד שהתובע טופל על-ידו חמישה חודשים קודם לכן, היינו בנובמבר 1984, היינו כחודשיים לפני התאונה. העולה ממכתב זה הוא שהמחלה שהתובע קובל עליה התגלתה והיתה בטיפול כבר לפני התאונה. כדי "לאיין" מסקנה זו, נשאל התובע מה יש לו לאמר על רישום זה, והוא השיב בתחילה בצורה מוחלטת שהאמור במכתב הוא טעות. זכרונו של העד ביום מתן עדותו (11.1.96) על כך שטעה אחד עשר שנים(!) קודם לכן נראתה לי מוזרה, ואני שאלתיו הכיצד הוא יכול לזכור היום שהוא טעה אז. רק אז השיב העד "אינני יודע אם זו טעות או לא טעות". בתשובה נוספת זו מקופלת באופן ברור הודאה שתשובתו המוחלטת הקודמת, לפיה הרישום נעשה בטעות, היא תשובה שאיננה אמת. אולם בכך לא סגי. ברור שאי אמת זו לא נאמרה בהסח הדעת, אלא היא פרי תכנון מוקדם שהתובע היה צד לו. אין כל סיבה שרופא לא יכתוב בזמן אמת את העובדות כהווייתן, וד"ר סוויל אכן רשם את העובדות כהווייתן. הנסיון שנעשה להניעו להעיד שמדובר בטעות ברישום הוא מעשה חמור, וחבל שנעשה. תניא דמסייע למסקנה הברורה בדבר הנסיון שנעשה להטעות את בית המשפט, בכל הנוגע לקשר שבין המחלה לתאונה, מצויה בדברים נוספים שאמר ד"ר סוויל. הוא אמר (עמ' 2) שבזמן אמת הוא כלל לא ידע שהתובע נפגע בתאונת דרכים. לדבריו "לראשונה סיפרו לי על כך לפני כשנה" (עמ' 2). מעובדה זו עולה באופן ברור שבזמן אמת לא עלה על דעת איש לספר לרופא שיש קשר בין המחלה לתאונה, שהרי המחלה פרצה לפני התאונה. טיפולו של הרופא בתובע היה טיפול במחלה שפרצה ללא קשר לתאונה, וכאמור הוא לא ידע כלל על התאונה עד "לפני שנה", היינו עד עשר שנים(!) לאחר שטיפל בו. היה די בכך כדי לדחות את התביעה שנתפרה בחבלים גסים של אי אמת. עם זאת, אוסיף בבחינת למעלה מהצריך, שכל החומר האחר שבתיק מוליך לאותה מסקנה. התובע נסע לארה"ב מספר חודשים לאחר התאונה ושהה שם אצל אחיו מספר שנים. במהלך שנים אלו הוא טופל על- ידי מוסדות רפואיים שונים עקב מחלת הנפש שלו. לפי מראה עיניים (א/1), וגם לפי עדות מומחית בית המשפט (ד"ר רימונה דורסט), נעשו שם רישומים רבים מאוד ומפורטים מאוד. חרף זאת אין אינדיקציה באף רישום לזיקה או קשר בין מחלת הנפש של התובע לבין התאונה. אם בכלל מוזכרת התאונה באותם רישומים (ורישום זה הוא נדיר יחסית), הרי שהתאונה מוזכרת כארוע כרונולוגי ולא כארוע שיש זיקה או קשר בינו לבין המחלה. גם ד"ר דורסט, מומחית בית המשפט, כתבה בחוות דעתה שאין זיקה או קשר סיבתי בין מחלת הנפש של התובע (סכיזופרניה) לבין התאונה. ד"ר דורסט נחקרה חקירה נגדית ארוכה מאוד, ועמדה על דעתה באופן נחרץ. היא סיפרה שמחלת נפש זו פורצת ברוב המקרים בקבוצת גילאים מוגדרת שהתובע, בגילו אז, נמנה עליה. ועוד היא סיפרה שמחלה זו מתאפיינת כמעט בכל המקרים בכך שהיא פורצת ללא סיבה חיצונית, ומכל מקום היא איננה נובעת ברוב המכריע של המקרים מחבלות שנחבל הלוקה בה, ובאף מקרה לא עקב חבלות קלות כל-כך כפי שנחבל התובע בתאונה נשוא הליך זה. בענייננו התובע שולח לביתו לאחר התאונה, זאת לאחר שנבדק בבית החולים ולאחר שהתלונן על חבלות קלות במספר מקומות בגופו, ואולם חבלה או מכה בראש לא נמנו על מקומות אלו. גם הודעה שנמסרה במשטרה עוד בטרם פנה התובע לבית החולים תואמת את רישומי בית החולים. כאמור, אין סכיזופרניה פורצת מחבלה כל-כך קטנה ובלתי משמעותית. בפני ד"ר דורסט הוצגו פרופוזיציות לפיהן פטירת אביו, אונס שבוצע באחותו שנים רבות קודם לכן, או אח שנפטר שנים עוד יותר רבות קודם לכן, הם שגרמו לכך שחבלה קלה כל-כך תתפתח למחלה קשה כל-כך, וד"ר דורסט העידה שהדבר איננו אפשרי. צריך אמנם לציין את הידוע לכל, ושגם ד"ר דורסט ציינה אותו, שאין ברפואה מצב אבסולוטי של "לא יתכן". הכל יתכן ברפואה, ואפילו נטילת אספירין יכולה לגרום למוות. ואולם בכפוף לכך ובמקרה זה, היתה ד"ר דורסט נחרצת בדעתה שאין קשר בין המחלה לתאונה, ושההתפתחות של המחלה, כפי שהיא קיימת מאז פרצה ועד היום, היא קלסית (עמ' 11). עדי התביעה התאפיינו באמירת אי אמת לא רק בענין שכבר נדון על-ידי. אינני רוצה למנות כרוכל את כל "אי האמיתות". אומר רק שבמסגרת הנסיון שנעשה להציג את התובע כמי שעבד לפני התאונה באופן סדיר ומלא, נפלו "שיבושים" ואי התאמות בין דברי העדים בינם לבין עצמם, ובין דברי האחד בהשוואה לדברי אחרים. גיסו של התובע, עת/4, סיפר, כדוגמא בלבד, שהוא העסיקו מאז שנת 1981בהובלת אבנים. התובע פרק אותם ממשאיות העד. עבודה זו היתה 3- 2ימים בשבוע, ואולם היו שבועות שלא היתה עבודה. כל פעם נמשכה העבודה לא יותר מ- 4- 3שעות. לדברי העד הוא מצא את התובע בביתו בשעות היום, כל אימת שנזקק לו. דווקא מעדות זו מסתבר שהנסיון שנעשה על-ידי התובע, אמו וגיסו האחר (עת/5) להציג את התובע כמי שעבד באופן סדיר, איננה נכונה. מסתבר שבשעות היום התובע היה בביתו, וגיסו מצא אותו שם כשנזקק לו לפריקת אבנים. גיסו האחר של התובע (עת/5) סיפר שכששה חודשים לפני התאונה עבד התובע, בחלק מהזמן, עם גיסו. עם העד עבד התובע, לדבריו, עשרה ימים, כל זאת ללא תשלום. בחינת כלל הראיות מותירה את הרושם שעוד לפני פרוץ המחלה, לא עבד התובע, ודאי לא באופן סדיר. בודאי שהוא לא עבד לאחר פרוץ המחלה, ועד לתאונה. יצויין שעת/1, ד"ר סוויל, אישר שהתובע היה במצב קשה עוד לפני התאונה, וכי לאחר מכן חלה נסיגה באקוטיות המחלה, אליבא דד"ר דורסט. נסיגה זו היתה תוצאת מתן תרופות ארוכות השפעה. לאחר מכן חזר מצבו של התובע להיות קשה, כפי שהיה קודם לכן. במצב כזה בודאי לא עבד התובע. עילת התביעה היא פרוץ המחלה עקב התאונה, ועילה זו נדחית. מבין השיטין של הסיכומים ניתן אולי להסיק קיומה של טענה החורגת מהעילה הנתבעת, והיא החמרה במחלה עקב התאונה. אם אכן נטענת טענה זו, אני דוחה אותה מסיבות אלו: א. אין עילה כזו בכתב התביעה. ב. המבקש לטעון עילה כזו, נדרש לחשוף את כל העובדות הרלבנטיות, ואין רלבנטי יותר מאשר לטעון שהיתה מחלה לפני התאונה, להוכיח את עוצמתה, ולהראות שעוצמה זו גדלה לאחר התאונה ואחריה. בענייננו לא רק שהדברים לא נטענו ולא הוכחו, אלא שנטען ונעשה נסיון להוכיח רק את היפוכו של דבר, היינו שלפני המחלה היה התובע בריא ושלם ככל אדם. בנסיבות אלו, וכשטענה זו נדחית, אין תשתית ראייתית ומשפטית המאפשרת להכניס לפיו של התובע עילה שאינה מתיישבת עם עילתו. ג. אין כל הוכחות להחמרה. נהפוך הוא, יש ראיות למצב חמור לפני התאונה, לנסיגה מסויימת, ולחזרה למצב שהיה לפני התאונה. במילים אחרות, יש הוכחות לכך שאין החמרה עקב התאונה. ד. תהיה זו מדיניות משפטית בלתי ראויה לאפשר למי שתכנן והציג עובדות שאינן אמת, וגם קשר קשר עם ד"ר סוויל לעשות כן, לטעון עילה הסותרת את עילת האי אמת, אותה ביקש להביא בפני בית המשפט. ה. חבלה קלה כל-כך איננה גורמת להחמרה. לא יהיה זה מיותר לציין בהקשר זה, שהתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר התאונה, דבר המוסיף תמיהה לתמיהות בהם שזורה הפרשה כולה. קשה להניח שמי שיש לו תביעה אמיתית בסכום של חמישה מליון ש"ח בערכים הכספיים של היום, ימתין 7שנים עד שיגיש תביעה לבית משפט לגביית סכום זה. התביעה לפיצוי הנסמכת על מחלת נפש שנגרמה עקב התאונה, נדחית. נזקים אחרים לא הוכחו וספק אם נטענו. חרף זאת, עובדה היא שהיתה תאונה קלה מאוד, ובנסיבות אלו ועל בסיס אומדן גס, אני פוסק סכום של 000, 10ש"ח נכון להיום. חרף פסיקת סכום זעיר כפיצוי, ונוכח העובדה שנתבע סכום של למעלה משני מליון וחצי ש"ח בערכי ינואר 1992(שהם קרוב לחמישה מליון ש"ח בערכים של היום), זאת בהתבסס על עילה שאיננה אמת, אני מחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבע ובנוסף בשכ"ט עו"ד של 000, 150 ש"ח בצרוף מע"מ (שהם כשלושה אחוז מסכום התביעה כשהוא משוערך להיום). הנתבעים יוכלו לגבות את ההוצאות מהפיצויים שנפסקו. התיישנות