קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות ביטוח תאונות אישיות: 1. התביעה היא לתשלום תגמולי ביטוח מכח פוליסת תאונות אישיות שרכש התובע אצל הנתבעת. התובע נפגע בגופו בתאונת דרכים והתביעה דנן מתייחסת לפגיעה זו. בקדם המשפט שהתקיים ביום 15.2.99 הסכימו הצדדים, כי ביום 11/4/93 נפגע התובע בתאונת דרכים, כי ביום 23/1/95 הגיש התובע כנגד הנתבעת תביעה לפיצויים בעילה המבוססת על הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (ת.א. 2224/95), כי התביעה הנ"ל (שתכונה להלן - "התביעה הקודמת") הסתיימה בפשרה ביום 30/12/97 וכי התביעה דנן הוגשה ביום 27/5/98. עוד הצהירו ב"כ הצדדים שאין מחלוקת באשר לנוסח הפוליסה שחלה ואין מחלוקת שהביטוח מכוחו הוגשה תביעה זו היה בתוקף ביום התאונה. 2. טענתה המקדמית של הנתבעת היא, שהתביעה התיישנה. בהמשך להסכמות האמורות לעיל, הוסכם, כי הצדדים יסכמו בכתב טענותיהם בסוגיית ההתיישנות האמורה. בעקבות הסכמה זו הוגשו סיכומים בכתב ולאחר עיון בהם ניתן פסק דין זה. 3. הנתבעת טוענת, כי בפני התובע עומד כיום מחסום דיוני שאינו מאפשר לו לטעון טענה עובדתית בתשובה לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בכתב הגנתה. בסעיף 2 לכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת, כי על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- (להלן - "החוק"), תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח. מקרה הביטוח ארע ביום 11/4/93 והתביעה הוגשה ביום 27/5/98, דהיינו - כחמש שנים לאחר מקרה הביטוח. התובע לא הגיש כתב תשובה. מכאן, שמעבר להכחשה סתמית וכללית של טענת ההתיישנות, התובע לא הציב כל תשתית בכתבי טענותיו שעל יסודה הוא יכול לטעון טענות עובדתיות כנגד טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעת, כגון שמרוץ ההתיישנות הופסק מכוחה של עובדה זו או אחרת, וטענות כיוצ"ב. אכן, יש טעם רב בטענה זו של הנתבעת. כפירה כללית בטענת ההתיישנות, כפירה הקיימת בכל מקרה גם אם לא הוגש כתב תשובה (תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-), אינה מספיקה כאשר התובע מעוניין לטעון, כי עובדה מסויימת גרמה לעצירת מרוץ ההתיישנות, כפי שטוען התובע במקרה דנן, כמפורט להלן. על התובע הטוען טענה כאמור, להעמיד את הנתבעת על העובדות שביסוד טענתו זו, כדי שתוכל להתכונן כראוי למשפט והדרך לעשות כן היא באמצעות הגשת כתב תשובה. דא עקא, כי המחסום האמור נפרץ במקרה דנן לאחר שב"כ הצדדים הסכימו, כמפורט לעיל, על שורת עובדות שעל יסודה יסכמו הם בשאלת ההתיישנות ועל עצם הגשת הסיכומים בשאלה זו. אין הנתבעת יכולה היום להישמע בטענה שהתובע מנוע לטעון כנגד טענת ההתיישנות, לאחר שהיא עצמה הגיעה להסכמה עם התובע על הגשת סיכומים בשאלה לגופה, על יסוד שורת עובדות שהוסכמו במפורש. זאת ועוד, טענת ה"מחסום הדיוני" אשר מועלית על ידי הנתבעת בסיכומיה, היתה צריכה להיטען מייד כאשר התבקש בית המשפט לדון תחילה בסוגיית ההתיישנות, ואז יכול היה התובע לנסות ולתקן את מחדלו, לאחר נטילת רשות מבית המשפט. הנתבעת "הסתירה" מהתובע את כוונתה לטעון טענה כאמור ולפיכך לא יהיה זה ראוי לאפשר לה להעלות טענה זו בשלב הנוכחי. 4. מאידך, לגופם של דברים הדין הוא עם הנתבעת. אין בין הצדדים מחלוקת, כי על פי סעיף 31, לחוק תקופת ההתיישנות כאשר מוגשת תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח. שלוש שנים אלה חלפו זה מכבר. ואולם, טענת התובע היא, שהגשת התביעה הקודמת עצרה את תקופת ההתיישנות. לשיטתו, כאשר בעילת התביעה המתבססת על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובעילת התביעה המתבססת על חוזה הביטוח הנתבעת היא אותה אישיות משפטית, כי אז "נתקיימה דרישת יידוע המבטח ודינו של מרוץ ההתיישנות להיעצר" (סע' 22 לסיכומי התובע). על פי טענה זו, תכליתו של סעיף 31 לחוק היא לגרום לכך שהמבטח ידע על קיומה של תביעה נגדו בתקופה של שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. כאשר המבטח ידע על כך בפועל, מתקיימת למעשה דרישת המחוקק. 5. התובע אינו מסתמך על הוראת סעיף מסויים בחוק ההתיישנות, תשי"ח1958-, ואכן, עיון בחוק זה אינו מצביע על כל הוראה שתומכת בטענת התובע. אין ספק שלא חלה כאן הוראת סעיף 8 לחוק הנ"ל, העוסק במצב של "התיישנות שלא מדעת", שכן לא נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. גם אין כל יסוד לטענה אפשרית לפיה עילת התביעה התגבשה רק לאחר קביעת דרגת הנכות בהליך שהתקיים על יסוד חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת לנוכח לשונה המפורשת של הפוליסה כמפורט בסעיפים 14 ו15- לסיכומי הנתבעת. 6. למעשה מזהה התובע את תביעתו הקודמת עם תביעה מכוח הפוליסה. התובע מסתמך על העובדה כי במקרה דנן המבטחת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים זהה עם המבטחת על פי פוליסת התאונות האישיות. אין לטענה זו כל יסוד. התביעה דנן היא תביעה שעילתה שונה לחלוטין מעילת התביעה שעל יסודה הוגשה התובענה בתביעה הקודמת. רק מקרה הוא שמדובר באותה נתבעת. סעיף 31 לחוק ביטא כוונה מפורשת של המחוקק לצמצם את תקופת ההתיישנות בקשר עם תביעות לתשלום תגמולי ביטוח ואין למסירת הודעה על מקרה הביטוח לחברת הביטוח כל השפעה על תקופת ההתיישנות. כידוע, בע"א 3812/91 ג'רייס נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פד"י מ"ח(3), 441, נפסק, כי סעיף 31 לחוק קובע תקופת התיישנות של שלוש שנים עד למועד הגשת תביעה לבית משפט. במפורש נדחתה הטענה לפיה החוק קבע חובת הגשת דרישה למבטח בתוך שלוש שנים. נמצא, כי על פי ההלכה הנ"ל, גם אם נמסרה למבטח דרישה לתשלום תגמולי ביטוח, ובכך בוודאי יידע המבוטח את המבטח על מקרה הביטוח, עדיין החובה היא להגיש את התביעה לבית המשפט בתוך שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח, שאחרת התביעה תתיישן. משמעותה המעשית של טענת התובע במקרה דנן היא, שאם ניתנה הודעה לחברת הביטוח על מקרה הביטוח, כי אז יש לכך השפעה על חישוב תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק. טענה זו אינה יכולה להתקבל. גם אין לקבל את עמדת התובע לפיה, "קיצור תקופת ההתיישנות הרגילה בתביעות לפי פוליסות לביטוח אישי ... נועדה על מנת להעמיד את ... חברת הביטוח בפני הסיכון לתביעה בגין תאונה שארעה לתובע, עד שלוש שנים לאחר קרות התאונה" (סעיף 27 לסיכומי התובע). יש בטענה זו משום סתירה ברורה להילכת ע"א 3812/91 הנ"ל, שכן למעשה טוען התובע, כי די במסירת הודעה לחברת הביטוח בתוך שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח. התובע מוסיף וטוען, שבמקרה דנן הודעה זו ניתנה בגדר התביעה הקודמת. שתי טענות אלה יש לדחות. לא רק שיש בכך משום סטייה מהלכה מחייבת, אלא שאינני רואה לפרש את הגשת התביעה הקודמת כהודעה על דרישה מכוח הפוליסה הנדונה בתובענה דנן. זאת ועוד, גם אם התובע צודק בטענתו, לפיה מסר לנתבעת הודעה על מקרה הביטוח בעת הגשת התביעה הקודמת, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, אין הוא מצביע על כל נימוק שמכוחו יש לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות במהלך התקופה בה נדונה התביעה הקודמת בבית המשפט. במקרה דנן גם לא חלה הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, והתובע אף לא טוען לחלותה. כאמור, התובע לא הצביע על כל הוראה מהוראות חוק ההתיישנות שמכוחה מופסק מרוץ תקופת ההתיישנות במקרה דנן. בוודאי שניהול הליך אחר, בעילת תביעה אחרת, אינו אחד מאותם מקרים המפסיקים את מרוץ תקופת ההתיישנות. התובע כלל אינו מבהיר מדוע, לשיטתו, יידוע המבטח מביא עימו לעצירת מרוץ ההתיישנות. 7. המסקנה מהאמור לעיל היא, כי התובע הגיש את תביעתו לאחר שתמה תקופת ההתיישנות ולא התקיים במקרה דנן אירוע שבכוחו לעצור את מרוץ ההתיישנות, ולפיכך יש לדחות תביעה זו. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע בהוצאות המשפט של הנתבעת, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 4,800 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ. ביטוח תאונות אישיותפוליסההתיישנות