קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרחקת הבעל מהדירה ומסירת חזקה על הילדים לאישה: השופטת ש' נתניהו: ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בו נדונו ענייני מזונותיהן של האישה-האם ושלוש הבנות (המערערות), החזקתן של הבנות והרחקתו של הבעל-האב (המשיב) מהדירה. האישה והבנות מערערות על הסכומים שפסק בית המשפט קמא, כמזונות וכהוצאות במשפט, שאין בהם די, לטענתן. הבעל מערער על ההחלטה להרחיקו מהדירה ולמסור את החזקה בבנות לאישה. הוא מערער גם על עצם חיובו במזונות שתיים מהבנות, וכן על הסכום שחויב לשלם עבור הוצאות טיפול פסיכיאטרי. .1המזונות א. מזונות האישה השופט המלומד קבע, שהאישה עובדת ומשתכרת כדי צרכיה. מתוקף ההלכה של "צאי מעשה שייך במזונותיך" פטר את הבעל מתשלום מזונותיה ודחה את תביעתה. לאור קביעותיו הנ"ל נכונה הייתה החלטתו (ראה דעת הרוב בד"נ 23/69[1]). אך התביעה נדחתה גם בגין תקופה מוגבלת של שלושה חודשים (אוקטובר עד דצמבר 1982), שבה האישה לא עבדה, ועל כך היא מערערת. ב. מזונות הבנות שלוש בנות לבני הזוג: טליה - ילידת 12.10.64- אשר במועד הדיון ובעת מתן פסק הדין שירתה בצה"ל ללא תשלום במסגרת גרעין התיישבותי; אסנת - ילידת 30.12.67- הנמצאת אצל האם; ועידית - ילידת 30.12.71אשר בעת ההתדיינות ומתן פסק הדין הייתה ברשות האם, אך לאחר מכן עזבה אותה ועברה מרצונה לגור אצל האב. עקב שינוי זה בנסיבות הגיש האב תביעה חדשה להפחתת סכום המזונות, ואילו האישה הגישה תביעה חדשה, בשמה ובשם הבנות, להגדלתו. תביעות אלה הן נושא לדיון בבית המשפט המחוזי. בערעור זה מוגבל הדיון לעניין המזונות על-פי המצב שהיה קיים בעת שניתן פסק הדין נושא הערעור. ג. מזונות האשה בתקופת שלושת החודשים בהם לא עבדה לעניין זה נראה לי הערעור מוצדק. אין מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה. כפי שנאמר בד"נ 23/69[1] הנ"ל, בעמ' 807מול אות השוליים א: "....אמנם יכלה המבקשת לא לעבוד עבודות חוץ.... ולהסתפק באותו שיעור מזונות שבעלה מסוגל להפריש מהכנסותיו כפי שהן...". אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: "צאי מעשה ידיך במזונותיך", אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם (ראה ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, מהדורה 2, תשל"א) 170ואילך). וראה ע"א 378/80 [2], בעמ' 334מול אותיות השוליים ב-ג: "...משהסתבר, כי מעשה-ידיה של המשיבה.... יש בהם כדי לספק מזונותיה, יש בכך כדי לפטור את הבעל מחובת התשלום, כל עוד היא עובדת, כאמור, ומשתכרת במידה המספקת" (ההדגשה שלי - ש' נ'). אין זה משנה אם הייתה לה סיבה אובייקטיבית, כגון מחלה, להפסיק לעבוד ולהשתכר, אם לאו. המערערת 1זכאית, לכן, למזונותיה בתקופת שלושת החודשים אוקטוברדצמבר .1982השופט קמא קבע, שהיא משתכרת סכום הקרוב ל-000, 20שקלים נטו לחודש, המספיק לצרכיה. מעבר לצרכיה - לא נאמר. יש לדעתי לחייב את הבעל לשלם לה 000, 60שקלים, נכון ליום פסק הדין, אשר יישאו הפרשי הצמדה מיום פסק הדין (30.9.83) וריבית בשיעור של % 4לשנה מיום 1.11.82ועד לתשלום. ד. שיעור המזונות טענת בא-כוח המערערות הייתה, כי בית המשפט קמא טעה בכך, שלא איפשר למערערות להביא ראיות להוכיח את צורכיהן ופסק את מזונותיהן עלפי האומדנא בלבד, ללא שהיה לפניו בסיס בראיות. יגעתי ועיינתי בפרוטוקול ולא מצאתי בו כל החלטה המונעת מהמערערות להביא ראיות כאוות נפשן על שיעור המזונות. בישיבה מקדמית שקיימתי עם בא-כוח המערערות והמשיב במטרה לצמצם את השאלות שבמחלוקת בערעור זה (ללא הצלחה) ביקשתי הבהרתו של בא-כוח המערערות, והתשובה שנתן היא, כי החלטה, כנטען עלידיו, ניתנה, אבל לא נרשמה בפרוטוקול. הבעל חולק על כך. לא נוכל לדון ב"החלטה", שעצם קיומה שנוי במחלוקת, שאין לה זכר בפרוטוקול, שבו אין גם זכר לבקשה כלשהי מצד בא-כוח המערערות להביא ראיות נוספות. אף לנו לא הוגשה בקשה, נתמכת כראוי בתצהיר, לתקן את הפרוטוקול. בהעדר ראיה על צורכיהן של המערערות, רשאי היה השופט המלומד לאמוד את צורכיהן לפי ניסיון החיים שלו כשופט היושב בתוך עמו. כלל הוא, שאין בית-משפט זה מתערב במידת המזונות, המסורה כולה לשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה, אלא אם זו התעלמה משיקול ראוי או שקלה שיקול פסול (ראה: ע"א 142/81 [3]; ע"א 573/81 [4]; ע"א 192/82 [5]; ע"א 466/82 [6]). אינני רואה במקרה דנא כל עילה להתערבות. אינני מוצאת גם ממש בטענות הבעל, כי בית המשפט קמא העריך באופן מופרז את יכולתו לשאת בסכום המזונות שפסק. קביעותיו עומדות במבחן ויש להשאירן על כנן. ה. מזונותיה של טליה בעת הדיון ומתן פסק-הדין שירתה טליה שירות חובה בצה"ל, ללא תשלום, במסגרת גרעין התיישבותי. היא קיבלה שם מגורים וכלכלה. בית המשפט קמא פסק לה מזונות לשם הוצאות ביגוד, תחבורה ובידור. בסכום שנפסק אין כל עילה להתערבות. האב טוען, כי לאחר מתן פסק הדין החלה טליה לקבל משכורת צבאית וצרכיה פחתו. לפיכך מבקש הוא מאתנו להקטין את סכום המזונות ולקבוע מועד לסיום חובת תשלומו. בקשה זו אין מקומה בערעור זה. בסכום שנקבע אין סיבה שנתערב. אם חל מאז שינוי במצב, המצדיק שינוי הסכום, יפנה הבעל לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה. כך גם אם יבוא יום ולא תהא עוד הצדקה להמשיך בתשלום המזונות, יוכל לבקש להביא את החיוב לסיומו. ו. התנהגות מחפירה של טליה ואסנת טענת האב היא, ששתי בנות אלה אינן זכאיות לקבל ממנו מזונות בגלל התנהגותן המחפירה כלפיו. בית המשפט קבע, כי התנהגותן של שתי הבנות כלפי אביהן היא אכן התנהגות מחפירה. הן גילו יחס עוין והתבטאו כלפיו בביטויי שנאה. האב מייחס זאת להשפעת האישה, אך הפסיכולוג ד"ר אורבך, שבית המשפט קמא סמך על דעתו, ייחס זאת להשפעת תקופת ההתבגרות והוא צופה שיפור כשהבנות תתבגרנה וכאשר היחסים בין ההורים יבואו לסיומם. עם זאת התרשם בית המשפט קמא מהראיות שהיו לפניו, כי התנהגותו של האב גרמה, במידה לא מבוטלת, לתגובתן של הבנות ביחס אליו. הוא הראה חוסר הבנה לצורכיהן ואל אסנת אף התבטא במלים מעליבות ופוגעות בצורה קשה וגסה שהגיעה כדי התנהגות מחפירה. צדק השופט קמא בדבריו, כי על-פי הוראות סעיף 9של החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, התנהגות מחפירה של ילד כלפי הורהו אינה מחייבת שלילת מזונותיו. ההחלטה מסורה לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין על-פי שיקולי הצדק והיושר בנסיבותיו של כל מקרה (ראה ע"א 477/73, 498[7]). במקרה דנא, שקל השופט המלומד בדבר והחליט שלא יהא זה מוצדק לשלול מהבנות את מזונותיהן. בין שיקוליו הביא גם את העובדה, שהאם אינה יכולה למלא את מחסורן. במקרה כזה זכאי גם ילד המתנהג בצורה מחפירה לקבל מאביו מזונות מדין צדקה, ואין להטיל את הנטל על שכמו של הציבור. אינני מוצאת פסול בשיקולים אלה, להוציא שאלת יכולתה של האם, שתידון להלן. ז. השתתפות האם במזונות שתי הבנות הנ"ל מדין צדקה. טענת המשיב היא, כי יש בידי האישה רכוש דלא ניידי וכן תמורת נכסי דלא ניידי שמכרה. לפיכך, כשמדובר במזונות שתי הבנות מדין צדקה, יש לחייבה להשתתף בהם. אך השופט קמא החליט שנכסיה ורכושה אינם רלוואנטיים. בכך טעה. אמרנו כבר, כי מזונותיהן של טליה ואסנת נפסקו מדין צדקה. מאחר שכך חבה בם האם, ממש כפי שחב האב, ובלבד שיש באפשרותה להשתתף בם. לעניין זה האב והאם שווים הם (ראה: שרשבסקי, בספרו הנ"ל, בעמ' 363ה"ש 7; ע"א 166/66 [8], בעמ' 536-537; ע"א 508/70 [9], בעמ' 609; ע"א 254/76 [10], בעמ' 172-173; ע"א 591/81 [11], בעמ' 457; ע"א 466/82 [6] הנ"ל; פרופ' י' בזק, "חובת האם להשתתף במזונות ילדיה על פי המשפט העברי" הפרקליט לב (תשל"ט-תש"ם) 357; פרופ' מ' שאוה, "זונות ילדים קטינים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי" עיוני משפט ז (תשל"ט-תש"ם) 583). מי שחייב במזונות מדין צדקה ואיננו רוצה ליתן, "בית הדין כופין אותו... ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחים ממנו מה שראוי לו ליתן": רמב"ם, מתנות עניים, ז, י [א], וזו ההלכה גם על-פי השו"ע (ראה מאמרו הנ"ל של פרופ' שאוה, בעמ' 605). חיוב זה נובע הן מהדין העברי והן מחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (ראה ע"א 508/70 [9] הנ"ל). במקרה דנא הוכח (על-פי המוצגים נ/ 8ו-נ/10), כי ב- 1982מכרה האשה את חלקה בבית שבא לה בירושה מאביה המנוח וב- 1981מכרה את חלקה בנכס נוסף. עוד הוכח, כי יש לה זכויות בנכסי מקרקעין נוספים (נ/11-נ/13). עובדות אלה התבררו רק בחקירתה הנגדית. השופט המלומד טעה בסברו שעובדות אלה אינן רלוואנטיות. לאור האמור לעיל ברור, שנודעת להן חשיבות לעניין חובת האישה להשתתף במזונות הבנות טליה ואסנת. על הערכאה הראשונה היה לקבוע אם ובאיזה שיעור יש לחייב את האישה להשתתף במזונות אלה דבר שלא נעשה. האשה העידה, כי הבית נמכר תמורת 12מיליון ל"י וחלקה היה מיליון ל"י; לעורך-דין שולם סכום של 000, 700ל"י ובידה נותר רק סכום של 000, 300ל"י, שהשקיעה בתוכניות חסכון על שם הבנות. ממכירת הנכס האחר העידה, שלאחר ניכוי המסים נשאר סכום של כ-000, 25ל"י, שאותו שילמה לעורך-דין, כך שלא נותר בידה מאומה. השופט קמא לא התייחס כלל לעדות זו ולא קבע אם מאמין הוא להסבר זה, המעורר תמיהה כשלעצמו, שהרי היה בדעה כי העניין אינו רלוואנטי כלל. הייתי מחזירה את הדיון בנושא זה לבית המשפט המחוזי על-מנת שהענין יידון, אם הדבר ניתן, במאוחד עם התביעות לשינוי סכום המזונות התלויות ועומדות עתה לפניו. עד למתן החלטה אחרת ימשיך הבעל בתשלום המזונות כפי שנפסק בבית המשפט קמא. דינם של המזונות האלו יהיה כדין מזונות זמניים. .2הוצאות המשפט עניין זה נתון כולו לשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה ואין להתערב בו אלא אם סטתה באופן ניכר מהסכומים המקובלים (ראה ע"א 685/79 [12], בעמ' 633והאיזכורים שם). אכן קפצה הערכאה הראשונה את ידה, במידת מה, בסכום ההוצאות שפסקה, אולם הדבר יאוזן בכך שבערעור זה לא יהיה צו להוצאות למרות התוצאות. .3הרחקת הבעל מהדירה בית המשפט קמא נתן בשעתו צו זמני להרחקתו. צו זה אושר בפסק הדין והוארך לתקופה מוגבלת של שישה חודשים בלבד, אשר הסתיימה כבר בסוף חודש מרץ 1984, עוד טרם הושלמו הסיכומים בערעור זה. בפסק הדין עצמו נקבע מועד לדיון מחודש בנושא זה, ליום .25.3.84נאמר לי, כי באותו יום ניתנה החלטה חדשה, המאריכה את תקופת הרחקתו של הבעל מהדירה לשלושה חודשים נוספים ונקבע מועד להמשך הדיון ליום .27.6.84 עקב זאת הגיש עתה הבעל בקשה לתקן את הודעת הערעור שלו באופן שהיא תיראה ככוללת גם את הצו שניתן ביום .25.3.84תיקון כזה אין מקומו בשלב זה, שבו כבר הוגשו סיכומים וסיכומי תשובה, והתיק בשל למתן פסק-דין בערעורים אלה שהוגשו על פסק הדין כפי שעמד בעת הינתנו. הדרך הנאותה במצב כגון זה היא להגיש ערעור (ברשות או בזכות, כפי שמצריך המקרה) על ההחלטה החדשה שניתנה לאחר פסק הדין. הערעור העומד לפנינו, על ההחלטה המקורית שתוקפה כבר פג, אין בו עוד כל עניין ממשי ודינו להידחות. .4החזקת הבנות הבת הבכירה, טליה, כבר עברה את גיל 18, והיא משרתת, כאמור, בצה"ל. השאלה אינה מתעוררת לגביה. הבת הקטנה, עירית, עזבה את בית האם ועברה, מרצונה, לגור אצל האב. לאור שינוי זה במצב, הדיון בערעור על ההחלטה שניתנה על-פי המצב שהיה קיים בעת מתן פסק הדין יהיה אקדמי גרידא, אם מי מהצדדים ירצה בכך, יוכל להביא את הנושא לדיון מחדש לאור השינוי שחל בנסיבות, כשהשיקול המנחה הוא תמיד טובתה של עידית. הערעור בנושא זה מצטמצם לשאלת החזקתה של אסנת, שהיא כיום כבר כבת 16 1/2שנים. האב טוען, כי בית המשפט המחוזי לא היה מוסמך לדון בשאלת החזקתה. טעמו לכך הוא, כי עוד בטרם הוגשו תביעות המערערות לבית המשפט המחוזי (ביום 5.8.82) כבר היו תביעת גירושין שלו ותביעת גירושין של האישה תלויות ועומדות בבית הדין הרבני. לטענתו, הוא העלה בתביעת הגירושין שלו לדיון את עניין החזקתן, גידולן וחינוכן של הבנות. ביום 19.10.82החליט בית הדין, כי יש לו סמכות לדון בהחזקת הבנות. טענת האב היא, כי כלל המשכיות הדיון וכבוד הדדי של הערכאות חייבו את בית המשפט המחוזי להימנע מלדון בנושא זה, מה גם שעניין החזקת ילדים כרוך מטיבו וטבעו בתביעת הגירושין. לשאלה העובדתית, אם אכן כרך הבעל את עניין החזקת הבנות בתביעת הגירושין, שאלה השנויה במחלוקת, אינני מייחסת חשיבות. הכלל הוא, שעניין זה כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין (בד"מ 1/60[13]; ע"א 184/75 [14]). מאחר שכך, הוקנתה לבית הדין סמכות ייחודית בעניין החזקת הבנות עם הגשת תביעת הגירושין של הבעל מתוקף הוראת סעיף 3של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- .1953תביעה זו הוגשה, כאמור, לפני הגשת תביעת האישה לבית המשפט המחוזי. ואין נפקא מינה שבית הדין הרבני טרם דן בשאלה זו. סמכות השיפוט שלו מתגבשת בעת הגשת התביעה (בג"צ 159/63[15], בעמ' 2341; בר"ע 13/66 [16], בעמ' 516; ע"א 184/75 [14] הנ"ל, בעמ' 530). פסק הדין בע"א 811/80 [17] אינו תומך בטענת בא-כוח האישה. שם הוציא האב במפורש מתביעת הגירושין שלו את עניין החזקת הילד. יתירה מכך, שם הסתיים הדיון בתביעת הגירושין וסודר גט פיטורין, מבלי שעניין ההחזקה בילד נדון כלל. עם סיומה של התביעה לא נותר מאומה שיכול להיות כרוך בה ולא הייתה, לכן, מניעה שבית המשפט המחוזי ידון בהחזקת הילד. לא כך במקרה דנא, שתביעת הגירושין תלויה עדיין ועומדת. השופט המלומד דן בנושא הסמכות בהמ' 110/83 - בקשת הבעל לדחות את תביעת האישה על הסף - ודחה את הבקשה. נימוקו היה, כי הבעל לא עורר את שאלת הסמכות, שהיא, לדעתו, מקבילה לבית הדין ובית המשפט, מיד בהליכי הביניים שפתחה בם האישה, אם כי עשה זאת עוד לפני הגשת כתב-הגנתו. החלטה זו נכונה היא גם כשמדובר, כפי שהראיתי לעיל, בסמכות ייחודית (ראה: ע"א 159/82 [18], בעמ' 762-763; בג"צ 181/81 [19], בעמ' 100-101). מאחר שכך והסמכות היא בבית המשפט המחוזי, צדק השופט קמא כשדן בשאלה לגופה. הוא שקל את השאלה במבחן טובתה של אסנת, גם לאור חוותדעתו של הפסיכולוג ד"ר אורבך, שממידת האובייקטיביות הרבה, שגילה במהלך עדותו, התרשם השופט. מסקנתו הייתה, שטובתה של אסנת מחייבת שתישאר אצל האם, וזה גם רצונה. בכך לא נבוא להתערב. הייתי דוחה את הערעור בנושא זה. ממילא לא רחוק היום בו תגיע אסנת לגיל 18ותעמוד ברשות עצמה. בינתיים טוב לה אצל האם. שם מרוצה היא ושם מבקשת היא להישאר. יש לקוות כי האב יראה יותר התחשבות וכבוד לרצונה ולרגשותיה וישתדל להפיג את המתח השורר ביחסים עמה ובכך יוכל אולי להקל על אסנת, עם התבגרותה, לנהוג במידה רבה יותר של סובלנות כלפיו ולגלות יותר הבנה להתייסרות העוברת גם עליו עקב המשבר שהמשפחה נתונה בו. .5הוצאות טיפול פסיכולוגי לא מצאתי ממש בטענת הבעל, שאין לחייבו בהוצאות אלה. העובדה, אותה הוא מדגיש, כי הטיפול נכשל ולא הביא לשיפור היחסים בין בני המשפחה, אינה עילה שלא להכיר בהוצאות שכרו של הפסיכולוג. כך גם העובדה, הנטענת על-ידי הבעל, כי מלכתחילה לא היה סיכוי הצלחה לטיפול בשל גישתן של האישה והבנות לטיפול. אשר לשיעור ההוצאה, קבלות אמנם לא הוגשו, למרות הצהרתו של באכוח האישה שהן תוגשנה, אך הפסיכולוג העיד על שכרו וכן העידה גם האישה, אשר הגישה רישומים שעשתה. השופט המלומד היה רשאי לפסוק על-פי התרשמותו מראיות אלה. טענה אחרת היא, שבית המשפט קמא טעה בסכום שפסק, 750שקל בתוספת מע"מ לכל טיפול ( 20טיפולים ס"ה) צמוד למדד ממוצע של דצמבר .1982הטענה היא, שבתחילת תקופת הטיפול היה השכר 200שקל בלבד, ולא היה זה נכון גם לשערכו ולהעמידו על סך 750שקל בעת מתן פסק הדין וגם להצמידו כנ"ל. על-פי עדותו של ד"ר אורבך היה שכרו אז 750שקל. לפי רישומיה של האישה שב-ת/ 6בתחילת הטיפול, ביולי 1982, היה השכר 400שקל. היה גם רישום על "שיחה" ששכרה 200שקל. נראה, שהסכום שנפסק טעון תיקון. מאין אפשרות לקבוע את הסכום המדויק הייתי מעמידה אותו על סך כולל של 000, 15שקל (במקום 250, 17שנקבע בפסק הדין), אשר יהיה צמוד למדד של חודש דצמבר .1982 .6סיכומו של דבר הייתי מקבלת את ערעורה של האישה רק לעניין מזונותיה בשלושה החודשים שבהם לא עבדה ומחייבת את הבעל במזונותיה, כאמור בסעיף 1ג לעיל. את ערעורו של הבעל הייתי מקבלת לעניינים הבאים: א. שיתוף האם במזונות הבנות טליה ואסנת, כאמור בסעיף 1ז לעיל. האב ימשיך לשאת במזונותיהן כפי שנקבע בפסק הדין נושא ערעור זה, עד שתינתן החלטה בשאלת השתתפותה של האם. עד אז יהיה דין המזונות שהוטלו על האב כדין מזונות זמניים. ב. לעניין הפחתת הסכום עבור הוצאות הפסיכולוג, כאמור בסעיף 5לעיל. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. השופט ש' לוין: אני מסכים. השופט ד' לוין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת נתניהו. קטיניםמסירת דירה / איחור במסירת דירה