קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכנסה משירות צבאי לצורך חישוב דמי פגיעה: .Iההליך התובע שוחרר משירות קבע בצה"ל ביום 30.6.1964, כאשר בתקופה 1.4.1964- 30.6.1964היה בחופשת שחרור (להלן - חופשת שחרור). ביום 1.4.1964החל התובע לעבוד כשכיר בקו-אופ זבולון, אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (להלן - "צרכן"). ביום 16.7.1964ארעה לתובע תאונת עבודה שבגינה קיבל דמי פגיעה ששימשו בסיס לחישוב קצבת הנכות על בסיס הסכום שקיבל התובע מ"צרכן" בלבד, שעה שמשכורתו מצה"ל לחופשת השחרור לא נלקחה בחשבון לעניין חישוב קצבת הנכות. הדבר נתגלה לתובע בשנת 1981ועל זאת הוגשה התביעה. באת-כוח הנתבע ויתרה על חקירתו הנגדית של התובע על תצהירו שהוגש כעדות ראשית (להלן - התצהיר) ולבקשת באי-כוח הצדדים הוגשו סיכומים בכתב בלבד. הפלוגתה: האם כדין לא נלקחה בחשבון הכנסתו של התובע משירותו בצבא הקבע בחישוב דמי הפגיעה וקצבת הנכות לה היה זכאי? פסק-דין על-פי נוסחו של סעיף 8לתוספת הרביעית של חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד- 1953(להלו - החוק) ששרר בתוקפו עד ליום י"ד ניסן תשכ"ה - 16.4.1965(ס"ח תשכ"ה, ע' 456), יהא שכר העבודה הרגיל לעניין סעיף 7לתוספת - הסכום היוצא מחלוקת שכר רבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה ב-.90 כלל יסודי בתורת הפרשנות אומר, שאין לחפש את כוונת מחוקק החוק אלא בלשון שבה השתמש וכשהלשון בחוק היא ברורה - יש להשתמש בפירוש מילולי מצמצם של המושג בו השתמש מחוקק החוק. לאמור, שכר העבודה הרגיל הינו תוצאה מהסכום היוצא מסך הכל של כל שכר אשר התובע קיבל רבע שנה קודם לכן. מסך כל השכר נאמר ולאו דווקא משכר רגיל שנובע מעבודה ולפיכך יש לצרף לכלל השכר שקיבל התובע בחופשת השחרור הן את שכרו מ"צרכן" והן את משכורתו המשתלמת לו מצה"ל על בסיס חודשי, כאשר השכר הכולל כולו (מ"צרכן" + צה"ל) יחולק ב- 90(ראה המוצג ת/1, על-פיו מקבל התובע משכורת מצה"ל). אלא שהפירוש לעיל אינו מועיל לתובע, הואיל ולא שולמו לנתבע דמי ביטוח מכוח סעיף 40(א)(ב) לחוק, כי צה"ל אינו מעביד החייב בתשלום דמי ביטוח לענף נפגעי עבודה, שהרי חייל בצבא הקבע אינו עובד ואינו עובד עצמאי והיחסם בינו לבין צה"ל אינם יחסי עובד-מעביד, שכן יחסים אלו מושתתים על הוראות החוק הצבאי ופקודות אחרות שניתנות לו כדין (בג"צ 279/72, [1]). עיון בחוק מלמד, כי אין אנשי צבא הקבע נקובים בו וסעיף 63בחוק מציין, כי רשאי שר העבודה לקבוע בתקנות הוראות מיוחדות בדבר ביטוחם של אנשים המשרתים בצה"ל - להוציא אנשים בשירות מילואים - ושל התלויים בהם. תקנות עם הוראות מיוחדות שכאלו לא הותקנו עד שנת תשכ"ה, הלא הן תקנות הביטוח הלאומי (דמי ביטוח בעד חייל בשירות קבע), תשכ"ה- 1965(ק"ת 1706, תשכ"ה, ע' 1692), אשר אינן חלות במקרה דנן שארע בשנת תשכ"ד ואף בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954, והתוספות שבהן לא מצוי זכר לענף של אנשי צבא הקבע, סעיף הסיכון שיוחד לו ושיעור דמי הביטוח שלו. אמור מעתה, שלא בכדי החסיר המחוקק מנוסח החוק את המונח דמי ביטוח שבענף נפגעי עבודה כאשר לא כלל בו את התובע בין אלה המנויים בסעיף 16(א) לחוק, ולפיכך התובע לא בוטח עת שירת בצבא הקבע בענף נפגעי עבודה וזהו הטעם שלא שולמו עבורו דמי ביטוח לענף זה. יוזכר, כי בשנת חקיקתו של החוק חוקק אף חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות), תשי"ד-1954, אשר סעיף 26שבו מאזכר את החוק רק לעניין קיצבה: א) לרגל ביטוח זיקנה; ב) לרגל ביטוח מות. ללמדך, שלעניין קצבת נפגעי עבודה לא נאמר מאומה. עוד ייאמר, כי הוגש לביתהדין המוצג ת/ 1מטעם התובע, חתום על-ידי צה"ל - מינהל תשלומים, ענף שכר קבע וגמלאות, בו צוין כי ממשכורתו של התובע נוכו דמי ביטוח. יודגש, כי לא במוצג ת/1, לא בכתב התביעה המתוקן ולא בתצהיר נאמר, כי דמי הביטוח הלאומי שנוכו כללו בחובם תשלום בגין ענף נפגעי עבודה, להזכירך שאין התובע במסגרת שירותו בצבא הקבע מנוי כמבוטח על-פי סעיף 16(א) לחוק. מכל האמור לעיל עולה, כי דין התביעה - להידחות. אין צו להוצאות.דמי פגיעהצבאשירות צבאי