האם זכויותיה הבלתי רשומות של התובעת במחצית הנכס, מכוח חזקת השיתוף, עדיפות על זכויותיו של הבנק שלטובתו רשומה משכנתה על מלוא הזכויות בנכס. התובעת טוענת שיש להחיל את סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ובהתאם לכך לקבוע כי זכותה עדיפה, מפני שהמשכנתה נרשמה בחוסר תום לב מצד הבנק. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות הבנק מול זכות האישה מכוח חזקת השיתוף: זוהי תביעה שבה מבקשת התובעת, רעייתו של נתבע 1 ("הנתבע"), להצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות בבית הנמצא ברחוב שארית הפליטה 59 בשכונת דניה בחיפה, הידוע כחלקה 30 בגוש 12256 ("הבית" או "הנכס"), וזאת מכוח חזקת השיתוף בנכסים שבין התובעת והנתבע. עוד היא מבקשת להורות כי המשכנתה הרשומה כיום על הנכס לטובת נתבע 2 ("הבנק") אינה רובצת על המחצית השייכת לה. לחלופין מבקשת התובעת להורות כי מעמדה הוא של דיירת מוגנת בדירה מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 ("חוק הגנת הדייר"). עוד ולחלופין היא מבקשת להורות כי היא זכאית להגנת ההוראה שבסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 ("חוק ההוצל"פ") ובהתאם לכך יש להתנות את מימוש המשכנתה על הבית בהבטחת דיור חלוף. מלכתחילה הוגשה התובענה לבית משפט לענייני משפחה בחיפה, אולם בהסכמת הצדדים ניתנה ביום 19.9.07 החלטה שלפיה הועבר התיק לבית משפט זה. יצוין כי הנתבע לא התגונן בפני התביעה ולא נטל חלק בהליכים, ובהודעה שהגיש לתיק בית המשפט הוא הודיע כי הוא מסכים לקבל את תביעת התובעת. בדיון שהתקיים ביום 23.10.08 הסכימו הצדדים שפסק דין יינתן על סמך הטיעון והמסמכים שבתיק, ללא שמיעת עדויות ("ההסדר הדיוני"). רקע התובעת והנתבע נישאו בשנת 1971, ומאז הושלמה בניית הבית בשנת 1978 הם מתגוררים בו בצוותא. הזכויות בנכס רשומות בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבע בלבד. ביום 14.7.95 פנו בני הזוג לבנק בבקשה לקבל הלוואה בסך 350,000 דולר ארה"ב ("בקשת ההלוואה") לשם כיסוי חובות ולפרויקט בנייה של חברה בבעלות הנתבע, "וילה-ניר חברה לפיתוח ובניה בע"מ" ("החברה"), אשר לתובעת מניה אחת בה. בטופס בקשת ההלוואה (נספח ט' לכתב ההגנה) הציעו בני הזוג את הנכס כביטחון להלוואה (סעיף ט' לבקשת ההלוואה). הבנק אישר את מתן ההלוואה, וביום 12.9.95 נחתם בין הבנק לבין בני הזוג הסכם הלוואה (נספח ז' לכתב ההגנה), שעל פיו הם קיבלו הלוואה בסך 1,050,000 ₪ ("ההלוואה"). בסעיף 8 של הסכם ההלוואה התחייבו בני הזוג, בין היתר, לשעבד את זכויותיהם בנכס לטובת הבנק או לגרום לשעבודו, תוך שהם מתחייבים לקיים את כל ההתחייבויות האמורות במסמכי המשכנתה. עוד התחייבו בני הזוג לחתום על שטר משכנתה הכולל ויתור על הזכות לדיירות מוגנת שבסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, וכן גם ויתור על הזכות לדיור חלוף שבסעיף 38 ו-39 לחוק ההוצל"פ בעת מימוש המשכנתה. להבטחת פירעון ההלוואה שעבד הנתבע (אשר הזכויות בנכס רשומות על שמו בלבד) את הנכס לטובת הבנק, וביום 5.10.95 נחתם על ידו שטר משכנתה (נספח ח' לכתב ההגנה), ובו ביום נרשמה על הנכס משכנתה מדרגה שנייה לטובת הבנק, מוגבלת בסכום ההלוואה. בני הזוג לא עמדו בהחזר ההלוואה, וביום 25.3.04 פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתה (תיק הוצאה לפועל מספר 02-12394-04-2).במועד פינוי הנכס נקבע ליום 30.8.07, ועוכב בצו מניעה שניתן ביום 19.8.07 בתיק בש"א 4289/07 (תמ"ש 21560/07) בבית משפט לענייני משפחה. תובענה זו נועדה למנוע את מימוש המשכנתה ביחס לחלקה הנטען של התובעת בנכס. טענות הצדדים התובעת טוענת שעל אף שכל הזכויות בנכס רשומות בשם הנתבע, היא בעלת מחצית הזכויות בנכס, וזאת מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג החלה על בני זוג שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 ("חוק יחסי ממון"). לטענתה, אורח חייה עם הנתבע היה כזה, שהנתבע עבד ופרנס את המשפחה ואילו התובעת ניהלה את משק הבית, ודאגה לצורכי הנתבע וילדיהם. עוד היא טוענת כי הנכס נרכש בכספים שהתקבלו ממכירת נכס שבו התגוררה יחד עם הנתבע קודם לכן. עוד היא טוענת שזכויותיה במחצית הנכס, הנתונות לה מכוח חזקת השיתוף, עדיפות על אלו של הבנק, מפני שהבנק רשם את המשכנתה בחוסר תום לב, תוך התעלמות ממעמדה של התובעת כבת זוגו של הנתבע ומזכותה למחצית הנכס. לכן, כאשר נרשמה המשכנתה, נעשה הדבר בידיעה של הבנק או שהייתה צריכה להיות לו כזו, בדבר זכותה של התובעת מכוח חזקת השיתוף. התובעת אינה מכחישה את חתימתה על הסכם ההלוואה, אולם היא טוענת כי לא הוסבר לה תוכן המסמך שעליו חתמה וכי המשכנתה נרשמה על חלקה בנכס שלא כדין, מאחר שהיא כלל לא חתמה על שטר המשכנתה. עוד היא טוענת כי לא ידעה על המשכנתה ולא הסכימה לה, ורק לאחר שהבנק החל בהליכים למימושה, נודע לה כי התובע משכן את הנכס לשם הבטחת תשלום ההלוואה לבנק. היא טוענת שהבנק לא נקט בכל הליך נגדה, לא לצורך פירעון ההלוואה ולא בקשר למימוש המשכנתה. מאחר שהבנק ידע על זכויותיה בנכס, מכוח היותה אשת הנתבע, היה עליו, לטענתה, לברר את הסכמתה למשכון הנכס לטובת ההלוואה ואף לוודא כי הבינה את משמעות המסמכים שחתמה עליהם. לחלופין טוענת התובעת כי מימוש המשכון כפוף לזכותה לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר או לקבלת דיור חלוף מכוח סעיף 38 לחוק ההוצל"פ, היות שהיא מעולם לא ויתרה על ההגנות המוקנות לה על פי דין. עוד טענה התובעת כי קמה לה זכות בנכס מכוח מגורים והחזקה בו במשך כשלושים שנה. מנגד טוען הבנק כי הוא מכיר בזכויות התובעת בנכס מכוח חזקת השיתוף, אולם הוא טוען להחלת חזקת השיתוף גם לגבי חובות. לטענתו, התובעת היא שותפה בקבלת ההלוואה והיא הסכימה לשעבוד הבית: היא חתמה על הבקשה להלוואה שבה נאמר כי הבית ישמש כביטחון להלוואה, והיא חתמה על הסכם ההלוואה כלווה ועל מסמכי הביטוח לנכס המשמש כביטחון להלוואה. הבנק מפנה לסעיפים 8 ו-11 בהסכם ההלוואה, שלפיהם התחייבה המבקשת לשעבוד הנכס ולכן, כך הוא טוען, רישום המשכנתה לטובתו נעשה בתמורה ובתום לב. עוד טוען הבנק כי היה מודע לכך שהנכס משמש את בני הזוג למגורים, ולפיכך החתים את המבקשת על מסמך בכתב המבהיר את הסכמתה המפורשת לשעבוד הנכס בדרך של רישום משכנתה, אשר עליו יחתום הנתבע בהיותו הבעלים הרשום של הנכס. לטענת הבנק די בהסכמת התובעת כי הנתבע יחתום על שטר המשכנתה, על מנת שהמשכנתה הרשומה לזכות הבנק תגבר על זכותה של התובעת מכוח הלכת השיתוף. הבנק טוען כי זכותו כבעל משכנתה רשומה גוברת על זכותה של המבקשת, משום שרכש אותה בתמורה ובתום לב. הבנק גם טוען לחוסר תום לב מצידה של התובעת. לטענתו היא מנסה לנצל את עובדת אי רישומה כבעלת זכויות בנכס, וזאת על אף שיש לראות בה כמי שאחראית למצב דברים זה וכי מכל מקום התובעת השתהתה בהגשת התביעה. הבנק טוען גם שיש לדחות את הטענות בדבר זכאות המבקשת לדיור חלוף, וזאת מפני שהתובעת ויתרה על זכויות אלה כמו גם מן הטעם שזכויות מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר חלות רק לגבי מי שרשום כבעל הזכויות, וכי הטענה בדבר קיומן של זכויות מכוח סעיף 38 לחוק ההוצל"פ הן בבחינת הרחבת חזית אסורה. דיון הבנק, כאמור, איננו חולק על תחולתה של חזקת השיתוף ועל זכויותיה של התובעת מכוחה של חזקה זו, הגם שהוא טוען כי בצדה של חזקת השיתוף בזכויות קיימת גם חזקה בדבר שיתוף בחובות, ומכוחה של חזקה אחרונה זו יש לקבוע כי כמו הנתבע, גם התובעת חייבת בחוב המובטח על ידי המשכנתה על הנכס. לטעמי, אין צורך להיזקק לחזקת השיתוף כדי לקבוע את חבותה של הנתבעת כלפי הבנק, מפני שהכול מסכימים שהתובעת והנתבע יחדיו חתמו על הסכם ההלוואה. ככל שהדבר נוגע למישור האובליגטורי, התובעת, כמו הנתבע, חייבת לבנק את מלוא הסכום העומד לפירעון, וטענת התובעת כי עד כה לא נקבעה חבותה מכוח הסכם ההלוואה היא טענה שאיננה ממין העניין, מפני שהעובדה שהבנק לא נקט עד כה בהליכים משפטיים נגדה איננה רלוונטית לשאלה העומדת לדיון, וממילא גם אין צורך לקבוע דבר בעניין זה. השאלה היא, אפוא, אם זכויותיה הבלתי רשומות של התובעת במחצית הנכס, מכוח חזקת השיתוף, עדיפות על זכויותיו של הבנק שלטובתו רשומה משכנתה על מלוא הזכויות בנכס. התובעת טוענת שיש להחיל את סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 ("חוק המקרקעין") ובהתאם לכך לקבוע כי זכותה עדיפה, מפני שהמשכנתה נרשמה בחוסר תום לב מצד הבנק. עניינו של סעיף 9 לחוק המקרקעין הוא תחרות בין התחייבויות אובליגטוריות סותרות, והוא מורה על מתן עדיפות לבעל ההתחייבות המאוחרת, אם זה פעל בתום לב ובתמורה: "9. התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה." ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם, , 13.12.06) ("עניין שלם") קבע בית המשפט כי מכוח חזקת השיתוף בין בני זוג רואים את בן הזוג שזכותו בנכס מקרקעין שרכש בן הזוג האחר לא נרשמה, כמי שיש לו זכות מעין קניינית ו"אם בן הזוג הרשום עושה עסקה בנכס עם צד שלישי, מתנגשת זכותו של הצד השלישי עם זכותו של בן הזוג שאינו רשום. פתרון ההתנגשות הוא על פי דיני העסקאות הנוגדות" (פסקה 23 של פסק הדין). בהתאם לכך ניתן לראות בתובעת כמי שבידה זכות קודמת, המתחרה בזכותו של הבנק, ולפי סעיף 9 לחוק המקרקעין יוכל הבנק לזכות בעדיפות רק אם יתמלא התנאי שהוא פעל בתום לב, הן בעת שנקשרה העסקה והן בעת שנרשמה זכותו (שהרי שאלת התמורה איננה עומדת כלל לדיון במקרה זה). את טענתה לחוסר תום לב מצד הבנק משתיתה התובעת על כך, כי בעת שנחתם הסכם ההלוואה ידע הבנק שהיא רעייתו של הנתבע, כי הנכס משמש למגוריהם המשותפים וכי לכן קיימות לה זכויות בנכס מכוח חזקת השיתוף. התעלמותו של הבנק מזכויותיה אלה בעת שנרשמה המשכנתה על מלוא הזכויות בנכס, מבלי להתחשב בזכויותיה שלה עולה, לדעת התובעת, כדי חוסר תום לב. טענה זו מבוססת, כך יש להניח, על הדברים שאמר בית המשפט בחלק אחר בפסק דינו בעניין שלם, והם "תום הלב של צד שלישי נשלל אם הוא ידע או עצם עיניו מלראות כי הנכס הוא נכס מגורים אשר חלה עליו חובת השיתוף. על צד שלישי לצאת מתוך הנחה כי בני הזוג שותפים בדירת המגורים" (פסקה 36 של פסק הדין, וראו גם את הדברים שנאמרו ב ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש (טרם פורסם, , 7.12.09) ("עניין הורש")). טענה זו של התובעת אני מתקשה לקבל. בענייננו אין מחלוקת על כך שהבנק ידע שהנכס הוא נכס מגורים, שכן בני הזוג ציינו עובדה זו בטופס בקשת ההלוואה, ובכך שונים פני הדברים מן העובדות שעמדו ביסוד ההכרעה בעניין שלם ובעניין הורש. בעניין הראשון הייתה המסכת העובדתית שעליה נסב פסק הדין שונה בתכלית השינוי מזו שלפנינו ולמעשה עניין התחרות בין עסקאות, שעליה מדבר סעיף 9 לחוק המקרקעין, כלל לא עמד על הפרק ודבריו של בית המשפט נאמרו בהקשר הרחב של הסוגיה ולא בהקשר של העובדות שעמדו לדיון באותו עניין. בעניין השני טען הבנק-המערער כי לא ידע על קיומה של בת הזוג-המשיבה ועל זכויותיה בדירת המגורים ובית המשפט, משיקולים של מדיניות משפטית, ראה להטיל עליו חובת בדיקה מוגברת, ומשנקבע כי לא עמד בה הוא נחשב כחסר תום לב לאור הדברים שנאמרו בעניין שלם. אלא שבענייננו לא מתעוררת שאלת ידיעתו של הבנק, וממילא גם של תום ליבו, כלל ועיקר. הבנק אמנם ידע כי התובעת היא רעייתו של הנתבע, אולם משזו חתמה על הסכם ההלוואה הכולל התחייבות למשכן את הנכס, יכול היה הבנק להניח שהיא ידעה שהנכס ימושכן להבטחת פירעון ההלוואה ואף הסכימה לכך. לכן, בשונה מעניין הורש, בענייננו לא מתעוררת כלל השאלה אם הבנק צריך היה לברר את מעמדה של התובעת כרעייתו של הנתבע או את ידיעתה כי הנכס עתיד להיות ממושכן. בהתאם לכך, אין מקום לקבוע כי בעת שנרשמה המשכנתה פעל הבנק שלא בתום לב, והתוצאה היא שלפי סעיף 9 לחוק המקרקעין עדיפה זכותו של הבנק, מכוח שטר המשכנתה, על פני זכותה של התובעת מכוח חזקת השיתוף. אשר לוויתור על ההגנות שבחוק, משהוסכם בין הצדדים כי התשתית הראייתית תהיה החומר שהוגש לבית המשפט, ניתן להסתמך על המסמכים שנערכו ונחתמו על ידי הצדדים הן בקשר עם ההלוואה והן בקשר עם המשכנתה. התובעת חתמה על המסמכים הקשורים למתן ההלוואה, ובאלה נכללה התחייבות להעמיד את הנכס, שהוא נכס המגורים של בני הזוג, כבטוחה לפירעון ההלוואה, כמו גם הוראות בדבר התנאים שיחולו על המשכנתה לכשזו תירשם, וויתור על ההגנות מכוח חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ. אכן, פסיקה עקבית של בתי המשפט קובעת, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את המשמעות הנובעת ממנו (ראו: ע"א 4525/07 א.בריל אדריכלים בע"מ נ' מורן חברה לבנין בע"מ (טרם פורסם, , 22.11.07) וכן ע"א 11120/07 דינה שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם, , 28.12.09) ("עניין שמחוני")). פסיקה זו היא שעומדת ביסוד עיקר טענותיו של הבנק. מן העבר האחר, התובעת טוענת כי בעת שחתמה על מסמכי ההלוואה לא הוסברו לה כל המשמעויות הנובעות מחתימתה על מסמכים אלה, ובכלל זה, ובמיוחד, המשמעות הנוגעת להתחייבות לשעבוד הנכס להבטחת פירעונה של ההלוואה, וכפועל יוצא של ההסדר הדיוני יש מקום להעמיד את טענותיה אלה של התובעת בחזקת אמיתותן. בעניין שמחוני קבע בית המשפט כי כשמדובר בנכס המשמש דירת מגורים שנים רבות, יש מקום להטיל על הבנק חובת הסבר בדבר המשמעויות השונות, ובעיקר הסיכונים, הכרוכים בהעמדת הנכס כביטחון לפירעון הלוואה, שהיא זהה במהותה ובהיקפה הן לבן הזוג שזכותו רשומה והוא הממשכן, והן לבן הזוג שאינו רשום וזכותו היא מכוחה של חזקת השיתוף (פסקה ל"א של פסק הדין). הבסיס הנורמטיבי להרחבת חובת הגילוי מוסבר בספרה של רות פלאטו-שנער, דיני בנקאות חובת האמון הבנקאית, (הוצאה לאור של לשכת עורכי הדין - 2010) בעמ' 199, שבו הובעה ההשקפה בדבר חובת הגילוי של עניינים מהותיים, ובכללם חובת מתן הסבר מלא ומקיף ווידוא הבנת משמעות ההסבר שניתן, בין השאר, ביחס לוויתור, אם היה, על הגנת הדיור החלוף הקבועה בחוק ההוצאה לפועל. לכן, כשהתובעת טענה כי לא קיבלה הסבר על המשמעות המלאה של מסמך ההלוואה שחתמה עליו, ובכלל זה גם משמעותן של ההוראות הנוגעות לוויתור על הגנת הדיור החלוף, וכשדברים אלה אינם נסתרים מצידו של הבנק, אשר כל מה שנטען על ידו בכתב ההגנה היה הפניה לסעיפים הרלוונטיים במסמכים השונים שעליהם חתמה התובעת, תוך הדגשה כי מן האמור באותם מסמכים יש להסיק את הסכמתה של התובעת לוויתור על זכויותיה, יש לדחות את טענות הבנק ולקבוע - על יסוד הדברים שנאמרו בעניין שמחוני - שלתובעת זכות להגנת דירת המגורים כאמור בסעיף 38 לחוק ההוצל"פ. יש לזכור, כי לבד מזכותה של התובעת בנכס, הנובעת מחזקת השיתוף, ניתן לראות בדרישת הבנק שהתובעת תחתום על הסכם ההלוואה, למרות שלא הייתה בעלת זכות רשומה בנכס, כדרישה שהתובעת תערוב לחיוביו של הנתבע, שמשכן את הזכויות בנכס לטובת הבנק. אם נכונה השקפה זו ניתן להחיל על מצב דברים זה את חובת הגילוי המוגברת שנקבעה בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994), ובאין טענה, קל וחומר הוכחה, שננקטה על ידי הבנק פעולה כלשהי להבהיר לתובעת את המשמעות הנודעת ממשכון הבית ואת הסיכונים הכרוכים בכך, לא ניתן לקבוע, כפי שטוען הבנק, שהתובעת ויתרה על זכותה לפי סעיף 38 לחוק ההוצל"פ. הבנק טען כי העלאת עניין זה על ידי התובעת הוא בבחינת שינוי חזית, אולם ראיתי לדחות את הטענה. משהסכימו הצדדים להסדר הדיוני, לא ניתן לדבר על שינוי חזית מפני שהטענה, ככזו, הועלתה על ידי התובעת, גם אם באופן כוללני, בסעיף 9 של כתב תביעתה, ומכל מקום משהועלתה באופן מפורש בסיכום טענותיה של התובעת, לא נשללה מן הבנק האפשרות להתייחס לטענה, וממילא לא נפגעה זכות דיונית כלשהי שלו. התובעת טענה גם כי לאור זכותה בנכס, מכוח חזקת השיתוף, אין הבנק יכול לממש את המשכנתה על חלקה, וזאת כל עוד לא ניתן פסק דין הקובע את חבותה כלפי הבנק. טענה זו לא ניתן לקבל ממספר טעמים, שהעיקרי שבהם הוא שהתובעת איננה כופרת בחתימתה על הסכם ההלוואה, כפי שאינה כופרת בטענת הבנק שההלוואה לא נפרעה. במצב דברים זה אין הבנק זקוק לפסק דין כדי לממש את המשכנתה, והכול מסכימים שאם הייתה התובעת רשומה כבעלת זכויות בנכס, וכמו התובע הייתה גם משעבדת זכויות אלה לטובת הבנק, יכול היה האחרון לממש את השעבוד אף ללא פסק דין כנגדה. יש לדחות גם את טענת התובעת להגנה מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, מפני שנראה שהבנק צודק כשהוא טוען שמי שיכול להסתמך על הגנה זו הוא רק מי שרשום כבעל הזכויות בנכס, ואין חולק שהתובעת אינה כזו. סיכומו של דבר, תביעתה של התובעת לפסק דין המצהיר שזכויותיה בנכס עדיפות על אלו של הבנק נדחית, אולם מימוש המשכנתה על הנכס ייעשה בכפוף להוראת סעיף 38(א) של חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967. אין צו להוצאות. הלכת השיתוףבנק