חוזה מכר מקרקעין ללא גמירות דעת

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוזה מכר מקרקעין ללא גמירות דעת: 1. כללי לפניי תביעה למתן פסק דין המצהיר כי התובעים רכשו את זכויות הבעלות של הנתבעים בנכס מקרקעין בתל אביב, ולחלופין לשלם לתובעים את ההפרש בין שווי המקרקעין כפי שהוסכם לבין שווי השוק שלהם וכן שכר טרחת עורך דין שהיה כרוך בהכנת ההתקשרות שבין הצדדים. 2. הצדדים ותמצית העובדות כל אחד הצדדים, למעט הנתבע 1, הוא בעלים רשום של 1/8 זכויות של הקרקע המצויה ברחוב ישיבת וילוז'ני 70, תל אביב, הנמצאת בשכונת נווה צדק, או בסמוך לה והידועה גם כחלקה 10 בגוש 7112, ועליו מבנה ישן (להלן: "המקרקעין" או "הנכס"). הנתבע 1 (להלן: "גיל"), הוא בעלה של הנתבעת 2, ומי שהיה לו חלק פעיל בהתנהלות מול התובעים, אך אין לו זכויות בנכס. יתר הנתבעים הם בני דודים, אשר קיבלו את הזכויות בנכס בירושה. הנתבעים 3 ו - 5 הם אחים, כאשר הנתבע 3 המתגורר בארצות הברית, הסמיך את אחותו, הנתבעת 5 לפעול בשמו, על פי יפוי כוח נוטריוני כללי (הנתבעים 2-4: להלן: "קבוצת המוכרים"). התובעים, שני זוגות, שותפים גם בעסקים, שעיקרם מפעל לבנייה מתועשת, הממוקם במפרץ חיפה. במקביל השקיעו ביחד גם בנדל"ן, בין באמצעות חברה שבבעלותם ובין באופן אישי. בבעלות התובעים גם מספר נכסים בשכונת נווה צדק, בקרבת הנכס. התובע 1 (להלן: "פונדק"), הוא הפעיל מבין התובעים בנוגע להשקעות בנדל"ן של התובעים כאשר התובע 3 (להלן: "ורון"), אמון על הצד הטכני של המפעל. מטבע הדברים, פונדק הוא שהיה מעורב מטעם התובעים בכל הנוגע להתנהלות בתיק שלפניי. בין גיל לבין פונדק, נוהל מו"מ במהלכו הועלתה אפשרות לפיה ירכשו התובעים את זכויותיה של הנתבעת 2, תמורת הסך 40,000 דולר. בהמשך נוהל מו"מ לפיו כל קבוצת המוכרים תמכור את חלקה לתובעים תמורת הסך 220,000 דולר, קרי 55,000 דולר לכל אחד מהם. כפי שיפורט להלן, הוכנו טיוטות הסכם מכר, ואלה הועברו על ידי פונדק או מטעמו, לגיל וממנו ליתר הנתבעים, אך בסופו של דבר לא נחתם הסכם מכר. המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים הינה האם נכרת הסכם מכר מחייב, לפיו מכרה קבוצת המוכרים את זכויותיה במקרקעין לתובעים או לחלופין רק הנתבעת 2 מכרה את חלקה לתובעים על פי נוסח קודם של מסמך התקשרות שלא כלל את יתר קבוצת המוכרים, ואם לא, האם זכאים התובעים לקבל מהנתבעים פיצויי קיום בדמות ההפרש בין שווי השוק של זכויות המוכרים בנכס לעומת הסכום שנקבע במסמכי ההתקשרות שהוחלפו בין הצדדים. לחלופי חילופין לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים כשכ"ט עו"ד בקשר עם הטיפול בהתקשרות. 3. עמדת התובעים בקליפת האגוז התובעים גורסים כי בשלב כלשהוא, פנה גיל אל פונדק והציע לו לרכוש את זכויותיה של הנתבעת 2 תמורת הסך 40,000 דולר. התובעים הסכימו להצעה ובהתאם לכך הכין בא כוח התובעים, עו"ד יהודה נביא (להלן: "עו"ד נביא"), טיוטת הסכם מכר, לפיו מוכרת הנתבעת 2 את חלקה לתובעים תמורת הסך 40,000 דולר, המשולם במזומן עם חתימת ההסכם, מתוכו יופקד סך של 7,500 דולר בנאמנות בידי עו"ד נביא, להבטחת התשלומים החלים עליה לפי ההסכם (להלן: "הטיוטא הראשונה"). לגרסת התובעים, הטיוטא שוגרה לגיל על ידי פונדק, באמצעות מכשיר הפקס של שכנתו של גיל. לעמדת פונדק, מסר לו גיל הערות לטיוטא הראשונה, שלא שינו במהות את פרטי ההתקשרות, ובכללן כי רק התובעים יישאו בהוצאות המשפטיות הכרוכות בעיסקה, ומבלי שהנתבעת 2 תידרש לתשלומן של אלה. ההערות הועברו לעו"ד נביא אשר על גבי נוסח הטיוטא הראשונה במחשב משרדו, ביצע את התיקונים הדרושים, מבלי שנשמר הנוסח המקורי של הטיוטא הראשונה. המסמך המתוקן (להלן: "הטיוטא השנייה"), הועבר אף הוא לגיל בפקס ביום 273.07. לאחר שלא נמסרה הטיוטא השנייה כשהיא חתומה על ידי הנתבעת 2, פנה פונדק לגיל והאחרון הודיעו כי נבדקת אפשרות שגם יתר המוכרים ימכרו את חלקם לתובעים. בחלוף כשבועיים הודיע גיל לפונדק כי גם יתר המוכרים מסכימים למכור לתובעים את זכויותיהם בנכס אך בתמורה של 220,000 דולר, קרי תוספת של 40% על המחיר שהוסכם עם הנתבעת 2. לאחר התייעצות בין התובעים לבין עצמם, הסכימו האחרונים להצעה, מסרו אותה לעו"ד נביא, אשר העלה אותה על הכתב (להלן: "הטיוטא השלישית"), והיא שוגרה בפקס לגיל, בסוף חודש אפריל 2007. חתימת ההסכם נדחתה פעם אחר פעם על ידי גיל אשר הודיע כי בגין המכירה תחוייב הנתבעת 4 במס שבח מאחר ומכרה דירה אחרת בפטור ממס במהלך ארבע השנים האחרונות. סופו של דבר, ולאחר בדיקה של פונדק, הוא הגיע למסקנה כי לא יחול מס שבח על המוכרים, והודיע לגיל, לאחר התייעצות עם התובעים, כי אם יחול מס שבח על המוכרים, ישאו בו התובעים. בהקשר זה אף התקיימו שיחות בין פונדק לבין בעלה של הנתבעת 4 אשר טיפל עבורה בעסקה, בהן נדון נושא מס השבח, ובמהלכן הודיעו הראשון כי גיל מייצג את כל המוכרים וכי אין כל מניעה שהמוכרים יחתמו על הטיוטא השלישית. גם הנתבעת 5, אישרה לפונדק, כך לטענתו, כי גיל פועל בשם כל המוכרים. להפתעת פונדק, הודיע לו גיל בשיחה ביום 3.7.07 כי המוכרים שינו מטעמם, אינם מסכימים למכירה בסך המוסכם של 220,000 דולר ודורשים סך של 400,000 דולר שהוא השווי ההולם לפי חוו"ד שמאי שנועצו איתו. לשינוי זה לא הסכימו התובעים, שאף שלחו ביום 9.7.07 מכתב דרישה לנתבעים בו עמדו בין היתר על אכיפת ההתקשרות. למכתב לא התקבלה תגובה. בנסיבות אלה הגישו את התביעה נשוא פסק הדין. בתביעה נטען כי יש לאכוף על המוכרים את הטיוטא השלישית שכן משקפת את גמירות דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב, הגם שלא נחתמה. לחלופין, יש לאכוף על הנתבעת 2 מכירת חלקה לפי הסך 40,000 דולר לפי הטיוטא השנייה. לחילופי חילופין, יש להשית על הנתבעים לשלם לתובעים פיצויי קיום לפי הפער בין שווי השוק של זכויות הנתבעים במקרקעין שהוא 400,000 דולר כגרסת הנתבעים לבין המחיר המוסכם של 220,000 דולר, קרי לשלם את הסך 180,000 דולר וכן את שכ"ט עו"ד התובעים בקשר עם הטיפול בהתקשרות בסך של 3,000 דולר. בסיכומיו טען בא כוח התובעים כי הוכחה גמירות דעת של קבוצת המוכרים להתקשר בהסכם מחייב, וכי רק מחמת רצון קבוצת המוכרים לשפר את התמורה המוסכמת, לא נחתם ההסכם, וזו בגדר נסיבה חיצונית שאין בה כדי לשחרר צד מהתחייבותו החוזית. לעניין גמירות הדעת טוען בא כוח התובעים, שאין אמת בפי קבוצת המוכרים לפיה לא החליטו להתקשר בהסכם למכירת חלקיהם תוך שטוען לסתירות מהותיות בעדויות הנתבעים כמו גם העדר אמת בפיהם, לאי העדת עדים דרושים, במיוחד בולט הדבר, כך לעמדת בא כוח התובעים, לעומת מהימנות התובעים שאמינותם לא התערערה. עוד נטען שאי התייצבות חלק הנתבעים לדיון לא כל שכן, העדר תצהיר מטעמם, מקנה לתובעים את הזכות ליטול נגדם פסק דין. בית המשפט מופנה להלכות בהן הורו בתי המשפט על אכיפת הסכמי מכר, בין בעין ובין על ידי מתן פיצויי קיום, חרף אי חתימתם, על בסיס עקרון תום לב. 4. עמדת הנתבעים בקוף המחט הנתבעים מכחישים את גרסת התובעים באשר לדידם המגעים ביניהם היו בדרג של בדיקות וגישושים בלבד ומבלי שהגיעו לשלב של גיבוש אומד דעת להתקשר בהסכם מחייב. עוד טוענים התובעים כי פונדק, איש עסקים ממולח, ניצל את תמימותם, היותם אנשים מבוגרים, בלתי מנוסים בתחום העסקים אשר הפעיל עליהם לחץ בלתי פוסק להגיע להסכמות למכירת חלקם בנכס מבלי שנתן בידם שהות מספקת וסבירה לבדוק את תנאי העסקה, ובגדרה המחיר הראוי. הנתבעים מאשרים אמנם כי נוצר קשר בין פונדק לבין גיל באשר לאפשרות מכירת זכויות הנתבעת 2 בנכס, ובהמשך למכירת חלקם של יתר קבוצת המוכרים, אך כל זאת נעשה שלא באופן הנטען על ידי התובעים. גיל טוען כי בעקבות פנייה לפונדק והצעה למכירת חלקה של הנתבעת 2 תמורת הסך 40,000 דולר, העביר לו פונדק טיוטא בפקס, וגיל לטעמו לא ראה צורך ליתן לה התייחסות שכן אשתו, הנתבעת 2, לא הייתה בשלה למכור את זכויותיה בנכס. לפיכך, לא הועברה אליו טיוטא שנייה מתוקנת למכירת זכויותיה של הנתבעת 2 בנכס, בניגוד לגרסת התובעים. גיל והנתבעת 2 טוענים כי הנתבעת 2 ביקשה לבדוק אפשרות עם יתר המוכרים מעוניינים למכור את חלקם, דבר שיהיה בו, אם יוחלט על מכירה, להעלות את סכום התמורה. בהמשך, נועצו הנתבעים בינם לבין עצמם ושקלו אפשרות למכור את זכויותיהם בנכס תמורת סך של 220,000 דולר לפחות, לאחר שייבדק הנושא עם אנשי מקצוע בכללם שמאי ועורך דין, ויוכן הסכם שייחתם, כתנאי להתקשרות מחייבת. עוד הובהר כי גיל אינו מייצג את יתר הנתבעים, והוא אינו מוסמך לחייב אותם. בהמשך, שגר פונדק טיוטא של מכירת זכויות כל המוכרים לתובעים, היא הטיוטא השלישית שלגרסת הנתבעים היא הקבוצה השנייה. הנתבעים פנו לשני עורכי דין בדבר אפשרות המכירה ואלה מסרו להם שקודם עליהם לפנות לשמאי אשר ישום את שווי זכויותיהם בנכס, ורק לאחר מכן יהיה טעם להיכנס למו"מ מתקדם למכירת הזכויות. בהתאם לכך, כך נטען, נמסר לנתבעים כי שווי הזכויות מגיע לסך של 400,000 דולר, מחיר אשר לגביו לא הייתה הסכמה של התובעים לשלם. עוד נטען לבעיה שהתעוררה בנוגע למיסוי החל על הנתבעת 4, כאשר התובעים הסכימו לקחת אותו על עצמם. 5. המחלוקות השאלה העיקרית הדרושה להכרעה הינה האם הייתה לנתבעים גמירות דעת להתקשר בהסכם מכר מחייב, בין לפי הטיוטא השלישית ובין לפי השנייה. אם כן, האם זכאים התובעים לאכיפת ההסכם בעין או שמא לפיצויי קיום קרי בין שווי זכויות המוכרים בנכס לפי המוסכם לבין שווי השוק? אם לא, האם התנהגות הנתבעים במו"מ הייתה נגועה בחוסר תום לב המקנה לתובעים פיצוי הסתמכות. שאלה נוספת הדרושה לבירור הינה האם גיל היה מוסמך לייצג את המוכרים בהתקשרות עם התובעים. 6. הראיות התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית של פונדק ושל ורון. הנתבעים הגישו תצהירי עדות של הנתבעים 1,2, 5 וכן של מר נוח גלעד, בעלה של הנתבעת 4 (להלן: "גלעד"). הנתבע 3 השוהה בחו"ל לא נתן תצהיר, ואחותו הנתבעת 5 הצהירה כי היא האמור בתצהירה חל גם על הנוגע באשר לנתבע 3. מן הראוי להדגיש כי הצדדים משכו את חוות הדעת של השמאים מטעמו של כל צד באשר לשווי של זכויות המוכרים במקרקעין, כך שלפני בית המשפט אין חוות דעת באשר לשווי המקרקעין בעת הרלוונטית. דיון 7. בטרם דיון לגופם של דברים, יש ליתן את הדעת לטענותיו המקדמיות של בא כוח התובעים, לפיהן יש מקום ליתן פסק דין נגד הנתבעים 3 ו-4, שלא נתנו תצהיר כמו גם לא התייצבו לדיון. דין הטענת להידחות. אין חובה על פי הדין כי בעל דין יגיש תצהיר מטעמו או כי יתייצב לדיון. לא זו בלבד, אם בעל הדין דרך משל, אינו בקי בפרטי התביעה ולא היה מעורב בעובדות, נכון יהיה שתצהיר יינתן על ידי אחר מטעמו שהיה מעורב בהשתלשלות העניינים. באשר לנתבעים 3 ו-4, אזי הנתבע 3, לא מתגורר בישראל, לא היה מעורב כלל ועיקר באירועים נשוא המחלוקת, שכן אחותו, היא הנתבעת 5, הייתה צד להם גם בשמו, והיא גם מיופת כוחו. ממילא לא היה כל טעם בהעדתו של הנתבע 3 והתייצבותו של נתבע זה לדיון. בדומה, הנתבעת 4 לא נטלה חלק פעיל באירועים וזאת עשה בעלה, אשר נתן תצהיר בשמה וגם התייצב לדיון לחקירה על התצהיר. משכך, לא היה מקום שנתבעת זו תיתן תצהיר ותתייצב בבית המשפט. 8. השאלה הדרושה לבחינה הינה אם המוכרים גמרו בדעתם למכור את זכויותיהם בנכס לתובעים, חרף העובדה שאף אחת מהטיוטות לא נחתמו על ידם. סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 מורה כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. אין דרישה לפיה תנאי לתוקפה של התחייבות כאמור הוא כי המסמך הכתוב ייחתם ודי שיוכח קיומו של מסמך בכתב (ראה ע"א 571/79 דירות מקסים נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589; ע"א 692/86 יעקב בוטוקובסקי ושות' חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת, פ"ד מד(1)57. מכאן, שאין בעובדה שלא נחתם בסופו של דבר הסכם כשלעצמה, כדי לאיין את אכיפת מי מהטיוטות באם המסקנה תהייה כי הייתה גמירות דעת של הצדדים להתקשר בטיוטא ורק נסיבות חיצוניות, מנעו את החתימה עליה. על מנת לבחון קיומה של התקשרות מחייבת מבחינת הנתבעים, יש לבחון האם זו עומדת בדרישת הוראת סעיף 5 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973 (להלן: "חוק החוזים"), הקובעת כי על הקיבול לשקף גמירות דעת של הניצע להתקשר בהסכם: "הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה". ההלכה הפסוקה מורה כי שאלת גמירות הדעת נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית, של האדם הסביר. ע"א 158/77 חוה רבינאי נ' מן שקד בע"מ ; ע"א 5511/06 יעקב (ג'קי) אמינוף ואח' נ' א. לוי השקעות בע"מ (2008) ; פרופ' שלו בחיבורה "דיני חוזים" (מהדורה שנייה, תשנ"ה) סבורה: "הדרישה לגמירות דעת מתמלאת איפוא כאשר הפינה מעידה על גמירת דעת, ולאו דווקא כאשר קיימת גמירת דעת בפועל. הצד האובייקטיבי - חיצוני של הדרישה גובר כאן על הצד הסובייקטיבי פנימי שלה". עוד אפנה לע"א 1932/09 פרץ בוני הנגב - אחים פרץ בע"מ נ' יששכר (יצחק) בוחבוט, פ"ד מ"ז(1) 375, בעמוד 364: "קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני, זר לחוזה". מן הכלל אל הפרט: 9. שוכנעתי כי יחידי קבוצת הנתבעים לא גמרה אומר בדעתם למכור את זכויותיהם בנכס, אלא רק נבחנה אפשרות המכירה. הנתבעת 2 אשר גם אם בתחילת הדרך חשבה שאין מקום למכור, שינתה את טעמה, והייתה מוכנה למכור, אך זאת בתנאי שגם יתר הנתבעים ימכרו את זכויותיהם, והואיל וכזאת לא ארע, ממילא גם אין לאכוף עליה את ההסכמה. מסקנתי זו נשענת על התרשמות ישירה משמיעת העדויות ומכלול הראיות וניתוחם של אלה, תוך יישום ההלכה הפסוקה דלעיל. שוכנעתי כי קבוצת המוכרים אכן שקלה אפשרות למכור את זכויותיה במקרקעין, אך לא בשלה למכירת הזכויות מהטעמים כפי שיפורט להלן. לכן גם אם דעתי אינה נוחה מהתנהגות הנתבעים, כמפורט בהמשך פסק דין, התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב במו"מ, אזי לא היתה להם גמירות הדעת להתקשרות מחייבת, והפרת חובת תום לבם לא הגיעה עד כדי קיצוניות שמנעה את ההתקשרות בהסכם מחייב, קרי הבשלת המו"מ לחוזה מחייב בהבדל מאותם המקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה ששניתן לראות בשלב המו"מ כשלב סופי ומחייב של חוזה הניתן לאכיפה (ע"א 829/80 שיכון עובדים בע"מ נ' זפניק, פ"ד לז(1) 579 (1983); ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002). מושכלות יסוד לעניין גמירות הדעת הינו הסכמה בדבר רכיב התמורה. לעניין זה הגעתי לידי מסקנה כי סכום התמורה הנטען על ידי התובעים בסך של 220,000 דולר, לא הוסכם על ידי הנתבעים ומכל מקום, טרם הוחלט על ידם כי סכום זה משקף נכונה את התמורה הראויה אותה הם יכולים לקבל בגין מכירת הזכויות. לכך יש ביטוי מפורש בכל עדויות הנתבעים, אשר האחד לא שמע את חקירתו של משנהו. בהקשר זה אפנה לעדות גיל עמוד 22 שורות 9-12; הנתבעת 2 בעמוד 33 שורות 19-28 ; נח גלעד בעמוד 43 שורות 18-23, עמוד 44 שורה 1; חנה עצמון (עמוד 37 שורות 27-29, עמוד 38 שורה 1). המוכרים טענו כי הסכום 220,000 דולר, היה רף תחתון של תמורה שאותה יכלו לקבל בעת המו"מ, עבור מכירת מכלול זכויותיהם. נתתי דעתי לכך שלא הובאה חוות דעת באשר לשווי השוק של הזכויות בעת הרלוונטית, ויתכן ונכון היו עושים הנתבעים לו היו משאירים את חוו"ד השמאית שהגישו בתיק ולא מושכים אותה בהסכמה, אך לא ראיתי בשל כך כמו גם בתצהיר המתווך שבו צוין שנאמר למוכרת גלעד ששווי הזכויות הוא 220,000 דולר ולא רק "לפחות" בניגוד לעדותה, כדי לקבוע ממצא אחר נוכח העדויות המפורשות שאותן ציינתי לעיל, כמו גם ראיות נוספות שיפורטו בהמשך בפסק הדין. עוד משתית אני את מסקנתי על אי אכיפת ההתקשרות גם על כך שמהתנהגות הנתבעים מתקבל רושם חד משמעי לפיו המוכרים, כולם כאחד, היו בדעה כי עד שלא מגיעים לנוסח הסכם מקובל על כולם וחתום על ידם, אין בטיוטא השלישית שהועברה על ידי פונדק, כדי לחייבם ולפיכך גם לא נתנו לה את דעתם. לעניין זה קיים ביטוי הן בתצהירים והן בעדויות שנשמעו. גמירות הדעת נבחנת הן קודם להתקשרות, הן במעמדה והן לאחריה: "כאשר לעניין זה התנהגות הצדדים לאחר גיבושו של מסמך הבנות מוקדם יכולה ללמד האם בזמן אמת כוונתם כלל הייתה להתקשר בהסכם מחייב, אם לאו". (רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ (2009) . התנהגות המוכרים לאחר קבלת הטיוטא השלישית מלמדת חד משמעית על העדר גמירות דעת למכור את זכויותיהם במקרקעין לתובעים במחיר הנטען. לאחר קבלת הטיוטא פנו הנתבעים לעו"ד טוניק, על מנת שיבחן את הטיוטא שקיבלו והלה הבהיר שעד ששווי הזכויות לא יוערך על ידי איש מקצוע, אין צורך לבחון את הטיוטא שנשלחה לעיונם. כך במפורש העידו כל אחד מעדי ההגנה. העד גיל בעמוד 26 שורה 15-16; גם הנתבעת 2 העידה שלא ראתה צורך לבדוק את הטיוטא כל עוד המחיר לא הוסכם עמוד 33 שורה 27-28 ; הנתבעת עצמון בעמוד 40 שורה 3-4 ; העד גלעד בעמוד 43 שורה 2-3). ראיה חותכת לכך היא שאין ולו אסמכתא אחת לכך שהנתבעים הגיבו לטיוטא, העירו הערה כלשהיא, וזאת בניגוד למקובל, לנהוג ולסביר. הסיבה לכך היא אחת ויחידה וכפי שהדבר עלה מהראיות, הנתבעים סברו כי טרם בשלה העת ל"סגירת התקשרות". לא כל שכן, הנתבעים אף פנו לייעוץ באשר לטיוטא ונאמר להם שאין טעם להתייחס לטיוטא קודם "לקביעת התמורה". משכך, לא הועברו כל הערות שיש להניח שמן הסתם היו מועלות. לפיכך, אין לפנינו הסכם המגבש אומד דעת של הנתבעים להתקשר עם התובעים. במקרה רע"א 3160/08 הנ"ל דחה בית המשפט את בקשת רשות הערעור שלא ליתן צו מניעה זמני למניעת דיספוזיציה במקרקעין שנטען כי התגבשה הסכמה למכירתם למבקשים, בין היתר מחמת הערות להצעת הקבלן (סעיף 7ג לפסק הדין). קל וחומר במקרה שלפנינו, בו טרם ניתנו כל הערות. נתתי דעתי לעמדת בא כוח התובעים לפיה טיוטת ההסכם לא זו בלבד שמגבשת את כל היסודות הדרושים לעניין, אזי היא מאוזנת ויש בה כדי להגן על כל האינטרסים של הנתבעים ולפיכך גם לא היה מקום להערות מצידם. אין בידי לקבל את גישת בא כוח התובעים שכן כל עוד לא גיבשו הנתבעים אומד דעת להתקשר בהסכם, ממילא לא בחנו את הטיוטא ששלחו התובעים, בגדר זאת האם יש הערות מטעמם. נעצרים אנו עוד בשלב של טרם בחינת הטיוטא שהועברה על ידי התובעים, ולכן גם אם כוללת היא את כל היסודות המהותיים וגם אם היא מאוזנת, עדיין היא כפופה לבחינה המקדמית, האם הייתה גמירות דעת להתקשר בהסכם. רק אם יצלחו התובעים בשאלה המקדמית יהא מקום לבחון את הטיוטא גופה. מעבר לדרוש, הגעתי למסקנה כי הטיוטא הגם שלכאורה שומרת גם על זכויות המוכרים, עדיין אינה שלמה ובהחלט יש לקבל את עמדת הנתבעים שאינה שומרת על כל זכויותיהם ולכן גם אם היו המוכרים מחליטים כעקרון למכור זכויותיהם לתובעים, היו בידם השגות לטיוטא. עוד אוסיף כי עו"ד נביא שהיה אמור לייצג את הקבוצה המוכרת לפי עמדת התובעים, לא נפגש עימם, לא הסביר להם את פשר ההסכם, לא שוחח עימם (עמ' 31 שורות 9-16), וגם בכך יש כדי להצביע על העדר בשלות של המוכרים להתקשר בהסכם מחייב. לא התעלמתי מטענת התובעים כי הנתבעים לא הודיעו להם באופן פוזיטיבי על דחיית הטיוטא, או כי התפלאו על עצם קבלת הטיוטא, דבר שאינו מתיישב לכאורה עם התנהגות של אדם סביר המקבל מסמך שאינו על דעתו, אך אין בכך כדי להגיע למסקנה מרחיקת לכת לפיה אי הסתייגות מהטיוטא משמע הסכמה לה. מאמין אני לנתבעים כי סברו שאין בטיוטא כדי לחייב ואין הם נדרשים להודיע לפונדק באופן מפורש את הסתייגותם ודי בכך שאין הם מודיעים לו על קבלתה לא כל שכן, לא חותמים עליה בכדי להבהיר חד וחלק שאין הם מסכימים לה. 13. זאת ועוד לנתבעים היה ברור כי עליהם לבדוק את המחיר הראוי באמצעות בעלי מקצוע בעניין, וכפי שהדריכו אותם עורכי הדין, וכי כל עוד לא ייעשה דבר, אין הסכמה בדבר התמורה. הסכום של 220,000 דולר שעליו דובר אינו פרי בדיקה ובחינה של הנתבעים לאחר התייעצות עם גורמים הבקיאים בתחום אלא הגיג של הנתבעים, שאינם בקיאים במחירים, שאולי זה מחיר ראוי, לאחר ההצעה של מכירת חלקה של הנתבעת 2 במחיר של 40,000 דולר. גיל הבהיר בעדותו כי נקב בתחילה בסך של 40,000 דולר ביחס לחלקה של הנתבעת 2, בעקבות מו"מ שהיה שנה קודם, וכי הסכום האמור כמו גם הסכום של 220,000 דולר ביחס לחלקם של כל המוכרים, נאמר מבלי שיש שהתבסס על תשתית מקצועית (עמוד 22 שורות 24-28), ושעה שהיה ברור לנתבעים שעליהם לבחון אותו כמקובל. הנתבעים לא היו שלמים עם המחיר ולכן נועצו בעו"ד אשר הבהיר להם כי עליהם לבדוק את שווי זכויותיהם בנכס באמצעות שמאי ורק לאחר מכן ניתן יהיה לקדם את העסקה. לעניין זה העיד גיל כי עו"ד רקובר, מכר שלו, ולאחר מכן עו"ד טוניק אליו פנו, יעצו להם לבחון תחילה את שווי השוק של זכויותיהם (עמוד 21-23). השמאי עימו נועצו היה דני טרנשקי, שאמר להם שהשווי הוא 400,000 דולר. אמנם השמאי לא הובא להעיד, ונכון היו עושים הנתבעים לו טרחו להעיד את השמאי, במיוחד שאין כל תיעוד להתייעצות של הנתבעים עם השמאי כמו גם עם עו"ד, אך אין בכך כדי לאיין את גרסת הנתבעים בייחוד שהעדות בעניין זה הייתה קוהרנטית ושבה ונשתנה (חנה גיל עמוד 35 שורה 24-25). על כך שלא הייתה בשלות לגבי המחירים, ניתן להתרשם גם מעדות הנתבעת עצמון, אשר בחקירתה עולה כחוט השני כי טווחי המחירים השונים, גרמו לחוסר ודאות באשר למחיר הראוי של התמורה. גם אם אתעלם מעדויות השמיעה בדברי העדה, לשינוי החזית (כגון פנייה למתווך שפרטיו לא נזכרו בתצהיר וכתבי הטענות האחרים), ורק לאחר שמיעת הראיות, הגישו דווקא התובעים תצהיר של המתווך התומך בגרסתם, אין בכך כדי לשנות מההתרשמות שלא הייתה לנתבעים גמירות דעת באשר לתמורה. גם העד גלעד הבהיר כי סבר שהמחיר לא היה מוסכם (עמוד 45 שורה 16-17). עוד אוסיף; הפערים בין המחירים, בטווח זמנים כה קצר, קרי בין הסך של 40,000 דולר באשר לשווי של זכויות הנתבע 2, לבין התוספת בשיעור 40% לסכום זה, קרי 55,000 דולר, המהווה סך של 220,000 דולר עבור כל חלקי המוכרים, מהווה תימוכין לעמדת הנתבעים לפיה סברו שיש צורך בבדיקת המחיר באמצעות מומחים, וכפי שיעצו עורכי הדין עימם דיברו. גם האופן בו נקבע המחיר מלכתחילה, ללא כל אומדן והערכה של מומחה לדבר עומד בעוכרי התובעים, במיוחד שפונדק לא שכנע בדבריו בעניין (עמוד 13 שורה 26-27). אדן נוסף לדחיית סעד האכיפה של הטיוטא השלישית הוא בכך שבנוסף להעדר גמירות דעת באשר לתמורה, אזי אין בה כדי לשקף הסכמות נוספות נטענות בין הצדדים כגון בנושא השתת מס השבח ככל שיחול על מי מהמוכרים, יישאו בו הקונים. ער אני לכך שעסקינן בפרט הניתן להשלמה (ראה ע"א 158/77 רבינאי לעיל), כמו גם טענת התובעים שהעניין התעורר רק לאחר משלוח הטיוטא האמורה ומטבע הדברים לא יכול היה להכלל בה. דא עקא, העדר פרט מוסכם זה בנוסח המסמך אותו מתבקש בית המשפט לאכוף, שומט את הקרקע תחת הטענה לפיה נוסח הטיוטא השלישית שיקף את המוסכם, שכן אחרת היה אמורה להיות טיוטא רביעית ובה תניה המבטאת הסכמה זו. בל נשכח כי בהבדל ממקרה ע"א 158/77 רבינאי לעיל, אזי במקרה שלפניי לא שולם כל סכום ולו זניח על-ידי התובעים למי מהנתבעים, וגם לא הופקד כל סכום בנאמנות. גם בכך סממנים להעדר גמירות הדעת. נימוק נוסף לדחיית סעד האכיפה הוא העדר שוויון בין הצדדים, טעם שהוכר בהלכה הפסוקה כאשר עסקינן באכיפת התחייבות במקרקעין בהתבסס על הוראת סעיף 12 לחוק החוזים במקרים החריגים של חוסר תום לב קיצוני וקיום "אשם בהתקשרות" וכמו שנאמר ברע"א 3160/08 מזר הנ"ל (סעיף 9א): " הפעלתו של כלל חריג מיוחד ונדיר זה עשויה לקרות רק כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקיימות כבר כשלעצמן את יסודות גמירת הדעת והמסוימות, ובנוסף לכך יש "פערי כוחות" ניכרים ביניהם והועברה, או הייתה נכונות להעביר סכומים נכבדים מתוך התמורה מ"הצד החלש" ל"צד החזק", כאשר "הצד החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של ההסכם הפורמלי". ביישום לענייננו, יש לציין כי העדר התובעים הינם אנשים מבוגרים, פנסיונרים שאינם בקיאים בהלכות מקרקעין ככלל ומו"מ בפרט. ניסיון והבנה מצד הנתבעים מתעצם נוכח הידע והניסיון של התובעים בעסקים בכלל ונדלן בפרט ולרבות בשכונת נווה צדק. על כך ניתן להתרשם לא רק מהעובדה שבבעלותם נכסים בנווה צדק ולכן ידעו את שווי השוק של המקרקעין, אלא גם ההסכמה המהירה שלהם להעלאת המחיר ב- 40% תוך פרק זמן קצר ביותר ! לא התעלמתי מטענת בא כוח התובעים בסיכומי התשובה כי אין לזקוף לחובת התובעים את העובדה כי הם בעלי ניסיון בעסקים בהיותם "מלח הארץ", שהרוויחו כספם מעבודה קשה. איני מקל ראש בעמלם של התובעים ומאמציהם, אך יש לזכור כי מולם ניצבים מי שאינם בקיאים בחיי המסחר, גם אם אינם אנשים "נבערים" כהגדרת ב"כ התובעים את הנתבעים בסיכומי התשובה. זאת ועוד, התרשמתי כי התובעים ובייחוד פונדק היה להוט להתקשר בהסכם מכר, ודחק בנתבעים להגיע להסכמות מהירות, שעה שעסקינן באנשים מבוגרים שמתקשים בגיבוש החלטות וגם בכך טעם למסקנתי בדבר העדר השיוויון בין הצדדים. 16. ניתן ללמוד על העדר גמירות דעת גם מהיעדר החתימה הן על הטיוטה, נספח ב' והן על הטיוטה שבנספח ג'. טיוטות אלו שלטענת התובעים מהוות הסכמים מחייבים לכל דבר ועניין אינן חתומות לא על ידי התובעים ולא על ידי הנתבעים. חתימה של מתקשר מהווה בדרך כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת דעת מצידו, הגם שכאמור אינה מהווה תנאי הכרחי. אך אין ספק כי יש בה כדי להוות ראיה משמעותית לכוונה להתקשר בחוזה. (ראה ע"א 5511/06 אמינוף נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ (2008) ; ע"א 1514/04 שיכון עובדים השקעות בע"מ נ' יון חנית נכסים בע"מ (2006) ; ע"א 692/86 בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' גת פ"ד מד(1) 57 (1989)). מכאן, שעה שאף אחת מהטיוטות אינה חתומה על ידי מי מהצדדים, יש בכך כדי להוסיף למסכת הראיות המחייבות את המסקנה בדבר העדר גמירות דעת להתקשר בהסכם (ראה ה"פ (ת"א) 182/07 אלחדד נ' שמיר, ). 17. שקלתי האם יש מקום להיעתר לתביעה החלופית, קרי לאכוף את המכר על הנתבעת 2, לפי הטיוטא השנייה, סעיף 20א.1. לכתב התביעה, אך לא ראיתי לעשות כן. לעניין זה אציין כי הוכח חד וחלק כי גם לדעת התובעים ההסכמה עם הנתבעת 2 הייתה לרכישת חלקה בסך של 55,000 דולר, קרי רבע מכלל חלק המוכרים, כנקוב בטיוטא השלישית, ואילו לפי הטיוטא השנייה התמורה המגיעה לנתבעת 2 הינה 40,000 דולר בלבד, כך שאין ספק שאין מקום לאכוף מכר, שלדעת שני הצדדים אינו משקף את המוסכם. אין לפניי עתירה לאכוף על הנתבעת 2, מכר שרק היא צד לו ולפיו התמורה המגיעה לה היא 55,000 דולר, ודי בכך כדי לדחות את העתירה החלופית. זאת ועוד, שוכנעתי כי גם הנתבעת 2, לא הייתה בשלה למכור את חלקה במחיר של 55,000 דולר, שכן כיתר המוכרים, סברה שזה המחיר המינימאלי שניתן לקבל. זאת ועוד, הנתבעת 2 הייתה מוכנה למכור את חלקה, אך ורק אם כל יתר המוכרים ימכרו את חלקם. שעה שמסקנתי שלא הייתה גמירות דעת של כל יתר המוכרים למכירת חלקיהם לתובעים, ממילא אין מקום לאכוף מכר רק על הנתבעת 2. טעם נוסף לדחיית סעד האכיפה של הטיוטא השנייה הוא בכך שאין היא משקפת את ההסכמות הנוספות בין הצדדים. כך ההסכמה הנטענת לפיה התובעים לקחו על עצמם לשאת בעלות שכר הטרחה של פרקליט הנתבעים בנוגע לעסקה, כפי שהעיד פונדק (עמוד 8 שורה 23-25). אם כך הוא, מדוע אין בטיוטא השנייה ביטוי להסכמה האמורה? אמנם מצוין כי עו"ד נביא מייצג את כל הצדדים, אך אין כל התייחסות לכך שהתובעים הם שישלמו את שכר הטרחה של עו"ד נביא, לרבות המגיע מהמוכרים. העובדה כי התובעים העידו כי הסכימו לכך, אינה מרפאה את הפגם בנוסח הטיוטא הנעדר את ההסכמה האמורה, שכן הדעת נותנת שאם אכן הושגה הסכמה כאמור, הדבר היה בא לידי ביטוי בטיוטא השנייה. במיוחד נכון הדבר שאם עו"ד נביא היה אמור לייצג גם את המוכרים כעמדת התובעים, ולכן קל וחומר שהיה מקום להוראה מפורשת בהסכם לפיה שכ"ט עו"ד יחול רק על הקונים, העדר תניה כאמור, חותרת תחת עמדת התובעים באשר לכך שהטיוטא משקפת את מלוא ההסכמות שבין הצדדים. 18. נתתי דעתי למחלוקת בין הצדדים האם גיל מסר לפונדק הערות ביחס לטיוטא הראשונה אשר תוקנו בטיוטא השנייה כגרסת פונדק, או כגרסת גיל שכלל לא מסר הערות ולא הייתה לפיכך כל טיוטא מתוקנת ביחס למכירת חלקה של הנתבעת 2. אין לתובעים להציג את הטיוטא הראשונה באשר לדבריהם עו"ד נביא תיקן את הערות גיל על גבי נוסח הטיוטא הראשונה במשרדו, אך בכך לא הרימו התובעים את הנטל, שכן אין ספק שהיה בידם גם עותק מודפס של הטיוטא שכן הם טוענים ששיגרו את הנוסח האמור לגיל, ומכאן שהעדרה של הטיוטא הראשונה עומד בעוכריהם. הדבר אף אינו מתיישב עם העובדה שהטיוטא השנייה נשתמרה בידם, עם אישור משלוח הפקס לשכנתו של גיל, דבר שיש בו כדי להעיד על כך שהתובעים נהגו לתעד את משלוח הטיוטות לגיל. זאת ועוד, אם אכן הנוהג אצל עו"ד נביא לתקן את הטיוטות על גבי הטיוטא האחרונה, הייתי מצפה שגם הטיוטא השנייה לא הייתה משתמרת אצלו שכן גם אותה הוא היה אמור לתקן לפי הנוסח של הטיוטא השלישית. לאור מסקנה זו איני נדרש לטענת הצדדים באשר לטענת הנתבעים כי הטענה הועלתה באחור, ובניגוד לעמדת התובעים בהקשר זה וכאמור בין היתר בסעיף 1ג. לסיכומי התשובה של ב"כ התובעים. 19. קושי אחר הרובץ לפתחם של התובעים הוא העדר הסמכה לגיל לנהל מו"מ בשמם למכירת הנכס ולהגיע להסכמות מחייבות בעניין. חוק השליחות התשכ"ח -1965 מורה כי שליחות יכולה להיות מוקנית במספר דרכים, ובכלל זה, בעל פה או בכתב או בהתנהגות. לטעמי, המוכרים הסמיכו את גיל לפעול עבורם רק בשלב טרומי של בירור אפשרות מכירה של חלקיהם במקרקעין לתובעים, אך לא הסמיכו את האחרון להתחייב בשמם למכור את הזכויות. העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי גיל העביר למוכרים האחרים את הטיוטא השלישית כשלעצמה, אינה מהווה הרשאה לגיל להסכים לתנאיה בשם המוכרים. לכן, גם אם גיל התיימר לפעול בשמם של המוכרים, מעבר להסמכה המוגבלת האמורה, ואיני שולל כי התיימר לעשות כן, אין בה כדי לחייבם. איני שולל שגיל אמר לתובע פונדק כי המוכרים הסכימו למכור את זכויותיהם בסך של 220,000 דולר (עמוד 22 שורה 14), וכפי שטען ב"כ התובעים בין היתר בסעיף 1 לסיכומי התשובה, כמו גם שבהמשך הודיע גיל כי המוכרים חוזרים בהם כי זו דרכם של אנשי עסקים לשנות דעתם וחזור מהתחייבויות (סעיף 13א לתצהיר פונדק), אך איני מוכן לסמוך על דבריו של גיל, אשר ככלל עשה עלי רושם לא אמין, הסתבך בדבריו, סתר את עצמו וראה סעיף 13 לסיכומי בא כוח התובעים המפנה לציטוטים של דברי העד בדיון. גיל הצטייר כאדם שאינו מעמיק, בלתי מנוסה בעסקים וניהול מו"מ, מאלה הסבורים שדברים יסתדרו מאליהם, לא כל שכן, דבריו לא תואמים את התרחשות הדברים כהווייתם. לכן לא ניתן להכריע את הדין לגופו ביחס לרכוש של אחרים, על הגיגיו של גיל. ייתכן ואם המדובר היה ביחס לנכסים של גיל עצמו, במובחן מרכוש של אחרים, התוצאה הייתה שונה. לא בכדי הסתייגו יתר הנתבעים מדבריו של גיל ומהתנהגותו של זה, אשר סיבך אותם שלא לצורך, תוך שהביעו תחושת אי נוחות בשים לב שהמדובר בקרוב משפחה וגם אם ניסו לשמור על כבודו. מה יותר הוא שגרסת אשתו של גיל, הנתבעת 2 אינה מתיישבת עם האופן בו פעל גיל (ראה עמוד 312 שורה 21-26), כמו גם מסרה פרטים בדבר רכוש נוסף שיש לבני הזוג, בניגוד לטענת גיל (עמוד 34 שורות 6-7). גם הנתבעים אחרים (עדות גלעד עמוד 42 שורה 13), נאלצו להבהיר חד משמעית כי לא הסכימו לאופן פעולותיו בשמם (גלעד בעמוד 42 שורה 21-22). מסקנתי לפיה נעדר גיל הרשאה להתחייב בשם המוכרים נשענת על מספר טעמים: האחד, לא עלה בידי התובעים להצביע על יפוי כוח או הרשאה אחרת בכתב לפיה גיל מוסמך לפעול בשם יתר המוכרים. השני, המוכרים שללו אפשרות לפיה הסמיכו את גיל כאמור והנתבע גלעד אף הבהיר זאת בשיחה מאוחרת שקיים עם פונדק (עדות גלעד עמ' 41 שורה 21-22; גלעד עמ' 45 שורה10-11). זאת ועוד, המוכרים הם אנשים בגירים, נמצאים בישראל, למעט הנתבע 2, ולא נדרשו לכך שגיל יפעל בשמם להתקשרות מחייבת. בנוסף, לו סברו המוכרים שגיל מוסמך לפעול בשמם, לא היו נדרשים לפנות באופן פרטני לעורכי דין שיבדקו את הדרוש מבחינתם, ומסתפקים בפעילות גיל בעניין. במיוחד נכון הדבר שגיל אינו מנוסה בעסקאות במקרקעין, ולא היה לו רקע קודם בהתקשרות כגון דא, ולכן הדעת נותנת שהמוכרים האחרים לא היו סומכים עליו לייצגם בהתקשרות מחייבת. משוכה נוספת הניצבת לפני הקונים בהקשר זה היא שלצורך ההתקשרות בהסכם למכירת מקרקעי אחר, נדרש השולח להיות מצויד בייפוי כוח נוטריוני וכקבוע בסעיף 20(א) לחוק הנוטריונים תשל"ו-1976: "יפוי-כוח כללי ויפוי-כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו;..." אין חולק כי לגיל לא היה יפוי כוח כנדרש ממי מהמוכרים ואף לא מרעייתו אשר העידה כי לא חתמה על יפוי כוח כאמור. גם מיתר המוכרים לא ניתן יפוי כוח לגיל. אמנם פונדק העיד כי עצמון וכן גלעד אמרו לו שגיל מייצג אותם, טענה המוכחשת על ידי שני אלה. בהעדר אסמכתא לכך שגיל הורשה לייצג את המוכרים האמורים למכירת חלקם, גם בכך טעם לדחות את התביעה ככל הנוגע למכירת חלקם של אלה. 20. התובעים מפנים לכך שהנתבעים לא הגיבו למכתב האתראה שנשלח להם על ידי פונדק ביום 9.7.07, לאחר שהתברר להם שהמוכרים נסוגים מההתקשרות, ובו נטען על ידי התובעים, בין היתר כי הנתבעים מפרים הסכמות להתקשר בהסכם המכר וכי בעת התובעים לנקוט בהליכים נגדם. העדר תגובה, כך לעמדת התובעים, משמע שאין מחלוקת מצד הנתבעים על נכונות האמור במכתב האמור. אמנם, ככלל העדר תגובה יזקף לחובת הנמען ויחשב כאילו הוא לא חולק על האמור בפנייה אליו. דא עקא, בנסיבות המקרה המסקנה שונה. מקבל את גירסת הנתבעים לפיה סברו שאין ממש בעמדת התובעים וכי אין כל מחויבות מצדם כלפי התובעים. יש לפרש את התנהגות הנתבעים בהקשר זה על רקע חוסר ניסיונם, העדר הבנה באשר להתנהלות במו"מ עסקי בין הצדדים וגילם המתקדם. כל אלה הניעו אותם לסבור כי כל עוד לא נקשר הסכם מחייב, הם פטורים. הדעת נותנת שלו סברו הנתבעים שהאמור במכתב הוא בעל תוקף מחייב כלפיהם, יש להניח כי היו מזדרזים להגיב עליו. 21. הואיל והגעתי לידי מסקנה שאין מקום לאכיפה, ממילא אין מקום לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי קיום, שאינם אלא תחליף לאכיפה בעין, קרי ההפרש בין תמורת המקרקעין כמות שהוסכם לעמדת התובעים לבין שווי השוק שלהם. ב"כ התובעים עתר אף לחיוב הנתבעים בשכ"ט עו"ד בגדר פיצויי קיום, אך סכום זה הוא בגדר פיצוי שלילי הנובע מהסתמכות על חוזה, ולא קיומו. 22. חוסר תום לב בהתנהלות הנתבעים סבורני כי הנתבעים ובמיוחד גיל, התנהגו באופן הלוקה בחוסר תום לב ובניגוד להוראת סעיף 12 לחוק החוזים. אמנם, צד יכול לפרוש ממו"מ ובלבד שהפרישה נובעת משיקולים ענייניים וטהורים וכאמור באסמכתאות אליו הפנה ב"כ הנתבעת 3-5 בפרק ג' לסיכומיו. עם זאת התנהגות הנתבעים שלפניי חורגת מאמות המידה המקובלות של תום לב וכקבוע בהלכה הפסוקה. גם אם הצדדים עצמם לא נפגשים ישירות והמו"מ מתנהל באמצעות אחרים מטעמם, אין בכך כדי לפגום ברצונו של צד להתקשר בהסכם ובניגוד לנטען בסעיפים 26-27 לסיכומי ב"כ הנתבעים 5-7. עם כל ההבנה לנתבעים, גילם המתקדם והעדר ניסיונם, אין לקבל את התנהגותם במהלך המו"מ. גם אם סברו הנתבעים כי כל עוד לא נחתם הסכם מחייב, הם פטורים, אזי חובה עליהם לנהל מו"מ בתום לב, קרי אם החליטו שלא להתקשר בהסכם מחייב כל עוד לא בדקו סופית את המחירים, חובה עליהם ליידע במפורש את התובעים על כך, ובמסגרת זו, להודיע על דחיית הטיוטות שנשלחו על ידי פונדק ולהעמיד את פני הדברים על דיוקם, אך לא כך עשו הנתבעים. נהפוך הוא, הנתבעים חדלו בכך שלא העמידו את התובעים במדויק על פני הדברים, במיוחד שהיו מגעים בין הצדדים כל העת. בהקשר זה יש להסתייג במיוחד מהתנהלות עצמון אשר אמרה כי לא ראתה פגם בכך שניהלה מו"מ למכירת הנכס, שלא על מנת למכור אלא כדי לברר מה שווי הנכס (עמ' 39 שורה 27). יש לראות בכך התנהגות שלא בתום לב במהלך מו"מ, שכן יש לתת את הדעת שהצד השני נסמך על ההתנהגות האמורה, משקיע מכספו וזמנו לצורך כריתת ההסכם, (ע"א 800/75 משה קוט נ' ארגון הדיירים במרכז המסחרי, רמת יוסף, בת-ים, פ"ד ל"א(3), 813). אף מתקשה אני לקבל את עדות גלעד לפיה הוא הניח שפונדק בודק את שאלת חיוב מס השבח שעלולה לחוב רעייתו בגין המכירה, וזאת כדבריו ב"התנדבות". לא יעלה על הדעת ככזאת, שכן היה צריך להיות מובן לו שפונדק טורח לברר את נושא המיסוי מתוך כוונה להתקשר בעסקה לרכישת זכויות אשתו בנכס שכן אחרת לא היה משקיע בעניין. למותר לציין כי גם הנתבעים האחרים, לא נהגו בתום לב. כך על גיל היה להבהיר במפורש לפונדק כי הוא אינו מוסמך לייצג את יתר המוכרים, דבר שלא נעשה על ידו וגרם לפונדק לסבור אחרת וייתכן שהיה נמנע מהשקעת מאמצים בקידום המו"מ. זאת ועוד, וכפי שציינתי לעיל, היה על גיל להודיע פוזיטיבית לפונדק כי הטיוטא אינה מקובלת עליו ועל הנתבעת 2 וגם כזאת לא נעשה. אוסיף כי חוסר תום הלב של עצמון בא לידי ביטוי גם בחקירתה בבית המשפט, וכפי שציין בצדק ב"כ התובעים בסעיף 6א' לסיכומיו שלא ראיתי צורך לחזור עליו. לכך יש להוסיף את הסתירה הבולטת שכן דבריה ביחס למידע שקיבלה מהמתווך לבין האמור בתצהירו של המתווך שהוגש לאחר גמר הראיות. בדומה גם תשובותיה הסתורות בנוגע למכתב האתראה וכאמור בסעיף 7.ד.2. לסיכומי התשובה של בא כוח התובעים. 23. הואיל והנתבעים הפרו את חובת תום הלב במו"מ, זכאים התובעים לפיצויי הסתמכות בגין הנזק שנגרם להם וכקבוע בסעיף 12 לחוק החוזים. לעניין זה נטען לשכר טרחת עו"ד בלבד, בסך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ, לפי מכתבו של עו"ד נביא מיום 11.1.09 (נספח ה' לתצהיר פונדק). הטענה של הנתבעים שהמכתב לא גולה בתצהיר גילוי מסמכים נטענה לראשונה בסיכומים (בסעיף 47), ודי בכך לדחותה. ודאי שאין בהסכמה לאי הרחבת חזית והגשת מסמכים בלתי קבילים כדי לשנות לעניין זה. פרט לתביעת שכר הטרחה, לא טענו התובעים לנזקי הסתמכות נוספים ולכן אין מקום לחייב הנתבעים בסכום נוסף מחמת ניהול מו"מ שלא בתום לב. נתתי דעתי לטענת בא כוח התובעים המבקש לחרוג מההלכה הפסוקה המגבילה את הסעד שבסעיף זה לפיצויי הסתמכות בלבד, קרי להחזיר את המצב לקדמותו ולתת לנפגע פיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו בעקבות המשא ומתן, ולחייב את הנתבעים בקיום מכוח הפרת חובת תום הלב. בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ רעננה לבנייה והשכרה, פ"ד נו(3) 289 נקבע, כי לשון החוק אינה שוללת מתן פיצויי קיום. קיימים מקרים בהם הסתמכותם של הצדדים כה רבה כך שהדרך היחידה להחזיר את המצב לקדמותו היא במתן פיצויי קיום ולא רק פיצויי הסתמכות. לא כך הדבר במקרה שלפני. השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 6370/00 קל בניין הנ"ל, מסייג את המצבים שבהם ניתן יהיה לתת פיצויי קיום: "המאפיין מצבים מיוחדים אלה הוא, שהמשא ומתן הבשיל, למעשה, לכדי חוזה, ורק התנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו". משקבעתי במקרה דנן שהתובעים לא גמרו בדעתם למכור את זכויותיהם בנכס ממגוון טעמים, בהכרח אין מקום לחייב באכיפה בעין או בפיצויי קיום. 24. על מנת שלא אצא בחסר, אבהיר כי בסיכומי הטענות של הצדדים עלה לכאורה כי התובעים שמרו על זכותם לפיצול סעדים, אך לא ראיתי מקום להתיר את פיצול הסעדים. על התובעים היה להגיש בקשה סדורה לפיצול סעדים, מבעוד מועד, דבר שהיה מאפשר בחינתה והתייחסותה כנדרש, ועוד טרם בירור הראיות שהוא המועד הנכון בנסיבות העניין לבחינת הבקשה ואין מקום לדון בבקשה לראשונה בשלב הסיכומים. זאת ועוד, לא הייתה כל מניעה בידי התובעים לתבוע את מלוא הנזקים שנגרמו להם במסגרת התובענה. עסקינן באירועים שהתרחשו לפני מספר שנים וכל הנזקים שנגרמו לתובעים, התגבשו זה מכבר, ולא הייתה איפוא כל הצדקה שלא לתבוע את מכלול הנזקים שנגרמו. אוסיף כי היעתרות לבקשה משמעה סרבול הליכים דבר שגם כרוך בעלויות ניכרות שלא לצורך ותוך בזבוז זמן שיפוטי. 25. לאחר תום שלב הראיות, הוגשה בקשה להוספת ראיה שהינה בתצהיר המתווך העומד בסתירה לעדות עצמון בנוגע לתמורה. הצדדים הסכימו שלא יהיה צורך בדיון וחקירה בעניין וכי בית המשפט יתייחס לראיה הנוספת, ככל הנדרש בפסק הדין, וכפי שהתייחסתי לראיה זו בפסק הדין לעיל. שקלתי את דברי המתווך שאינם מתיישבים עם עדות עצמון בנוגע לשווי הנכס כפי שהעידה, ואף אם אקבל את דבריו לאמיתות תוכנם, לא יהיה בכך לשנות את התוצאה לאור משקלם המצטבר של כל הנימוקים האחרים שמניתי לעיל, ושהיוו בסיס למסקנתי כי לא התגבש אומד דעת אצל המוכרים להתקשר בהסכם מחייב לרבות עצמון. לכל היותר יש בעדות האמורה של עצמון משום אי דיוק נוסף המתווסף לאחרים שבעדותה, עליהם נתתי דעתי. 26. סוף דבר לאור כל האמור לעיל דין התביעה לאכוף את המכר, להידחות. עם זאת, התובעים זכאים לפיצויי הסתמכות מחמת ניהול מו"מ שלא בתום לב וזאת ביחס לאותם נזקים שנטענו על ידם, שהם הוצאות משפטיות לעו"ד נביא, בגין הכנת טיוטות ההסכמים, בסך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 11.1.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעים יחוייבו בהוצאות ההליך, בשים לב בין היתר לכך שהסעד העיקרי נדחה, ותוך הבאה בחשבון של חוסר תום הלב של הנתבעים במו"מ. בעים הנגועה בחוסר תום לב כמפורט בפסק הדין (ראה ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו (2007) ; ע"א 11172/05 זיו אלון נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (2009) ). במכלול השיקולים דנן, יושת על הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט, שניהם יחד בסך כולל של 35,000 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יישא רבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. חוזהמקרקעיןגמירות דעתהסכם מכר