הריסת קברים מוסלמים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריסת קברים ומצבות: בפני בית המשפט מונחת בקשת המבקשים (להלן: "התובעים") לתת צו מניעה זמני, המורה למשיבות (להלן: "המדינה" ו"העירייה") להימנע מהריסת קברים ומצבות בשטח בית הקברות המוסלמי, מאמן אללה, בממילא בירושלים (להלן: "בית הקברות"). טענות התובעים: התובעים מונו, לטענתם, על ידי בית הדין השרעי בירושלים כווקף ("נאמנים") על בית הקברות. הם מציינים כי מדובר בבית קברות עתיק ביותר ששטחו העיקרי עמד על 200 דונם, ובו קבורים אנשי דת מוכרים, ובהם חייליו של צאלח א-דין. כיום נותרו כ-30 דונם משטח בית הקברות אשר בו קברים ברורים ונראים לעין. לטענתם, לפי ההלכה המוסלמית, אסור לחפור ולהוציא קברים או לפגוע בכל דרך שהיא בקדושת המתים ובקברים עצמם. לעניין זה הם צרפו את קביעתו של נשיא בית הדין השרעי לערעורים. התובעים בשיתוף עם העירייה פעלו לשיפוץ הקברים הקיימים כשהם סווגו לארבע קבוצות: (1) קברים במצב שימור טוב, (2) קברים שהמבנה שלהם סביר וצריכים תיקון של מספר אבנים, (3) קברים שהמבנה שלהם רעוע וצריכים בנייה מחדש, (4) קברים שכוסו במשך השנים. זיהוי קברים אלה מצריך גירוד האדמה ובניית מצבה חדשה על כל קבר מעין זה, המעידה על הימצאות קבר במקום. התובעים טוענים כי פעלו בלווי הנדסי באמצעות קבלן, והחלו בעבודות ביום 19.4.10. ביום 25.5.10 התקיימה ישיבה בעירייה וניתן אישור לתובעים להמשיך בעבודת שיפוץ הקברים. לטענת התובעים, שופצו בבית הקברות 934 קברים: מקבוצה (1) - 117, מקבוצה (2) - 45, מקבוצה (3) - 278, ומקבוצה (4) - 497. לגרסתם, כל עבודת התובעים במקום הייתה שיפוץ קברים קיימים בכדי לשמור על כבוד המתים והמקום. התובעים צרפו לתביעה את חוות דעתו של המהנדס מר אמרי חטיב אשר ליווה את הפרוייקט. לעניין זה, מכחישים התובעים את טענת המדינה לפיה הם יצרו קברים פקטיביים. הם טוענים כי מיום 7.8.10 המדינה החלה בפינוי הקברים, ואם בית המשפט לא ייעתר לבקשה ייגרם, לטענתם, נזק בלתי הפיך לקברים ולבית הקברות. מאזן הנוחות - התובעים טוענים כי אי מתן צו המניעה הזמני משמעו הריסת קברים בשטח בית קברות מוסלמי, ודבר זה ייצור פגיעה בקדושת המקום וברגשות המוסלמים. סיכויי התביעה - לטענת התובעים, בנסיבות הללו ובשלב זה של הדיון, אין בית המשפט יכול לקבוע אם ההחלטה של בית הדין השרעי ניתנה בסמכות או בהעדר סמכות. כמו כן, לעניין הבעלות בבית הקברות, צרפו התובעים שטר עותמאני ממנו עולה כי בית הקברות מוגדר כשטח וואקף. מן התעודה עולה שבית הקברות היה רשום כולו על שם נאמן שמונה על ידי בית דין דתי. התובעים טוענים כי על אף שהרישום בטאבו נכון להיום הינו על שם רשות הפיתוח אין בכך לשנות את העובדה שמדובר מבחינה דתית בבית קברות מוסלמי. אין, לטענתם, לקבל את טענת המדינה כי מאחר שהרישום בטאבו הינו על שמה היא יכולה לעשות בשטח בית הקברות ככל העולה על רוחה. בבג"צ 52/06 נקבע כי יש לעשות הבחנה בין בית קברות מוכר וידוע לציבור, כבמקרה דנן, ובין קברים, שלדים ועצמות אדם, שאינם נראים לעין כיום. שטח בית הקברות שבו עסקינן הינו בית קברות ידוע ומוכר למדינה ולמוסלמים ככזה, ועל כן אין לפגוע בו ובקברים המצויים בו. זאת גם מכוח חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967. בית הקברות נכלל ברשימת המקומות הקדושים למוסלמים ואף הוקצו על ידי המדינה כספים לטיפוחו ושימורו. טענות המדינה: המדינה מבקשת כי בית המשפט ידחה על הסף את בקשת התובעים לקבלת צו המניעה הזמני. לטענת המדינה קיים נסח רישום עדכני של גוש 30036 חלקה 182. מנסח הרישום עולה כי החלקה עליה ממוקם בית הקברות רשומה על שם רשות הפיתוח. קרקע זו הוקנתה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי הוראת סעיף 4(א1)(1) לחוק נכסי נפקדים, תש"י-1950. בשנת 1992 נמכרה קרקע זו לרשות הפיתוח. המדינה מציינת כי חלק מהקרקע הנדונה הופקע בעבר על ידי עיריית ירושלים. עוד סוברת המדינה כי התובעים לא הוכיחו את קיומה של כל זכות חוזית או קניינית במקרקעין האמורים. בבג"צ 10532/04 שיח' עבדאללה נמר דרוויש נ' השר לענייני דתות, נקבע שהמדינה תטפל במקומות הקדושים המוסלמיים שאינם פעילים, ולשם כך הוקצה תקציב במסגרת התקציב השנתי של מינהל מקרקעי ישראל, ונקבע שהטיפול יינתן תוך שקילת עמדתו של נציג דת מוסלמי. בפסק הדין נקבע שלבית קברות יינתן טיפול של תחזוקה וגידור. לעומת זאת, טוענת המדינה כי התובעים אינם מעלים כל זכות קניינית או חוזית במקרקעין, על כן, הם אינם בעלי החלקה ואינם רשאים לבנות בה דמוי מצבות. כמו כן סוברת המדינה שהחלטת בית הדין השרעי בדבר מינויים של התובעים כ"מותלווים", ניתנה בהעדר סמכות. שכן, המדינה לא הייתה צד להליך בבית הדין השרעי וכן, אין לבית הדין השרעי סמכות למנות "מותלווים" למקרקעין נשוא התביעה. בית הקברות בנוי על קרקע שבבעלות רשות הפיתוח ולבית הדין השרעי אין סמכות ליצירת ווקף ולמינוי "מותלווי" על קרקע מעין זו. בעניין זה נקבע בבג"צ 6452/96 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' בית הדין השרעי שכאשר מועבר נכס הקדש לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לא נתונה לבית הדין השרעי סמכות לטפל בו כהקדש. אם מבקשים התובעים להוכיח זכויות בנכס עליהם לפנות אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים. החלטותיו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים כפופות לביקורת של בתי המשפט האזרחיים. מעבר לאמור, סעיף 5 לפקודת בתי הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט) קובע כי משפטים בדבר זכויות קניין או חזקה בנכסי מקרקעין יהיו נידונים על ידי בתי משפט אזרחיים. זאת אף אם הועלתה טענה כי הקרקע היא ווקף. טענותיה של העירייה: סיכויי התביעה - זכות הבעלות והחזקה בשטח הינה של המדינה ורשות הפיתוח. התובעים אף לא הוכיחו זכות לכאורה על הקרקע. משכך, סיכויי התביעה להתקבל קלושים. כמו כן, מציינת העירייה כי בית הדין השרעי אינו בעל סמכות ליתן החלטות שעניינן שימוש והחזקה בנכס שבבעלות מדינת ישראל, ועל כן החלטת בית הדין השרעי בטלה מעיקרה. מאזן הנוחות - לטענת העירייה, היא המתחזקת ומטפחת את מתחם בית הקברות מזה שנים. היא אשר נתנה לתובעים אישור, לפני מספר חודשים, לנקות את השטח ולתקן מצבות שבורות בלבד. שכן, התובעים על אף שלא קיבלו כל היתר לכך, ביצעו עבודות בנייה נרחבות בשטח בית הקברות, שכללו בניית מצבות דמה חדשות. לדבריה, מתן צו המניעה המבוקש משמעו מתן לגיטימציה למעשי פלישה והסגת גבול בלתי חוקיים, הפוגעים, בין השאר, בחוקי המקרקעין וחוקי התכנון והבנייה. מעבר לאמור, סוברת העירייה כי אף אם התביעה תתקבל, יוכלו התובעים לשוב ולשחזר את מצבות הדמה שבנו. העירייה מציינת כי הסרת מצבות הדמה נעשתה בליווי מומחית מטעם רשות העתיקות ורק כאשר היא זיהתה באופן וודאי כי מדובר במצבות דמה חדשות. העירייה מדגישה כי אין כל כוונה לפגוע בקברים הקיימים משכבר ובמצבות העתיקות. אשר על כן סוברת העירייה כי התובעים לא הוכיחו את התנאים לקבלת צו המניעה. שכן, הן מאזן הנוחות והן סיכויי התביעה אינם נוטים כלל לטובתם של התובעים. מעבר לאמור, טוענת העירייה כי התובעים לא הפקידו ערובה כנדרש על פי החוק והם מבקשים לקבל צו מניעה זמני מבלי שעשו כן. דיון והחלטה: בפני בית המשפט בקשת התובעים למתן צו מניעה זמני, המצווה על הנתבעות להימנע מהריסת הקברים בשטח בית הקברות. מטרתו של הצו הוא לשמור על המצב הקיים בין הצדדים עד להכרעה בתביעה העיקרית בנוגע לזכויות הצדדים. סמכותו הכללית של בית המשפט להעניק צו מניעה מעוגנת בסעיף 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") הקובע כי: "סעד זמני" — סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת שימוש בנכס, תפיסת נכסים, כינוס נכסים זמני, וכל סעד אחר שבית המשפט ייתן, בנסיבות הענין, לפי הוראות פרק כ"ח; ובסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע כי: כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו. בבואנו לבחון האם ראוי, בנסיבות העניין, לתת את צו המניעה הקבוע המבוקש, עלינו לבחון מספר שאלות. סיכוייה של התביעה העיקרית להתקבל: תקנה 362(א) לתסקד"א קובעת כי אם: הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש. התקנה דורשת כי הבקשה למתן הסעד הזמני תלווה בראיות מהימנות לכאורה לעילת התביעה. במקרה דנן, בחינת סיכוייה של התביעה העיקרית להתקבל, מורכבת מבחינתן של שתי שאלות עיקריות: השאלה הראשונה - שאלת הבעלות (זכות השימוש) על המקרקעין שעליהם מצוי בית הקברות: בית הקברות נמצא על חלקה 158 בגוש 30036. בבג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp., (ניתנה ע"י השופטים פורקצ'יה, חשין וארבל, ביום 28.10.08) - (להלן: בג"צ 52/06) הובהר ששטח בית הקברות הוגדר כנכס נפקד ועל כן הוקנה, מכוח חוק, לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. לאחר מכאן התבצעה עסקת מכר של המקרקעין לרשות הפיתוח. כל זאת כפי שקבע בית המשפט העליון: חלקה 158 בגוש שומה 30036, היא המתחם נשוא ענייננו, היתה רשומה מאז קום המדינה על-שם האפוטרופוס על נכסי נפקדים, וסיווג השטח מאז שנת 1960 הוגדר כ"אדמה, שטח ציבורי פתוח". מאז הקנייתו לאפוטרופוס, חדל המתחם להיות בעל מעמד של ווקף. ביום 12.7.92 הוגש למירשם המקרקעין בירושלים שטר מכר ביחס לחלקה 158 בין האפוטרופוס לרשות הפיתוח. ביום 21.7.92 נרשמה הקרקע על-שם רשות הפיתוח ... הנכס חדל לשמש ווקף כשעבר לידי האפוטרופוס מכוח החוק, ורואים אותו כנכס "משוחרר" עם מכירתו לרשות הפיתוח. הוא עבר לבעלותה המלאה כנכס מקרקעין חופשי, והמדינה היתה רשאית להקנות בו זכויות לבעלות המיזם. אופיו של המתחם כ"ווקף" חדל להתקיים עם קום המדינה. בג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp., ניתנה ע"י השופטים פורקצ'יה, חשין וארבל, ביום 28.10.08). כאמור, מן הדברים עולה כי מתחם בית הקברות הינו בבעלות המדינה, ובעסקת מכר שנערכה הוא הועבר לרשות הפיתוח. בעניין זה חוק המקרקעין קובע כי: 15. בסימן זה, "מחזיק" - בין שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו ובין שהשליטה הישירה בהם היא בידי אדם המחזיק מטעמו. … 17. המחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת. המדינה ורשות הפיתוח נכנסות להגדרת "מחזיק" של הקרקע עליה בנוי בית בנוי בית הקברות, ועל כן רשאיות הן, לכאורה, לפעול כפי שפעלו. שאלה שנייה - שאלת סמכותם של התובעים: סמכות בית הדין השרעי מוגנת בסעיף 52 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922. סעיף זה מסדיר את סמכותו העניינית של בית הדין השרעי, ומורה כי: 52. בתי דין דתיים מוסלמים דתיים ... יהא להם, ... שיפוט יחיד בעניינים של יצירת ווקף או ההנהלה הפנימית של ווקף שנוצר לטובתם של מוסלמים בפני בית דין מוסלמי דתי. פסק שניתן על-ידי בית דין של קאדי, מגישין עליו ערעור בפני בית הדין המוסלמי הדתי לערעורים, והחלטתו של בית דין זה תהיה סופית. דבר המלך העניק לבתי הדין השרעים סמכות ייחודית לדון בעניינים של יצירת ווקף והנהלתו הפנימית כאשר הווקף נוצר לטובתם של מוסלמים ובפני בית דין מוסלמי דתי. אולם, כפי שקבע בית המשפט העליון בבג"צ 52/06, בנוגע לסמכותו של בית הדין השרעי לדון בעניין מתחם בית הקברות ולמנות "מותלווים" חדשים על מתחם בית הקברות בו עסקינן, עולה כי: "ראשית ... לא הוכח כלל כי נתקיים התנאי לקיום סמכות ייחודית לפיו המתחם נשוא המחלוקת שימש הקדש שהתאשר בפני בית דין דתי מוסלמי, ולא הוכח קיומו של שטר הקדש. שנית, סמכות בית הדין הוגבלה לשאלות הנוגעות ליצירת ההקדש וההנהלה הפנימית שלו. אין הסמכות משתרעת על שאלות הקשורות לדרכי השימוש בקרקע, הנתונות לסמכותם העניינית של בתי המשפט האזרחיים במדינה. שלישית, המיתחם היה רשום על-שם הממונה על הווקף המוסלמי של ירושלים שהיה "נפקד", ולפיכך המקרקעין במתחם הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא היה רשאי למכור אותם לרשות הפיתוח מכוח חוק נכסי נפקדים (סעיפים 2, 4 ו-19 לחוק) ... חוק נכסי נפקדים (תיקון מס' 3) (שחרור נכסי הקדשות והשימוש בהם) התשכ"ה-1965, המבהיר בסעיף 4(א1) כי הזכויות בווקף שמנהלו נפקד, יועברו לאפוטרופוס, כשהן נקיות מכל סייג, התנאה או הגבלה. תיקון החוק בסעיף 4(א1), מכוח הסיפא שבו, חל רטרואקטיבית החל בשנת 1948, ולפיכך הוא מתפרש גם על הנכס נשוא ענייננו. בנסיבות כאלה, נכסי הווקף מאבדים את צביונם כהקדש, והאפוטרופוס רשאי להקנותם לרשות הפיתוח בתורת נכסי מקרקעין רגילים...משהוקנו המקרקעין לאפוטרופוס, וניטל מהם אופיים כהקדש, נשללת מכאן ואילך סמכותו של בית הדין השרעי לדון בעניינם....רביעית...סעיף 19(א)(1) לחוק נכסי נפקדים קובע כי האפוטרופוס רשאי למכור נכס מקרקעין מוקנה לרשות הפיתוח, ועל-פי סעיף 28(ג) לחוק, כאשר "מכר האפוטרופוס נכס מוקנה, נעשה הנכס שמכר משוחרר, ועובר לבעלות הקונה, ואילו התמורה שקיבל האפוטרופוס נעשית נכס מוחזק...". בג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ נ' Simon Wiesenthal Center Museum Corp., (ניתנה ע"י השופטים פורקצ'יה, חשין וארבל, ביום 28.10.08). ארבעת הנימוקים שהובאו תקפים גם לענייננו, ומהם עולה כי לבית הדין השרעי אין סמכות עניינית על נכס מקרקעין כזה, שאינו מהווה כבר, מכוח חוק, ווקף מוסלמי. ועל כן מינוי "מותלווים" חדשים על מתחם בית הקברות נעשה, במקרה דנן, בחוסר סמכות. כמו כן, מן האמור עולה כי עם מכירת המקרקעין לרשות הפיתוח, הם עברו לבעלותה המלאה של רשות הפיתוח, ורשות הפיתוח רשאית להעביר זכויות קניין בנכס לצד שלישי כפי שעשתה. אשר על כן, נראה כי על פניו, כי סיכויי התביעה העיקרית להתקבל נמוכים. מאזן הנוחות: תקנה 362(ב) לתקסד"א קובעת כי: בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש. התקנה דורשת כי בבוא בית המשפט לתת את הסעד ייטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים. במקרה דנן, אין חולק כי השמירה על כבוד המת הינו ערך מוכר במדינתנו וערך זה קיבל הכרה כערך חוקתי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"). סעיף 11 לחוק היסוד מחייב את כל רשויות השלטון להפעיל את שיקול דעתן באופן העולה בקנה אחד עם הוראות חוק היסוד והערכים עליהם הוא מגן. מן הפסיקה עולה כי הערך של "כבוד האדם" מתקיים גם על המת. כבוד האדם כולל גם את כבוד המת ומשפחתו, כפי שעולה מע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום (ניתן על ידי השופט שמגר, ביום 30.4.92) בו נקבע: כבוד האדם אינו רק כבודו של אדם בחייו. זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו,... כבוד זה מתבטא, בין השאר, בעצם הצבתה של המצבה, בביקורים בבית הקברות...ובטיפוח הקבר. זהו אותו קשר - לעיתים ראציונלי ולעיתים בלתי ראציונלי - בין החיים לבין המתים, אשר מגבש את האדם שבתוכנו והנותן ביטוי למאווי הנפש הנכספים. זוהי היד שהחיים מושיטים למתים" אין ספק כי יש להעניק לבית הקברות, את הכבוד הראוי לו בשמירה על כבוד הקברים והמתים הקבורים בו. אולם, ערך זה אינו ערך מוחלט ועומדים מולו ערכים נוספים אותם יש לבחון. במקרה דנן, הובהר על ידי המדינה והעירייה כי המצבות שנהרסו הינן מצבות חדשות בלבד, ושהעבודה נעשתה בזהירות רבה ובליווי ארכיאולוגית מוסמכת מטעם רשות העתיקות. מצבות אלו הוקמו בעת האחורנה על ידי התובעים במקום שבו היו, לטענתם, קברים שכוסו משך השנים וזיהויים מצריך גירוד האדמה ובניית מצבה חדשה על כל קבר. מן הדברים עולה כי אף לגישתם של התובעים, הרי המצבות החדשות שהוקמו, הוקמו על חשיפתם של קברים ישנים אשר היו שכוחי אל. אין מחלוקת כי המדינה לא נגעה בקברים עתיקים אשר היו גלויים לעין ונשמרו משך שנים. בעניין זה קובעת השופטת פורקצ'יה בבג"צ 52/06 כי יש להבחין בין קברים גלויים לעין ומוכרים לבין חשיפת קברים עתיקים וסמויים מן העין אשר הציבור אינו יודע על קיומם ואין לו זיקה רגשית אליהם מהלך דורות רבים: הפגיעה ברגשות הציבור, הכרוכה בפגיעה בבית קברות באמצעות פעולות בנייה ופיתוח, מחייבת התייחסות, תוך מתן משקל ראוי לאופי הפגיעה בצד משקל הזכויות והאינטרסים הנוגדים...ההתייחסות למידת קדושתו של בית קברות עשויה להיות שונה מקהילה לקהילה, מדת לדת, ומתרבות לתרבות. למורכבות זו מימד נוסף, כאשר מדובר בארץ בעלת היסטוריה עתיקה בת אלפי שנים, שבה עשויים להימצא לאורכה ולרוחבה, שטחי קבורה עתיקים רבים, ברובם סמויים מעין, הטמונים עמוק מתחת לפני הקרקע. מתחמים כאלה, שאינם ידועים ואינם מוכרים, אינם מהווים, מטבע הדברים, מוקד להתייחסות הקהילה בת-זמננו, ולרוב בני הקהילה אינם מודעים כלל לקיומם של שרידי קברים מוסתרים באיזור. ככל שמתחם בית קברות חדל לשמש מוקד התייחסות לפרט ולקהילה, וככל שהוא ננטש, נזנח, ואף נעלם מן העין ומתכסה עפר במהלך הדורות, כך הולכת ונחלשת עם השנים עוצמת הערך החוקתי של כבוד המת במתחם כזה...כך נחלשת עם הדורות הציפייה לשימורו של המקום...למימד חלוף הזמן יש משקל בבחינת עוצמתה של הזכות החוקתית לכבוד המת, בהתנגשותה עם אינטרסים מוכרים אחרים. ככל שפוחתת עוצמה זו, כך עשוי להינתן משקל הולך וגובר לצרכי החיים. כעולה מהחומר שהובא בפנינו, ישנה גישה לפיה ההלכה המוסלמית מתירה, בתנאים מסויימים, בנייה על מתחמי קבורה ישנים ועתיקים...מכירה בקשר ההדוק בין ערכי התרבות והדת לבין צרכי החיים המודרניים, המשתנים עם הדורות, ומבקשת לפשר וליישב ביניהם. יש, אפוא, הבדל מהותי במשקל ערך ההגנה על כבוד המת בין בית קברות מוכר, המשמש למטרה זו, ומהווה מוקד התייחסות של הפרט והקהילה, לעומת מתחם בו מתגלים שרידי קברים עתיקים מתחת לפני הקרקע, שאינם ידועים בציבור במשך דורות רבים, ואשר אינו מהווה מקור לזיקת השתייכות בעלת עוצמה לפרט ולציבור. כך, לענייננו, יש להבחין בין מצבות וקברים שנשתמרו משך דורות כחלק מבית הקברות ונותרו חשופים וגלויים לעין, לבין קברים שהיו מתחת לאדמה וסמויים מן העין משך שנים רבות, ואשר נעשות פעולות יזומות לחשיפתם והקמת מצבה חדשה עליהם. אשר על כן, נראה כי מאזן הנוחות אינו נוטה בהכרח לטובתם של התובעים במקרה זה. מעבר לנדרש, אציין כי עסקינן בבית קברות לא פעיל מאז קום המדינה. תמוה בעיני, גילויים וסימונם, כביכול, תוך מספר חודשים, של כמעט 500 קברים "נסתרים", כמות גדולה יותר מכמות הקברים הגלויים. אציין עוד כי במהלך הדיון, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם של התובעים לגבי דרכי הזיהוי של "הקברים הנסתרים". לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן זו מניעה זמני, ומאשר למדינה ולעירייה לפעול בשטח בית הקברות כל עוד הן אינן פוגעות בקברים העתיקים אשר נשמרו גלויים לעין במשך שנים, ובכפוף לכך שהן מנהלות את פעולתן שם בזהירות רבה ומלוות אותה בהתייעצות עם ארכיאולוגים מוסמכים. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ה' שבט תשע"א, 10 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. בית הדין השרעי (מוסלמי)בתי עלמין / בתי קברות