התובעת טענה כי יש להכיר באירוע כתאונת-עבודה, בעיקר כאשר תקיפות מיניות הפכו "למכת מדינה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להכרה בתקיפה מינית כתאונת עבודה: 1. התובעת היא מורה בבית-ספר. 2. בתאריך 2.4.1985, חזרה התובעת מהשתלמות במסגרת עבודתה. כאשר הלכה לכיוון ביתה, במרחק 500 מטר מן הבית, הרגישה שאדם תוקף אותה מאחור. תוך כדי מאבק נעקרה לתובעת שן והתוקף עזב אותה. 3. התובעת העידה שהתקיפה היתה ברח' המעפילים בכפר-סבא בשעת דמדומים. בקטע התקיפה יש בית-ספר ומגרש כדור-רגל, והוא בדרך כלל הומה, כאשר בית הספר פעיל. 4. לתובעת לא ידוע על תקיפה מסוג זה באותו מקום. 5. התובעת טוענת כי יש להכיר באירוע כתאונת-עבודה, בעיקר כאשר תקיפות מיניות הפכו "למכת מדינה". 6. אין מחלוקת, שבאירוע נשוא דיון זה, יש לפסוק בהתאם להוראות סעיף 36(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח- 1968 (להלן - החוק). השאלה הנשאלת היא, האם יש לראות בתקיפה זו אירוע המצדיק הכרתו תאונת-עבודה. 7. בית-הדין לביטוח-לאומי דחה תביעה של מוכרת אגרות פיס, בעת שהלכה ממקום עבודתה למעונה, בנימוק שמדובר בתקיפה לה צפוי כל אדם, היינו סיכון כללי (תב"ל ת"א 350/67). 8. בית-הדין הארצי לעבודה דן לראשונה בנושא זה בדב"ע ל/10- 0 (להלן - פסק-הדין דוידיאן). בפסק-דין זה הונחה אבן הפינה לפירוש סעיף 36(1) לחוק. על פי האמור בפסק-דין זה תאונה שארעה תוך כדי ועקב הנסיעה או ההליכה, היא תאונה הקשורה קשר סיבתי עם סיכון הדרך ועם זמן הדרך (שם, בע' 10סעיף 11). לגופה של התאונה שנדונה בתיק זה, קבע בית-הדין, כי אין לכלול במונח סיכוני דרך מקרה בו נתקף אדם על-ידי אלמוני בחדר מדרגות הבית בו גר הנתקף, והמצוי במרכזה של העיר (שם, בע' 11). 9. בדרך זו הלך בית-הדין הארצי גם בדב"ע לח/81- 0 (לא פורסם). 10. בדב"ע לט/107- 0, נקבע כי לגבי הולך רגל, סיכוני הדרך הם כל אותם סיכונים הצפויים, ואולי אף אורבים למי שעושה את דרכו בהליכה, ברשות הרבים. ברור, שאין גבול ואין שיעור למספר סיכונים אלה, בין שהגורם הוא גורם חיצוני, שאין להולך רגל שליטה וידיעה עליו, ובין שהגורם נעוץ בהתנהגותו של האיש עצמו" (שם, בע' 142, סעיף 2; ובע' 143, מול האות א'). 11. בדב"ע שם 0/63, בע' 281 (להלן - פסק-הדין בניטה) פסק בית-הדין הארצי לעבודה, כי עובד אשר נהרג בדרכו לעבודה באקראי, מבלי שההורג התכוון להרוג דוקא אותו, אלא אך ורק משום שאותו עובד עבר באותו מקום בדרכו לעבודה, יש להכיר באותו אירוע כתאונת עבודה. 12. אין ספק, שפסק-דין זה אינו מתיישב עם ההלכה שנקבעה בפסק-הדין דוידיאן, אולם בית-הדין הגיע למסקנה שהגיע, תוך שימוש במבחן האלימינציה, ועל פיו קבע כי "המנוח לא נהרג, מפני שביקשו את נפשו בתור מי שהינו, אלא מפני שעבר באותו מקום, באותה שעה. הצורך לעשות את דרכו לעבודה באותו מסלול, באותה עת, זימן אותו באקראי לאתר בו התרחשה הפורענות" (שם, בע' 285 סעיף 5). 13. בדב"ע מד/127- 0, הוסבר כי בפסק-הדין בניטה לא נקבע כי פגיעה מיריות בגבעת הרצל היא מסיכוני הדרך באותו אזור, אך את הנפסק בפסק-הדין בניטה יש להבין לאור השימוש במבחן האלימינציה (שם, בע' 235 מול האות ז', ובע' 236 מול האות א'). 14. בפסקי דין שלא פורסמו והמצוטטים בפסק-הדין בניטה, נתפרש המונח "סיכוני דרך" בצורה דינמית וגמישה, והדברים שנאמרו שם ראויים לציטוט לענייננו. "סיכונים, אין ספור אורבים להולך רגל העושה דרכו לעבודה; החלקה על משטח רטוב, מעידה עקב היתקלות בעצם בולט או במכשול אחר, נפילה לבור, פציעה מחפץ הנופל מעץ, פגיעה מכלי רכב וכיוצא באלה אירועים תאונתיים שהצד השווה לכולם הוא פתאומיות, אי ציפיות ואפשרות לאתרם בזמן ובמקום. באותו פסק-דין דובר באדם שהופל ארצה על-ידי שני כלבים שהסתובבו ונתקלו בו בריצתם, ונפסק כי אכן, בסיכון מסיכוני הדרך המדובר: '...סיכון אולי לא נפוץ, אך טיב הסיכון אינו נקבע לפי תדירותו או נדירותו'" (בע' 284 מול האות ז'; בע' 285 מול האות א', מצטט דב"ע לה/64- 0 שלא פורסם). בדב"ע שם/41- 0 (לא פורסם), נפגעה מבוטחת בקרן רחוב, כשנתקלה בעובר-אורח והופלה ארצה. גם במקרה זה הוכרה התאונה כתאונת עבודה (בע' 285 מול האות א'). 15. העולה מפסיקה זו, בעיקר מפסקי הדין שצוטטו בפסק-הדין בניטה ולא פורסמו, הוא שבגדר סיכוני דרך יש למנות את כל אותם סיכונים האורבים לאדם בדרך, ולא ניתן לומר לגביהם, כי הסיכוי שאדם יתקל בסיכונים אלה הוא מרוחק ביותר. כדוגמא למקרה מרוחק ניתן להביא מקרה של נפילת מטוס. 16. 1) אין לי ספק שבתקופה זו, בה אנו חיים, תקיפת עוברי אורח, אינה מקרה מרוחק, ולכן יש, לדעתי, מקום לכלול בגדר המונח "סיכוני דרך" גם מקרה של תקיפת אדם בדרך; 2) אשר על כן אני סובר, כי יש לראות את תקיפתה של התובעת בדרכה לביתה מעבודתה, כתקיפה שארעה בזמן היותה בדרך, ועקב הליכתה באותה דרך. 17. לאותה מסקנה נגיע גם אם נחיל את מבחן האלימינציה, שהרי אילולא היתה התובעת צריכה ללכת באותה דרך מעבודתה לביתה, לא היתה מותקפת באותו זמן ובאותו מקום. 18. אשר על כן אני קובע כי תקיפתה של התובעת בתאריך 2.4.1985 היא תאונת-עבודה.משפט פליליאלימותהכרה בתאונת עבודהתקיפהתאונת עבודה