קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זמזומים באוזניים - רעש בעבודה - ביטוח לאומי: העובדות: זוהי תביעה להכרה בליקוי השמיעה ממנו סובל התובע כ"מחלת מקצוע" או כפגיעה כתוצאה של "מיקרוטראומה". התובע יליד שנת 1940 עבד במוסך משנת 63 ועד לשנת 86, עד שנת 94 עבד כמכונאי טרקטורים ורכב. התובע עבד בין 10 ל- 12 שעות ביום, לעיתים גם בשבתות וחגים. עד תחילת שנות ה- 80 עבד ללא אטמים והחל משנות ה- 80 התחיל לעבוד עם אטמים. בשנת 82-81 החל לסבול מזמזומים באוזניים. בשנת 86 עבר לעבוד במכון אחר, שהיה במקום פתוח בניגוד למוסך הקודם בו עבד. במקום העבודה האחרון עבד 7 חודשים ופוטר. בשנת 94 גילו כי התובע סובל מסכרת ומלחץ דם בשנת 95 החל לסבול גם מבעיות קרדיאליות. לדברי התובע בכל המקומות בהם עבד, עבד בסביבת כלים רועשים. במקומות העבודה לא בוצעו בדיקות רעש. בתאריך 18.5.97 ניתנה החלטה בדבר מינויו של ד"ר שלמה מאיר כמומחה רפואי שיתייחס לבעיות השמיעה מהן סובל התובע ושיקבע האם הן תוצאה של "מיקרוטראומה" עקב עבודה בתנאי רעש ויענה על השאלות כפי שהוצגו בהחלטה, זאת על סמך כל החומר הרפואי שהוגש לביה"ד והמתייחס לעניינו של התובע. בתאריך 28.9.97 הגיש המומחה הרפואי ד"ר מאיר את חוות דעתו. המומחה הרפואי ציין בחוות הדעת כי התובע לוקה בכבדות שמיעה מעורבת, בחלקה תחושתית עצבית (אוזן פנימית) ובחלקה הולכתית (אוזן תיכונה). בתשובה לשאלה האם המחלה נגרמה עקב תנאי הרעש בהם עבד, ציין המומחה "ייתכן שכן בחלקה" בהמשך ציין, כי חלק מהמצב הקיים נגרם כתוצאה מחולי אורגני באוזניים, אך התהליך התחלואתי לא נגרם ע"י הרעש השורר במקום העבודה וגם לא הוחמר על ידיו. המומחה לא יכול היה לקבוע באיזו מידה כל גורם לחוד אחראי לטנטון ולרכיב התחושתי עצבי וכבדות השמיעה. בתשובה לשאלות ההבהרה שנשאל המומחה ושאישרתי בהחלטתי מיום 30.11.99 חזר המומחה וציין כי אין הוא יכול לקבוע באורח סביר את מידת השפעתה של העבודה על ליקוי השמיעה תחושתי עצבי, מול השפעת יתר הגורמים. כבדות שמיעה תחושתית עצבית וטנטון הינם סימנים משותפים לגורמי תחלואה שונים לחלוטין: אוטוסקלרוזיס מתמשכת לעומת חשיפה מתמשכת לרעש תעשייתי מזיק. ביום 21.4.98 ניתן על ידי פסק דין לפיו דין התביעה להדחות מנימוק של העדר תשתית עובדתית ברורה לגבי עוצמת הרעש בה עבד התובע ובהעדר קביעה רפואית ברורה כי לתובע נגרם נזק שמיעתי כתוצאה מתנאי עבודתו. התובע הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה וביום 30.12.99 ניתן פסק דין לפיו הוחזר העניין לביה"ד האזורי ובהסכמת הצדדים ימונה ד"ר א. ברקו כמומחה רפ ואי אשר יישאל את השאלות הרלוונטיות לגבי הכרה במקרהו של התובע כפגיעה בעבודה עפ"י תורת ה"מיקרוטראומה" ובהסתמך על התשתית העובדתית כפי שנקבעה בהחלטתי הקודמת. בהחלטתי מיום 22.2.00 מיניתי כמומחה רפואי את ד"ר ברקו שיתייחס לבעיות הרפואיות מהן סובל התובע ויקבע האם הן תוצאה של מיקרוטראומה עקב תנאי עבודתו כאמור בהחלטה מיום 18.5.97 ויענה על השאלות כפי שהוצגו בהחלטה. ביום 30.4.00 המציא המומחה את חוות דעתו ובה ציין כי התובע סובל מליקוי שמיעה מעורב - היינו עצבי והולכתי כאחד עם מרווח אויר - עצם המראה, שנוסף לליקוי השמיעה העצבי סובל גם מבעיות אוזן תיכונה. על מנת להכריע חד משמעית מה חלקה של החשיפה לרעש לעומת חלקו היחסי של התהליך התחלואתי הרגיל (אוזן תיכונה), בקביעת הליקוי השמיעתי של התובע ביקש המומחה להשלים 3 בדיקות נוספות: 1. בדיקת שמיעה עדכנית. 2. בדיקת רפלקסים. 3. טימפנומטריה. לאחר שביצע התובע את הבדיקות הנוספות המציא המומחה ביום 2.9.00 את חוות דעתו המשלימה. במסקנותיו קבע כי בגלל מציאות אודיומטרית לא ברורה קשה להסיק מסקנות בעניינו של התובע. הנתונים האודיומטריים שנמצאו: ליקוי שמיעה מעורב עם קומפוננט הולכתי דו משמעותי (מבדיקת סקר מה- 27.10.85). בדיקת שמיעה מלאה מה- 27.3.95 עם אופי ירידה בשמיעה דומה לזה שבבדיקת הסקר SRT מעט יותר טוב מאשר בבדיקת הסקר, אך גם כאן מרכיב הולכתי ברור. בעקבות זאת בוצעה בדיקה נוספת מה- 9.5.00 שקשה להסתמך על אמינותה. לעומת זאת גם כאן הטימפנומטריה מרמזת על בעיית אוזן תיכונה. בסיכום מסקנותיו קבע המומחה כי התובע סובל מליקוי שמיעה מעורב, שלפחות בחלקו הגדול נגרם ע"י תהליך תחלואתי רגיל שיתכן וגרם גם לפגיעה במוליכות העצם. מאידך יתכן גם שהפגיעה במוליכות העצם (ולכן פגיעה עצבית) נגרמה בחלקה עקב החשיפה לרעש. פסק הדין: ההלכה היא כי "מבוטח" אשר מוכיח קיום "נזק לאוזן הפנימית הנגרם על ידי חשיפה לרעש, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור", בהיותו מועבד בעבודה וזאת בשל 'עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ - 85 דציבל', רואים את הנזק לאזנו כ"מחלת מקצוע" שהיא בגדר "פגיעה בעבודה" כאמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי תשנ"ה - 1995, (ר' תקנה 45 לתקנות הביטוח הלאומי) (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשמ"ד - 1984, ופיסקה 7 בחלק ב' של התוספת השניה לתקנות האמורות; דב"ע לב/104-0, משולם - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג' 443, 447 . "נגרם עקב עבודה נזק כאמור לאוזנו של המבוטח, אולם שלא עקב נזק תנאי רעש כאמור, אין הנזק בגדר "מחלת מקצוע" ופגיעה בעבודה. הנזק כאמור יכול להיגרם, כמובן, כתוצאה מ"תאונת עבודה" שיסודה הוא ב"פתאומיות" של אירוע שאפשר לאתרו בזמן, ואולם, על פי תורת ה"מיקרוטראומות", יכול שתהיה שורה של אירועים, שבכל אחד מהם מתקיים אמנם תנאי הפתאומיות, אך ורק בהצטברותם באה התוצאה המזכה לגימלה, (דב"ע לא/ 0-5, ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב', 200, 205; ר' דב"ע לב/104-0 הנ"ל בעמ' 446; להתפתחותה של תורה זו, ר' ד"ר שאול קובובי: המיקרו - טראומה, בטחון סוציאלי חוברת 20, עמ' 99). "בהעדר תשתית עובדתית ברורה לגבי עצמת הרעש בה עבד המשיב וכן בהעדר קביעה רפואית ברורה אם למשיב נגרם נזק שמיעתי כתוצאה מהרעש, אין לקבוע כי הנזק השמיעתי של המשיב הוא תאונת עבודה מסוג "'מיקרוטראומה'". (ראה לעניין זה דב"ע מט/214-0 שלמה ניסים נגד המוסד לביטוח לאומי וכן תב"ל חי 187/64 אריה דן נגד המוסד לביטוח לאומי פב"ל ט' עמ' 286). בדב"ע נה/166-0 המוסד לביטוח לאומי נ' אייל ברששת פורסם בפד"ע לא' עמ' 145 חזר בית הדין הארצי על כך, כי היסודות העובדתיים והמשפטיים הדרושים להכרה במחלה של עובד כ"מחלת שמיעה" על פי תאורה בתקנות, הם קיומה של ראיה כי קיים נזק לאוזן הפנימית של העובד, שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור, קיומה של ראיה בדבר קיומו של קשר סיבתי הנגרם בין חשיפה לרעש לבין הנזק לאוזנו של העובד. על הרעש לו חשוף העובד להיות לפחות ברמה של 85 דציבל על פי תנאי רעש ממוצע ומשוקלל ועל העובד לעבוד עבודה ממושכת בתנאי רעש כאמור. על מנת להוכיח פגיעה בשמיעה כתוצאה מ"מיקרוטראומה" אין צורך להוכיח שהפגיעה נוצרה מרעש בתדירות של למעלה מ-85 דציבל כנדרש לצורך הוכחת מחלת מקצוע בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954. ראה לענין זה דב"ע נה/194-0 לוי מדינה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם). עוד נקבע בדב"ע נו/90-0 אריה אוחיון נ. המל"ל (לא פורסם) כי הכרה בפגיעה בעבודה מסוג מיקורטראומה מחייבת תשתית עובדתית מוכחת וכן ביסוס רפואי לגבי אותה תשתית. במקרה דנן, בהסתמך על שתי חוות הדעת שינתנו ע"י שני המומחים הרפואיים שמונו בעניינו של התובע לא הונחה תשתית עובדתית ברורה לגבי עוצמת הרעש בה עבד התובע ולא הונחה קביעה רפואית ברורה כי לתובע נגרם נזק שמיעתי כתוצאה מתנאי עבודתו אף לאחר הצגת מסקנותיו של ד"ר ברקו המומחה השני שנתמנה. בדב"ע נא/197-0 המל"ל נ. קוהן בתיה (לא פורסם) נקבע כי "כאשר חוות הדעת הרפואית נשקלת בלשון של "ייתכן" ולא בלשון חד משמעית הרי שאין בכך כדי לקבוע קיומו של קשר עובדתי רפואי בין הפגיעה לבין העבודה". במקרה שלנו ציין המומחה הראשון בתשובתו לשאלה האם מחלת התובע נגרמה עקב תנאי הרעש בהם עבד ש"ייתכן שכן בחלקה" ואילו המומחה הנוסף קבע כי "ייתכן גם שהפגיעה במוליכות העצם נגרמה בחלקה עקב החשיפה לרעש". מכאן עולה כי לא ניתן להכיר בתביעתו של התובע להכרה בליקוי השמיעה ממנו סובל כמחלת מקצוע או כפגיעה כתוצאה של מיקרוטראומה. לאור האמור לעיל דין התביעה - להידחות. אין צו להוצאות. לבקשת הצדדים דנתי בתיק כדן יחיד. זכות ערעור: תוך 30 יום לביה"ד הארצי לעבודה בירושלים. אוזנייםשמיעהמטרד רעש