קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התפוצצות פגז מרגמה - תביעת פיצויים / פציעה של רועה צאן מהתפוצצות פגז מרגמה: .1בשנת 1984 נפגע העורר, בעת שרעה את כבשיו בשטח מרעה ליד קיבוץ שעלבים, מהתפוצצות פגז מרגמה. בתביעת נזיקין שהגיש העורר (ת"א (י-ם) 196/95) נקבעה אחריות המדינה בנזיקין כלפיו (להלן: "פסק הדין"). לאחר מתן פסק הדין, פנה העורר, על פי חוק תגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970(להלן: "החוק") אל הועדה המאשרת להכיר בו כנפגע פעולות איבה וע"י כך, להמיר את הגמלאות שהוא מקבל על פי פסה"ד, בגימלאות על פי החוק, שלטענתו, ייטיבו עימו (עמ' 4לפרוטוקול). הוועדה המאשרת דחתה את פניתו של העורר ומכאן הערעור שבפנינו. .2טענת העורר, על פי כתב הערעור (סעיפים 8,9), היא, כי פגיעתו היא פגיעת איבה, מאחר ו"פגיעתו של המערער אירעה עקב נפץ שהיה בשליטתו של הצבא ובשימושו של הצבא ואשר המערער נתקל בו במקרה." .3אין מחלוקת, בענייננו, כי הפגז ממנו נפגע העורר, אכן היה בשימוש הצבא, וכי הפגיעה אירעה בעת שהעורר רעה את צאנו ולא תוך כדי ביצוע פשע או עבירה אחרת. השאלה הצריכה לענייננו היא - האם די בנסיבות אלה לראות בפגיעתו של העורר פגיעת איבה. דהיינו, האם די בכך שהפגז שגרם לפגיעה, היה אי פעם בשימוש צה"ל, כדי למיין פגיעה מפגז זה כפגיעה מפעולות איבה. .4המונח "פגיעת איבה" מוגדר בסעיף 1לחוק כלהלן: "(1) פגיעה מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים-למחצה או בלתי סדירים של מדינה עויינת לישראל, מפעולות איבה של ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה, בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם מטרותיהם (לכולם ייקרא להלן - כוחות אויב); (2) פגיעה בשגגה מידי אדם עקב פעולת איבה של כוחות אויב, או פגיעה בשגגה בנסיבות שהיה בהן מקום לחשש סביר כי תבוצע פעולת איבה כאמור; (3) פגיעה מנשק שהיה מיועד לפעולות איבה של כוחות אויב, או פגיעה מנשק שהיה מיועד נגד פעולה כאמור אף אם לא הופעל, למעט פגיעה שנפגע בה אדם בגיל 18ומעלה כשהוא מבצע פשע או עבירה אחרת שיש בה זדון או רשלנות פושעת;" במקרה דנן, הטענה היא כי הפגיעה היא פגיעת איבה מכוח ס"ק (3). .5 בבג"צ 294/84 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים על פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל- 1970ואח’, פ"ד מה(5) 445, דחה בית המשפט את קביעת ועדת העררים כי היה בסיס להנחה כי העורר הוא נפגע פעולות איבה מאחר ונפגע מנשק שהיה בשימושו של צה"ל, וזאת מהנימוק הבא: מתן פירוש כזה לחלופה השלישית אינו מתיישב עם מטרות החוק. פירוש שכזה מטיל למעשה אחריות מוחלטת על המדינה לשלם תגמול לכל אדם שנפגע באופן כלשהו מנשק שצה"ל מחזיק בסוגו, או החזיק בו ביום מן הימים, אפילו אין הנשק נמצא עוד בחזקת צה"ל, למשל משום שנגנב ממנו... אין להניח כי המחוקק חפץ במסגרת החוק להטיל על כתפי המוסד אחריות כה רחבה. האם סביר להניח, למשל, כי על-פי החוק מוטלת אחריות כלפי אזרח שנפגע אגב סיור בתערוכת נשק צה"לית, או כלפי ילד המרים ביודעין או בחוסר יודעין נפל של פגז, או נפגע אגב משחק בשרידי נשק שהושארו בשדה הפתוח. תביעות בנסיבות דומות נדחו בעבר על ידי ועדת העררים ולדעתנו בדין נדחו. בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 860(תש"ל) עמ' 6) נאמר כי: 'המושג של 'פגיעת איבה' יכלול מעתה כל פגיעה מנשק ללא בעלים שהיה מיועד לפעולת איבה'. נראה לי כי נדרש קשר סיבתי בין פעולת האיבה לבין השימוש בנשק או הפגיעה. קשר סיבתי זה, על מנת שיקיים אחריות של המדינה כלפי הנפגע, צריך להיות ממשי ולא עקיף ומרוחק. לפיכך על המבקש להוכיח כי המדובר ב'פגיעת איבה' במסגרת החלופה השלישית להראות לא רק כי הפגיעה נגרמה מנשק המשמש דרך כלל את צה"ל, אלא גם שבעת הפגיעה שימש הנשק למניעת פעולות איבה, שימוש שאינו עקיף ומרוחק. כך, נשק המשמש במועד מסוים את צה"ל באימוניו אינו מיועד אותה עת למניעת פעולות איבה, בעוד שמוקש המונח לאורך הגבול אכן משמש למטרה זו. (ההדגשות שלנו - הועדה). .6 מוסיף ב"כ העורר וטוען, כי לצורך הוכחת הקשר הסיבתי הנדרש, יש להחיל את ההנחה הקבועה בסעיף 2לחוק, לפיה: הנסיבות, המעלות יסוד סביר לפגיעת איבה, לשיטתו של ב"כ העורר, הן העובדות דלקמן, שנקבעו בפסק הדין: א. כ- 600- 800מ' ממקום האירוע קיים שטח אש של צה"ל ובמרחק כ- 800מ' ו- 1000מ' נמצא בסיס צבאי. ב. הפגז נמצא במרחק 600- 800מ' מחוץ לשטח האש. ג. הטווח המוצהר המירבי של פגז זה הינו 470מ' במזג אויר אופטימלי. ד. הוראות הירי הכלליות בצה"ל הן לדאוג לירי באופן שהפגז לא יצא משטח האש, ובמידה והאימונים נעשים בקצה שטח האש, יש לירות לתוך השטח ולא החוצה ממנו. קביעות אלה, עד כה, מצביעות על כך כי מדובר בפגז שהיה בשימוש צה"ל והימצאותו במקום בו נמצא היתה בניגוד להוראות האימונים באש. אין באף אחד ממרכיבים אלה, כדי להצביע על קשר כלשהו לפעולות איבה. .7 עוד מפנה ב"כ העורר לעובדות הנוספות, שנקבעו בפסק הדין: א. לפי דברי כל העדים לא נמצא מעולם קודם לכן חומר לחימה בשטח בו אירעה הפגיעה. ב. אין כל ספק שמקור אותו פגז צה"לי ומישהו בצה"ל, במועד כלשהו - לא שמר מספיק על הפגז שיצא משליטת צה"ל - ונמצא בשטח טרשי-הררי, שמחוץ לשטח האש של צה"ל, התפוצץ וגרם נזק לתובע. בקביעות אלה, אין, ולו ראיה לכאורה, על קיום פעולות לחימה נגד האויב בשטח הנדון וכי הפגז שימש לפעולות לחימה נגד האוייב. יתירה מזאת, נקבע בפסק הדין, אשר העורר סומך טענתו על ממצאיו, כי במועד כלשהו, בטרם הפגיעה יצא הפגז משליטת צה"ל. על פי הלכה שנקבעה בבג"צ 294/84 הנ"ל, הטלת אחריות על המדינה לפגיעה מנשק שיצא משליטתה היא הטלת אחריות מוחלטת, שהמחוקק לא התכוון להטילה. .8 העולה מהמקובץ הוא, כי אף העובדות הנוספות שנקבעו בפסק הדין, משמיטות כל בסיס לנסיבות שיש בהן יסוד סביר לפגיעת איבה. .9 בסיכומיו טוען ב"כ העורר, כי הפגיעה אירעה סמוך לקו הגבול הירוק שהוא הגבול הישן בין ת"א לירדן, וכי "הפגז נורה מנשק צה"ל במועד לא ידוע וסביר להניח שלאור קרבת הפגז לגבול, הוא אף שימש בפעילות מבצעית נגד פעולות איבה על כוחות האויב" (סעיף .10ב. לסכומים). אין כל הוכחה כי הפגז נורה מנשק צה"לי. .10 לסיכום: העורר סומך טענותיו אך ורק על העובדות שנקבעו בפסק הדין. אין בפסק הדין כדי להועיל לעורר בעררו זה. כל שנקבע בפסק הדין הוא, כי הפגז ממנו נפגע העורר יצא בשלב כלשהו משליטת צה"ל, כאשר "מישהו בצה"ל לא שמר על הפגז שיצא משליטת צה"ל". קביעה זו עומדת בניגוד לטענה כי הפגז נורה מנשק צה"לי. יתירה מזאת, הקביעה כי הפגז יצא משליטת צה"ל עקב כשל של מישהו בשמירה עליו, כפי שנקבע בפסק הדין, שומטת כל בסיס מהנחה כי יריית הפגז נעשתה במהלך פעולה נגד אויב. העובדה שהפגז התפוצץ ליד הגבול הבינלאומי עם ירדן, כאשר ירדן היתה ארץ אויב, אין בה, לכשעצמה, כדי לשמש יסוד להנחה כי הפגז היה מכוון לפעולות נגד אויב, ובמיוחד, שבאותה סביבה נמצא גם שטח אמוני אש של צה"ל. .11 התוצאה היא, כי העורר לא הוכיח כי נפגע בפגיעת איבה ולא הניח כל תשתית לקיום יסוד סביר להניח שנפגע בפעולות איבה. על כן, אנו דוחים את הערר.נפגעי פעולות איבה